חבל נחלתו כח יד
סימן יד
סידור משחקים בשבת
שאלה1
כתב בספר 'דרכי עונג' (עמ' קנ, לרב אשר חנוך ינקלביץ): "צעצועים ומשחקים הפזורים בחדר ללא סדר כגון לאחר ששיחקו הילדים בסוגים שונים של משחקים ועתה הם מונחים על הרצפה בערבוביה – אסור למיין את המשחקים ולהניח כל אחד במקומו, גם אם לוקח אחד אחד מכל הבא לידו ראשון, ומניחו במקומו אסור. אלא יאסוף את כולם ויניחם ביחד".
וא"כ מה יעשו ב'משחקיה' בשבת בה מזמינים את הילדים לשעות הצהרים בשבת כדי שהוריהם יהיו פנויים למנוחה. וכן מי שמשחקים בביתו בשבת כמה ילדים או נכדים ומפזרים משחקים וכד', וכי יכניסו את כל התפזורת לשקית גדולה עד מוצאי שבת?
כפי 'דרכי עונג' כתב בשמירת שבת כהלכתה (פרק ג סעיף צ): "והוא הדין באשר לצעצועים שונים שנתערבבו – אסור לסדרם בארון, כל אחד במקומו המיועד לו, מכיון שכל צעצוע שהוא לוקח בידו – לשם מיונו הוא לוקח, ויש בזה איסור ברירה"...
עוד כתב בשמירת שבת כהלכתה (פט"ז סעיף לה): "משחקים כגון שח – מט, דומינו וקלפי רביעיות מותרים, ואולם יש להיזהר שלא להפריד בסוף המשחק את הכלים או את הקלפים השונים כדי לסדרם לפי סוג או צבע וכדו', מכיון שיש בכך משום איסור ברירה; ולהפרידם ולסדרם כדי לשחק בהם מיד – מותר".
ונסמכו פסקיהם על הבאור הלכה (סי' שיט ס"ג ד"ה היו לפניו). וז"ל הביאור הלכה:
"היו לפניו וכו' – הנה הפמ"ג מסתפק דאם בירר מין אחד מחבירו ודעתו להניח שניהם אלאחר זמן אם שייך בזה ברירה דהי אוכל והי פסולת ע"ש ולענ"ד נראה פשוט מלשון הרמב"ם דס"ל דהברירה מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה אלא דאם דעתו לאכול תיכף והוא בידו הוי דרך מאכל וא"כ ק"ו הדבר ומה היכא שהניח מין אחד על מקומו שייך שם ברירה וכ"ש בזה שלקח כל מין ומין וביררו לעצמו דחייב... אבל כשבורר שני מיני אוכלים כ"א מחבירו כדי לאכול כל מין בפני עצמו לאחר זמן הרי שפיר מתקן שניהם ע"י ברירתו ובורר גמור הוא וכמו שכתבנו".
המשנ"ב סובר שגדר ברירה הוא: 'מה שבורר מין אחד מחבירו ועי"ז הוא כל מין בפ"ע זהו עצם המלאכה'. וא"כ לפי דבריו במיון משחקים והשבתם למקומם ישנה ברירה כפולה, וממילא מובנת הפסיקה לעיל.
על אף פסיקת המשנ"ב – הפוסקים לא קבלו את דעתו, ונעיין בבירור ההלכה.
בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' כא) דן "אם מותר בשבת קודש לקחת את הספרים המונחים בבית המדרש על השולחנות ולסדרם בארון איש איש על מקומו, אם אין בזה משום איסור בורר".
ומשיב על המשנ"ב: "ובעניי לא ידענא מזה הכרח לפתור את ספיקו של הפרמ"ג ז"ל, די"ל דכונת הרמב"ם במש"כ ובירר מין ממין אחר דהיינו שבירר את המין הצריך לו, ורק בכה"ג חייב משום דהמין שאין צריך לו הוי כפסולת וכתוס' הנ"ל. והרמב"ם אינו אלא כמעתיק לשון הגמרא היו לפניו מיני אוכלין בורר וכו', ושם היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר וכו', ופירשו התוס' דבשני מיני אוכלין זה שאינו חפץ בו חשוב פסולת ואותו בירר וחייב עיין שם, וכן יתפרש גם בלשון הרמב"ם. ומה שכתב הרמב"ם תרי בבא, הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין וכו', ומשמע לכאורה דבשני מיני אוכלין אינו בורר אוכל מתוך פסולת. אין מזה ללמוד דאף אם בורר שניהם אלאחר זמן יהא חייב, די"ל דבבבא שניה רבותא קמ"ל דאף בבורר שני מיני אוכלין דאע"ג דליכא פסולת בעצם כלל, מ"מ חייב כיון דזה שאינו רוצה לאוכלו חשוב פסולת".
אולם מקשה מברייתא מפורשת: "אלא שבחי' הרשב"א שבת (קמג ב) הביא בשם תוספתא (שבת פי"ז) נתערבו לו פירות עם פירות אחרים וכו' בררן אלו לעצמן ואלו לעצמן וכו' הרי זה חייב עיין שם2. ובס' אגלי טל (זורה סק"א אות ב') כתב דלשון אלו לעצמן משמע שרוצה בברירת שניהם ולא שחפץ באחד יותר ואעפ"כ חייב עיין שם. וכן העלה לדינא שם (בורר ס"ח) עיין שם. ולפ"ז גם בנ"ד שרוצה בברירת שניהם איכא משום בורר".
עולה לפי הברייתא והאג"ט שגם כשממיין שני מינים בתערובת אלו לעצמן ואלו לעצמן ללא הצטרכות לאחד מהם, הרי הוא עובר בברירה.
א. גדרי מלאכת ברירה
פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ח):
הלכה יא
"הזורה או הבורר כגרוגרת חייב, והמחבץ הרי הוא תולדת בורר, וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב, שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה, ומפני מה מנו אותן בשלשה מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה".
הלכה יב
"הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר".
הלכה יג
"והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו אחת חייב, והבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב מפני שהפסולת שלהן ממתקת אותן כשישלקו אותן עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל וחייב. הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב, היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב".
כתב המשנה ברורה (סימן שיט, הקדמה) את כללי מלאכת בורר:
"הנה בורר הוא אחד מל"ט אבות מלאכות של שבת וחייבין עליה ג"כ חטאת בשוגג ומיתה במזיד כמו על שאר מלאכות. ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין באיסור בורר וע"כ אראה לבאר אותה בעז"ה בכל פרטיה ואקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והוא:
"אין חל איסור בורר מן התורה כ"א באחד משלשה אופניים שאז דרך ברירה היא כן בחול:
"א) אם בורר פסולת מן האוכל אפילו בורר בידו ודעתו לאכול מיד ג"כ חייב שזהו דרך ברירה בחול לברור הפסולת מן האוכל.
"ב) אם הוא בורר בכלי שדרך לברור בה כגון בנפה וכברה חייב אפילו הוא בורר האוכל מן הפסולת ודעתו לאכול מיד שכן דרך הבורר בכלי פעמים הוא בורר האוכל מן הפסולת כגון שנקבי הכברה דקין והאוכל הוא גס ופעמים הוא להיפוך [ואם הוא בורר בכלי שאין דרך לברור בה פטור אבל אסור וכדלקמיה].
"ג) אפילו אם הוא בורר אוכל מן הפסולת ובידו אך שדעתו לאכול לאחר זמן חייב ואינו מותר לברור כ"א באופן שיזהר בכל ג' אופניים דהיינו שיברור האוכל מן הפסולת וגם שהברירה יהיה בידו ולא בכלי וגם שיהיה דעתו לאכול מיד שאז לאו דרך ברירה היא אלא דרך אכילה היא – אלו עיקרי הכללים שבסימן זה ויתר הפרטים נבאר אי"ה בסימן הבא".
האופן המותר הוא: אוכל מתוך פסולת, ביד, לאכילה ושימוש מיידי.
ב. ברירה במין אחד או רק בשני מינים?
נאמר בשבת (עד ע"א):
"תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין – בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר – חייב חטאת. מאי קאמר? ...אלא אמר אביי: בורר ואוכל – לאלתר, ובורר ומניח – לאלתר (רש"י: לאכול לאלתר, שאין זה דרך בוררין), ולבו ביום – לא יברור, ואם בירר – נעשה כבורר לאוצר (רש"י: להצניע), וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני".
וברירה לאחר זמן אסורה.
נאמר בירושלמי שבת (פ"ז ה"ב):
"בירר אוכלים מתוך אוכלים. חזקיה אמר חייב רבי יוחנן אמר פטור. מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן. ר' בון בר חייה בשם רבי שמואל בר רב יצחק תיפתר שהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. והתני ובלבד שלא יבור את כל אותו המין. אם עשה כן בשבת חייב. על דעתיה דחזקיה שכן הבורר כדרכו בשבת חייב. על דעתיה דר' יוחנן שכן הבורר כדרכו במקום אחד חייב. דעתיה דחזקיה אפילו עיגולין מן גוא עיגולין. אפילו רמונים מן גוא רמונים. או כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש".
באר הפני משה (שבת פ"ז ה"ב):
"בורר אוכלין מתוך אוכלין. שיש לפניו שני מיני אוכלין ובירר זה מתוך זה".
"חזקיה אמר חייב. דזה הוי כבורר ור' יוחנן אמר פטור אבל אסור".
"מתניתא. ברייתא פליגי על דחזקיה דתני בורר ואוכל ובורר ומניח על השולחן וא"כ משמע דאוכל מתוך אחר לאו כבורר הוא דהא קאמר ומניח על השולחן דבשלמא לר' יוחנן ל"ק דקתני בורר לכתחלה משום דמצינן לשנויי דכי קאמר רבי יוחנן אוכל מתוך אוכל פטור אבל אסור בבורר ומניח הכל ואינו אוכל מיד וברייתא דקתני בורר ואוכל הלכך מותר ומה שנשאר מניח על השולחן ולאכלו אח"כ אלא לחזקיה דסבירא ליה כל בורר הוא חייב ואפי' באוכל מתוך אוכל וא"כ משמע דאף לאכול הוא מחייב דקס"ד דאף אוכל מתוך אוכל כדי לאכול מיד הוא מחייב והשתא היכי מוקי להאי ברייתא דמתיר אפי' לכתחלה".
"תיפתר וכו'. כלומר אמר לך חזקיה לדידי נמי בבורר ואוכל מיד מותר וכי קאמינא דכל בורר חייב הוא בבורר ומניח וברייתא דקתני בורר ומניח על השלחן לאו להניחו לאח"כ הוא דקאמר אלא כגון שהיו אורחין אצלו ומה שמניח על השלחן הן אוכלין ראשונה ראשונה ובכה"ג הכל כבורר ואוכל מיד הוא ומודינ' בזה דמותר".
"והתני. כלומר והך ברייתא דתני ובלבד שלא יבור את כל המין ממין אחר ואם עשה כן בשבת חייב הכי מתרצית לה תרווייהו. וקאמר הש"ס דעל דעתיה דחזקיה בפשיטות מיתרצא שכן הבורר כדרכו בשבת מין זה ממין אחר ואינו אוכלו מיד חייב ולדעתיה דר' יוחנן הכי מתרצינן להא דקתני ואם עשה כן בשבת חייב שכן הבורר כדרכו במקום אחר וכלומר שבורר הוא ומניחו במקום אחר לגמרי ואינו אוכל כלום היום ממנו חייב הוא וכי קאמר ר' יוחנן פטור באוכל ממנו אבל לא את הכל וברייתא מיירי במניח הכל במקום אחר".
"על דעתיה דחזקיה אפי' עיגולי. דבילה הלבנים מתוך השחורים ואפילו רמונים מתוך רמונים וכלומר אפי' באלו שהן גדולים וניכרין מיד הוי כבורר".
"או כיני. אם כן אפי' בני נש מן גו בני נש יהיה אסור לברר ולקרוא אותם בתמיה ודרך גוזמא קאמר".
לא הוברר מדוע ברירת אוכלים מתוך אוכלים אסורה לחזקיה ואילו אדם מתוך קבוצה מותר. ולקמן נביא שהאחרונים בארו את הירושלמי בכמה דרכים.
מתוספות (שבת עד ע"א ד"ה היו לפניו) משמע שהלכה כחזקיה:
"היו לפניו שני מיני אוכלין גרסי' – וכן פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ לאכול וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר כו'".
וכן כתב בתוספות הרא"ש (שבת עד ע"א).
כתב בתרומת הדשן (סי' נז):
"שאלה: חתיכות דגים מונחים (שמא צ"ל: מונחות) על לוח אחד, או בקערה מפורדות זו מזו, כמו שרגילין להניח כך. ובשבת כשבא לאכול מהן רוצה לאכול מקצתן, ולשייר מקצתן לסעודה אחרת היאך יברור אלו מאלו שלא יבא לידי חיוב בורר?"
"תשובה: יראה דלא צריך לדקדק כ"כ בדבר, כמו שאבאר לקמן אף על גב דאחד מהגדולים היה נזהר לברור דווקא אותו שהיה רוצה לאכול עתה, ואותן שהיה רוצה לשייר עד סעודה אחרת הניח מונחים על הלוח. וראייתו מהא דכתב אשירי פ' כלל גדול: ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל כו'; ומסיים דבורר ואוכל לאלתר, ושיעור לאלתר פירש ר"ח ז"ל, שיעור מה שמסיב לאותה סעודה על השולחן. ודווקא אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל אסור, והבורר שני מיני אוכלין אותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל, ואידך מיקרי פסולת ע"כ. מוכח דבנ"ד חשיב ברירה. אמנם נראה דאפי' לפי זה לא חשיב ברירה, אלא דווקא בשני מינים ולא במין אחד כלל, דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים שני מיני אוכלין. והכי איתא במרדכי פ' אלו טריפות, גבי נפלה לאור, דכל היכא דמצינו למימר דלישנא דמתניתין דווקא הוא, לא אמרינן לאו דווקא הוא אפי' להחמיר ע"ש, מ"מ שני מיני דגים לאו מין אחד מיקרי, דהא פסיק בא"ז במס' עבודה זרה, דמיני דגים חלוקים בשמן מיקרי מין בשאין מינו, לענין ביטול כ"ש להאי מילתא. אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב, דשני מינים שניכרים בהפרדתם חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו, דלשון המרדכי פ' כלל גדול לא משמע הכי, דכתב הילכך יזהר אדם מיני פירות שנתערבו כו', משמע דווקא כשהם מעורבים ואינם ניכרים, אבל בכה"ג אף על גב דאין כל מין ומין מסודר בפני עצמו, מ"מ לא מיקרי מעורב. אפס הואיל וכ' בסמ"ג, דהבורר פסולת מתוך האוכל, ואפי' בורר לאלתר חייב חטאת, אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה, ולא להתיר אלא שיקח משני המינים להשהותן לסעודה אחרת, אם לא ירצה לברור אותן שיאכל עתה. ונראה דבכה"ג לא חשיב בורר, הואיל ובורר משני המינים הוה כאלו בורר ממין אחד. ואף על גב דאין לדקדק זה ממאי דנקט שני מינים, דאיכא למימר דלא אתי לאפוקי, אלא היכא דליכא אלא מין אחד, אבל לעולם בדאיכא תרי מיני לקמיה, אפי' יברור משניהם חשיב ברירה. אמנם מלשון אשירי דלעיל משמע קצת דלא חשיב ברירה כה"ג, כשהוא בורר שני המינים דכ' אותו שרוצה לאכול עתה מיקרי אוכל, ואידך מיקרי פסולת, מדלא כ' מה שרוצה לאכול עתה משמע דקאי על המין, ורוצה לומר אותו המין שרוצה לאכול עתה, ומשום דצריך לברור מין ממין נקט הכי וק"ל".
דעתו נוטה לכך שאין ברירה במין אחד ורק בשני מינים שאינם ניכרים זה מזה ומעורבים יש ברירה. אבל בשני מינים גדולים וניכרים זה מזה – אין איסור ברירה. ושני כללים עולים מדבריו: מין אחד אפילו יש בו חתיכות גדולות וקטנות אין בו איסור ברירה מן התורה. שני מינים ששונים מאד זה מזה אינם נחשבים למעורבים, אף אם נמצאים כבי' בתערובת.
כתב על כך הט"ז (או"ח סי' שיט ס"ק ב):
"גדולות מתוך קטנות. דבת"ה סי' נ"ז כ' שאין איסור ברירה אלא בב' מינים דבגמרא איתא היו ב' מינים לפניו ודוקא ב' מינים דנקט דכל היכא דאיכא למימר דוקא לא אמרי' לאו דוקא ותמוה לע"ד דלפי הנראה לרבותא נקט ב' מינים דבא' פשיטא ששייך ברירה במה שרוצה להניח אלא אפי' ב' מינים דכבר ניכר ומופרש כל א' מחבירו ואין שייך בזה עירוב אפ"ה לא יברור. ותו דבאוכל המעורב עם פסולת הוא במין אחד וה"ה אם אין שם פסולת רק שרוצה להניח קצת ממנו מקרי אותו השיור פסולת כמ"ש הטור בסמוך בב' מינים והוא הדין בזה דמ"ש וכן משמע בדברי ר"ח שמביאים התוספות פרק כלל גדול וז"ל פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאין חפץ בו חשיב פסולת משמע אפי' במין אחד הוה כן דמקרי פסולת מה שאינו רוצה לאכול עתה ובוררו להניח על סעודה אחרת ואסור... וכיון דיש כאן חשש איסור דאורייתא יש להחמיר אפי' במין אחד ולא יברור אפי' במין אחד ואפי' גדולות מתוך קטנות רק מה שהוא רוצה לאכול עתה או שיקח סתם מן הבא בידו להניח לסעודה אחרת לא בדרך ברירה כנלע"ד".
לפי הט"ז אף אם הכל ממין אחד עובר באיסור ברירה, וכשמפריד שני מינים ומניחם במקומם עובר פעמיים כבי'. ומספק דאורייתא לחומרא מחמיר שיברור רק הנאכל עתה.
חלק על הט"ז בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' שיט ס"ו): "אבל כל שהוא מין אחד אף על פי שבורר חתיכות גדולות מתוך קטנות אינה נקראת ברירה כלל הואיל והכל ראוי לאכילה ואין כאן פסולת ומותר לברור בכל ענין שירצה אפילו כדי לאכול לאחר זמן בו ביום ואפילו היו שני מינים ובורר משניהם יחד הגדולות מתוך הקטנות מותר הואיל ואיננו בורר מין אחד מחבירו".
הגר"ז חולק על הט"ז בשתי נקודות: ראשית במין אחד אין ברירה, ועוד אף בשני מינים שיש הבדלי גודל בין המינים ומלקט את הגדולים אין בכך ברירה.
וכן בנשמת אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל טז סעיף ג) כתב שפשט הרמב"ם והטור שלא כט"ז.
וכך העיר הרב חיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' שיט ס"ק ד):
"ד. דין ג. הגהה. אבל כל שהוא מין אחד אעפ"י שבורר חתיכות גדולות וכו'. כן מוכח בתה"ד (סי' נז) דבמין אחד לא שייך ברירה. והרב ט"ז (ס"ק ב) תמה על התה"ד דשני מינים דנקט בש"ס הוי לרבותא, והאריך, ע"ש באורך. ומדברי הרב המגיד ריש שביתת עשור (הל' ג) משמע כדברי התה"ד דברירה היא מין אוכל מאוכל אחר, אבל במין אחד לא מיקרי בורר. ובארחות חיים דף מ"ה ע"ד (אות כז) כתב משם רבינו פרץ דבחתיכות בשר לברור זה מזה לא שייך ברירה. ועיין באחרונים".
באר בדעת תורה (או"ח סי' שיט ס"ג)3: "ושני מיני דגים וכו'. עי' מש"ז סק"ב בסופו שהביא מתה"ד דב' מינים נפרדים וניכרים כ"א לעצמו לא שייך מסברא בזה בורר ע"ש, אבל א"א להקל בלא ראי'. ועי' שבת קכ"א ב. האי עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי וכו', ורש"י שם, דמוכח דבכה"ג ליכא משום בורר פסולת מאוכל, [יעו"ש בגמ' דאמר להו רב אשי נקוטו בצוציתי' ואפקוה באשפה, וברש"י שם שהי' באיספרמקי בבשמים, ולמה לא יהא אסור להוציאו משם מדין בורר, אלא מכאן כמ"ש התה"ד הנ"ל דבב' מינים נפרדים וניכרים לא שייך בורר]. אבל מהירושלמי פ"ז דשבת ופ"א דביצה ה"י שציינתי בגליון הט"ז כאן סקי"ב מוכח דלחזקי' [דס"ל דבורר מב' מיני אוכלים חייב] גם בבורר אנשים מאנשים שייך דין בורר ואף שניכר כ"א בפ"ע, [יעו"ש דאמרינן ע"ד דחזקי' אפי' עיגול וכו' אפי' בני נש מבני נש וכו']. ועי' בנש"א כלל ט"ז אות ג' מ"ש בביאור דברי הירושלמי הנ"ל, [שהירושלמי קאמר כן בלשון איבעי', כלומר: וכי ס"ל לחזקי' וכו', א"כ אפי' בני נש מגו בני נש וכו' ע"ש]".
כתב על כך ערוך השולחן (או"ח סי' שיט ס"ו):
"חיובא דברירה לאו דוקא באוכל ופסולת דה"ה אפילו שני מיני אוכלין מעורבין זה בזה כגון תאנים וענבים והוא בירר מין אחד מהשני חייב דכשבירר את המין שחפץ בו נעשה המין השני שאינו חפץ בו כפסולת לגבי המין שחפץ בו [תוס' ע"ד. ד"ה היו] וכ"כ הרמב"ם. ובירושלמי יש פלוגתא בזה ופסק כמאן דמחייב ע"ש ואומר שם דזהו דוקא בשני מינים אבל במין אחד לברור הגדולים מן הקטנים או להיפך או שחורים מן לבנים וכה"ג לא מקרי ברירה. וז"ל הירושלמי בירר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב וכו' על דעתיה דחזקיה אפילו עיגולים מן גו עיגולין אפילו רמונים מן גו רמונים או כיני אפילו בני נש מגו בני נש עכ"ל וה"פ ששואל אם על דעתו דחזקיה אסור נמי במין אחד לברור זה מזה ודחי לה או כיני אפילו בני נש וכו' כלומר דא"כ תאמר גם כשיברור בני אדם מן בני אדם תאמר שיש בזה ברירה בתמיה והפליג לדחות דבר זה, וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב דגם במין אחד שייך ברירה [ט"ז סק"ב] ודברים תמוהים הם [גם הת"ש השיג עליו...]".
עולה מערוה"ש שבאר את מחלוקת חזקיה ור' יוחנן האם במין אחד יש ברירה, ומסקנת הירושלמי שנשאר על חזקיה בשאלה, וכשם שאין ברירה באנשים כך אין באוכלים ממין אחד.
וכך העלה בשו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סי' לא): "אולם כל האחרונים הסכימו להלכה כד' התה"ד דלא שייכא ברירה אלא בב' מינים".
ג. ברירת כלי מתוך כלים
כתב הט"ז (או"ח סי' שיט ס"ק יב):
"בפרק כ"ג כתבו התו' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסי' כו' עכ"ל ונרא' לכאורה דר"ל דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל אבל בשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים אין שייך בזה איסור בריר' וכ"מ מכל הנזכ' באיסור בורר נקטוה במידי דאכילה וע"כ לא נקט התנא סתם היו לפניו ב' מינים אלא אוכלים דוקא. אלא דאיתא בגמ' אח"כ שם אמר רבא האי מאן דעביד (חביצה) [חביתא] חייב משום ז' חטאות וחשיב רש"י בורר ביניה' דהיינו בורר הצרורו' הגסות מתוכן כו'. וא"כ צ"ל הא דכתבו התו' מיני אוכלין גרסי' לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת".
שיטתו היא שאפילו בכלי מתוך כלים המונחים זה ליד זה או בתוך כלי אחד יש ברירה, ותמהו עליה האחרונים.
הקשה על דבריו האור שמח (הל' שבת פ"ח הי"א):
"דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר, וזהו שמעורר הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) רמונים מגו רמונין, מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא, פירוש דאינן בלולים, ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה, רק בעץ ומתכות ג"כ, והביא ע"ז מדברי רש"י (שבת עד, ב ד"ה חייב אחת עשרה) גבי חלתא דבורר קנים יפות4 חייב, ושם יכול לעשות כשהן בלולין, וזה כתב הט"ז סימן שי"ט ס"ק י"ב, דבדברי התוס' (שם עד, א ד"ה היו) נראה דדוקא באוכלים הוי בורר, ולא כלים, והביא דברי רש"י, וממה שפלטה קולמוסו (=של הט"ז) כלים הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר, וטעו בזה, דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו".
האו"ש מדגיש שאין איסור ברירה לא בכלים ולא בבגדים מפני שאינם נבללים יחד, ולא כל מצב של חוסר סדר נחשב בלול. את הירושלמי הוא מסביר שמקשה שבדבר שאין בו בלילה אין גם ברירה.
בערוך השולחן הביא טעם אחד כאו"ש (ונראה שהוא העיקרי לפי דעתו). וכך כתב (או"ח סי שיט):
סעיף ז
"חיובא דבורר לאו דוקא במיני אוכלין דהא אמרינן בשבת [ע"ד:] אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב ז' חטאות האי מאן דעביד תנורא חייב ח' חטאות האי מאן דעביד חלתא חייב י"א חטאות ופירש"י [ד"ה שבע חטאות] בחביתא בירר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ובתנורא פי' ג"כ כן ובחלתא כתב כוורת של קנים וכו' בירר יפות ה"ז בורר וכו' ע"ש הרי שבכל דבר שייך ברירה והסברא כן הוא דהא במשכן הוה ברירה בסממנים וגם הם אינן לאכילה [וכ"כ הט"ז סקי"ב]".
סעיף ח
"ולפ"ז יש לשאול שאלה גדולה דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים ואנו צריכים כעת לסכינים ובוררים הסכינים מביניהם או הכפות או המזלגות וכן כשתלוים הרבה בגדים על הכותל ונצרך לשנים ושלשה בגדים ונוטלין מהכותל כל הבגדים ובוררין הבגדים הצריכים והשאר תולין על הכותל בחזרה וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבין זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים ובוררן ונוטלן וכן על השלחן אצל העשירים יש כמה מיני קערות קטנות וגדולות ולכל מאכל בוררין קערות שונות וכיוצא בזה כמה עניינים ואם יש ברירה בכל דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בהרבה עניינים".
סעיף ט
"ותשובת דבר זה משני פנים האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן ואין לומר הא גם שני מיני פירות נראים לעין כמו תאנים וענבים דאינו כן דמתוך קטנותן וריבויין צריכין לברור זה מזה משא"כ בבגדים וכלים וספרים. והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה [ובוודאי לברור ספרים זה מזה כדי להעמידן על מקומן או בגדים זה מזה כדי לתלותן וכן בכלים אין היתר לטעם זה, אבל לטעם הראשון אין איסור בדבר ויש לעיין בזה ודו"ק]".
לפי הטעם השני מותר ליטול רק את הנצרך עתה אף בבגדים וכלים, אולם לפי הטעם הראשון בבגדים וכלים אין כלל ברירה בשבת. וכבר כתבנו שעוד אחרונים כתבו שהוא העיקרי, וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' לה) שזה הטעם העיקרי.
בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' לה) דן האם בבחירת הנביא בו מפטירים בשבת מבין שאר הספרים (הכתובים בגלילה), תוך הוצאה והכנסת אלה שאינם מקריאת היום – יש ברירה. וכך כתב:
"ורק מבית מדרשו של רבינו הט"ז ז"ל הוציאו הבאים אחריו ללמוד דאיכא איסור בורר אפילו בשאר דברים, דבסי' שי"ט ס"ק י"ב כותב וז"ל: בפרק כ"ג כתבו התוס' היו לפניו ב' מיני אוכלים גרסי' כו' עכ"ל ונראה לכאורה דר"ל דאין שייך ברירה אלא במידי דאוכל אבל בשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים אין שייך בזה איסור ברירה, וכ"מ מכל הנזכר באיסור בורר נקטוה במידי דאכילה, וע"כ לא נקט התנא סתם היו לפניו ב' מינים אלא אוכלים דוקא, אלא דאיתא בגמ' אח"כ שם אמר רבא האי מאן דעביד חביצה [טעות בט"ז וצ"ל: חביתא] חייב משום ז' חטאות וחשיב רש"י בורר ביניהם דהיינו בורר הצרורות הגסות מתוכן כו', וא"כ צ"ל הא דכתבו התוס' מיני אוכלין גרסינן לרבותא דאפי' באוכל מתוך אוכל אמרינן דהנשאר הוה פסולת עכ"ל הט"ז, ומדבהוה אמינא מזכיר הט"ז לדוגמא לשאר דברים כגון לברור כלי מתוך כלים ומסיק דיש איסור בורר גם בשאר דברים, הוציאו כמעט כל הבאים אחריו ללמוד מתוך דבריו דדעתו שיש איסור בורר גם בברירת כלי מתוך כלים, וכן ה"ה בבגד מתוך בגדים, ופסקו כמותו (ויעוין בפרמ"ג בא"א שם שמוסיף הוכחה גם מסמנים שהיו במשכן)".
מוסיף הצי"א:
"(ב) הדגשתי לכתוב בלשון כמעט, כי המהר"י עייאש בספרו מטה יהודה על או"ח כן כותב להשיג ע"ד הט"ז בזה, וכותב דמה שהעלה הט"ז דשייכא ברירה בכלי מתוך כלי ונסתייע מפירוש רש"י ז"ל דמחשיב בורר מה שבורר הצרורות הגסות מתוכן, אינו נראה לענ"ד, דהתם שאני דהוי פסולת גמור שמשליך לגמרי הגסות, אבל ב' מיני כלים לברור דרך משל הקיתוניות מן הצלוחיות וכיוצא מה ברירה שייכא כאן הואיל וכל א' עומד לעצמו, ולא דמי לב' מיני אוכלין דשייכא בהו תערובת, וזה נראה פשוט בס"ד עכ"ל".
"וכד דייקינן אנו למדים מדברי המהר"י עייאש ז"ל שבעצם מודה להט"ז ששייך איסור בורר גם בשאר דברים, אבל אימתי בשעה שישנו בתערובת פסולת גמור שבוררו ומשליכו לגמרי דומיא דההיא דצרורות שמשליך לגמרי הגסות, דבאינו משליך לגמרי צריכים אזי ללמוד זה מברירה דב' מיני אוכלין, ובאשר ב' הדברים גם יחד ליכא בכלים, ליכא בכאן פסולת גמור שמשליכו לגמרי, וגם כל א' עומד לעצמו, לכן ס"ל להמהר"י עייאש דליכא בכל כגון דא איסור בורר".
ומסיק הגרא"י וולדנברג:
"ולמעשה אין הוכחה ברורה על איזה כלים כיוון הט"ז כשלעצמו, כאשר הזכיר בדבריו כדוגמא לברירה בשאר דברים, ובאיזה דוגמא של תערובות בזה. ויתכן שעל כגון תערובות כלים בכלים של כגון קערות וצלחות וכוסות וכדומה שכל א' ניכר בעליל בפ"ע גם הוא יודה שליכא בזה איסור ברירה. ומשום כך אולי דקדק שלא להזכיר בדבריו גם בגדים מפני שנכרים כל א' בעצמו ולא שייך בהו על כן איסור ברירה".
לאחר מכן מביא הצי"א את דברי האו"ש, ומסיק מדבריו: "הרי למדנו מדברי האור שמח כי שפתי כהן ישמרו דעתו ותורה נלמד מפיו דדעתו ברורה בזה להלכה דאין כל איסור בורר לא בכלים ולא בבגדים, דבדבר שאינו בלול לא שייך בורר, וסובר בבירור שגם הט"ז לא כוון לכך אלא כוונתו היתה למציאות כזאת שהן בלולין כחתיכות עץ ומתכות, ובעיקר רצה הט"ז להשמיענו בדבריו שלא דוקא באוכלין איכא איסור בורר אלא ה"ה בשאר דברים כל שהם בלולים בדומה לזה, וכי המחברים שפירשו דעתו אחרת כאילו דס"ל דגם בכלי איכא בורר טעו בזה, דהתנאי של מלאכת בורר צריך שיהא בלול ואין זה לא בכלים ולא בבגדים".
"וא"כ לפי האמור ברור דלא שייך איסור בורר בהוצאת ספר מתוך יתר ספרים, אפילו אם צריך מקודם להסיר יתר הספרים, וגם לחפש הספר הדרוש".
ולפי דבריו אף בחלקי משחקים שונים זה מזה זה שהם מונחים אחד ליד השני אינו מונע לאוספם ולהחזיר כל חלק משחק לקופסה או לאריזה השומרת עליו.
ד. ברירה רק בגדולי קרקע?
כתב האגלי טל (מלאכת בורר אות יב):
"יראה לי דבדברים שאינם גידולי קרקע נמי יש בהם משום בורר מדאורייתא. לפיכך כל פרטי דינים ממלאכת בורר שיש באוכלין או בשני מיני אוכלין ישנו גם בשאר דברים אשר הם מעורבבים עם הפסולת שלהן או שהם שני מינים מעורבים כגון שני מיני כלים או בגדים ורוצה לברור מין מחבירו כדי להשתמש בו".
ובהערותיו הביא מקורות לדבריו.
לדעת האגלי טל ברירה היא אף שלא בגדולי קרקע.
אולם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' לה) כתב:
"(א) מעיקרא דדינא לא מצינו בחז"ל ברמב"ם ובטור ושו"ע דינא דאיסור בורר כי אם על אוכלין, ובדברים המתערבים, ויתרה מזאת מצינו בירושלמי בפ"ז דשבת ה"ב דכשאמר דעל דעתיה דחזקיה שם איכא איסור בורר אפילו עיגולין מן גוא עיגולין, אפילו רמונים גן גוא רמונים, [אף על פי שהן גדולים ונכרין, פ"מ וקה"ע] חזר ושאל ע"ז: או כיני אפילו בני נש מן גוא בני נש, וכדמפרשים הפ"מ והקה"ע שהשאלה היא בתמיה, דאם כן אפי' בני אדם מתוך בני אדם אסור לברר ולקרוא אותם לדעת חזקיה יעו"ש".
והוא מפרש את תמיהת הירושלמי על חזקיה שלא מצינו איסור ברירה בשבת אלא באוכלין.
וכ"כ אף בשו"ת להורות נתן (ח"ג סי' כא).
בשו"ת יביע אומר (ח"ה, או"ח סי' לא) דן: "בדבר מה שנוהגים לברור הסכינים והכפות והמזלגות המעורבים זה בזה, לאחר הסעודה של שבת, ומסדרים אותם כל אחד במקומו הראוי לו, כדי להשתמש בהם בסעודה הבאה, אם אין בזה משום איסור בורר להניח לאחר זמן, כי לכאורה כיון שאין כאן פסולת מותר. וכן יש לשאול אודות השמש של ביהכ"נ שבא לסדר בשבת אחר התפלה את הסידורים והחומשים שהניחו הקהל בעזבם את ביהכ"נ, והוא בורר וממיין אותם, ומניח כל ספר במקומו הראוי לו, אם אין בזה משום בורר".
ובתחילה דן האם יש ברירה אף שלא בגדולי קרקע ומאריך בדיונו ומסיק: "וממילא אפי' נאמר שאין בורר אלא בג"ק, מ"מ תולדת בורר נוהגת גם שלא בג"ק".
ה. בין מיון לברירה
לענ"ד, יש להקשות על כל הסברא של השוואה בין מיון וסידור לברירה. בברירה המטרה היא נטילת פריטים מסויימים מתוך התערובת לאכילה או לשימוש מיידי. בעוד שבמיון הפעולה היא הפרדה בין סוגים שונים מעורבים ללא העדפה של סוג מסויים. ברירה היא בחירה מתוך תערובת היא נעשית ע"י הפרדה. אף במיון מפרידים את חלקי התערובת, אבל לשם השבת כל חלק למקומו, או לשמירת חלקי התערובת מופרדים זה מזה.
לדוגמא, במקדש לאחר שהכהנים פשטו בגדי כהונה היו מחזירים אותם לתאים, כל סוג בגד למקומו. לא שמענו שבשבת היתה פרוצדורה שונה שהיו עושים ערימה של כל הבגדים ומחזירים אותם אחר השבת למקומם.
כך הביא בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' לה):
"בספר שו"ת מהרש"ג להגר"ש גרינפעלד ז"ל אב"ד סעמיהאלי בח"א חאו"ח סי' ל"ז נשאל על המנהג בגלילות שהעולים לתורה בשבת נודרים נדרים ונדבות זה ח"י פשיטא וזה ח"י צ"ל וזה ח"י פגים וכדומה וזה הוא לצורך הספקת הקהל על דברים אשר הם צריכים, ולזה הגבאי העומד אצל הספר בשעת קריאת התורה יש לו כיס אחד שמונחים בו הפתקאות הללו שכתוב עליהם ע"ז חיי"פ וע"ז ח"י צ"ל וע"ז חייפ"ג והוא נוטל פתקא אחת מתוך כיס זה להשים אותו על עמוד או דף אחד שנכתב בו שם האיש העולה לתורה כדי שידע אח"כ לאחר שבת כמה נדר אותו האיש, והיה בזה דעת חכם אחד שאסור לקחת בשבת הפתקא מתוך כיס הנ"ל מפני איסור מלאכת בורר, שהרי הוא בורר אותו פתקא מתוך שאר הפתקאות".
"והגהמ"ח מהרש"ג ז"ל השיב להתיר מכמה טעמים, ובעיקר חידש לומר דבכגון אופן כזה אין לו שייכות בכלל לאיסור בורר, וז"ל: אלא דבלאה"כ נראה דכמו נדון שלנו אין בו משום בורר, והוא, משום דנראה דמלאכת בורר לא שייך אלא במידי דלאחר שיברור אין הדרך לחזור ולערב הדברים כמו בכל פסולת הנברר מן האוכל דלאחר הברירה שוב אין מערבין הפסולת עם האוכל וכה"ג הוי במלאכת המשכן, וכן בשני אוכלים בסי' שי"ט מיירי ג"כ בכה"ג שלאחר שבוררין האוכל מתוך חבירו אין חוזרין ומערבין יחד שני האוכלין, ובכה"ג נראין הדברים דהלקיחה לשם ברירה הוא, אבל בכמו נדון שלנו בענין הפתקאות דהמנהג הוא שלאחר שכבר כתבו במוצש"ק מה שנדר כל איש ואיש חוזרין ומערבין הפתקאות של ח"י צ"ל וח"י פשיטא כולם ביחד, א"כ נראה דלקיחת הפתקא בש"ק לאו ברירה היא אלא נטילה ממקומו הוא שמקומו הוא להיות מונח באותו הכיס, א"כ לדעתי בכה"ג לאו בכלל בורר הוא כלל, וראי' לזה דלא שמענו מעולם שמי שיש לו ספרים של כמה מינים והם מונחים ביחד בארגז סגור כנהוג שיהי' נימא שמי שצריך בשבת לאיזה ספר מאותן ספרים ולוקח אותו שיהי' שייך בזה איסור בורר, וכן בבגדים כה"ג מי שיש לו בארגז גדול כמה בגדים תלויין והוא רוצה ליקח בשבת איזה בגד או חלוק כנהוג, וכן בארגז של כמה כוסות גדולים וקטנים כמו שהוא המנהג שבגדולים שותים בהם מים ובבינונים שותים בהן יין ובקטנים שותים בהם יי"ש שהוא חריף, ולא שמענו מעולם שיהי' בלקיחת איזה בגד מהבגדים, או כוס מהכוסות דררא דאיסור בורר. אלא ודאי שהוא לטעם הנ"ל, דכיון דהמנהג הוא שלאחר ההשתמשות של הבגד או הכוס חוזרין ומניחין אותו באותו מקום מעורב עם האחרים א"כ מוכח דגם הלקיחה מתחילה לאו ברירה הוא אלא לקיחה ממקום למקום הוא, אמת הדבר שבקיצשו"ע הנדפס ביחד עם הוספות מסגרת השלחן בסי' פ' סעי' ט"ז נדפס שם למטה הג"ה מר' יודא ליבוש אב"ד דק"ק פיאסק ופשעדבארז ראיתי שמזהיר להיות נזהר בכל אלה, היינו שלא יברור מלבוש בליל ש"ק על ש"ק בבקר וכן אשה לא תברר כתונת לבנה, וכן שלא יברור אדם ספר שצריך לו רק סמוך ללימוד משום איסור בורר. אבל אנחנו לא שמענו מאבותינו ורבותינו שהיו מזהירים על זה, גם לא ראינו אפי' מהם עצמם שיהיו נזהרים בזה, ועכ"ח הטעם כנ"ל דבכה"ג שהדברים דרכם להיות מונחים תמיד ביחד, דלאחר שאינן נצרכין חוזרין ומניחין אותו שם בתערובות עם אחרים לית ביה משום בורר, ולדעתי לאחר שהסברא טובה ונכונה א"צ כלל לראי' מתוך דברי הש"ס והראשונים כי חיך אוכל יטעם שדברי טעם הם וסברא דאוריית' הוא, אך גם דוגמא לזה מצינו לענין מלאכת שבת אחרת בסי' רנ"ח לענין לסתור טיחת הטיט מן הדף שסותמין בו התנור שמטמינין בתוכו החמין לצורך השבת וכו' עכת"ד".
"והבעל מהרש"ג ז"ל בא על כך עוד בשניות מדברי סופרים להלן בסי' נ"ד ומשיב להרב ר' שמואל זנוויל כהנא דומ"ץ בק"ק מונקאטש שכתב להשיג על דבריו הנ"ל, וז"ל: והנה מקודם אשיב על מש"כ שהסברא אינה מסתברת, ואני איני יודע איך יוכל לומר כזאת על סברא זו שנרגשת לכל שהיא סברא טובה ונכונה עד שלדעתי אינה צריכה כלל לראי', שהרי כיון דכל מלאכת שבת ממלאכת המשכן ילפי' לה, והתם הי' הברירה הפסולת מתוך האוכל או מתוך הסמנים שיהי' נשאר כן לעולם, איך נימא אנחנו שמלאכה זו שייך גם בלוקח ספר מבין הספרים או מלבוש מבין המלבושים כיון דנראה בעליל ע"י מה שלאחר מעשה השימוש מניחה שוב באותו המקום, וכן הוא תמיד הדרך בדברים כאלו, א"כ חזינן דלאו ברירה הוא כלל, אלא לקיחה ממקום המיוחד לו, והנה כבר כתבתי שסברא זו אינה צריכה שום ראי' וכדאמרינן בגמ' בכמה דוכתי סברא הוא למה לי קרא, אמנם אפי' צריכה לראי' באמת יש לה ראי' גדולה, והוא ממנהג העולם דלא שמענו מעולם לדקדק בזה שמי שרוצה ליקח מלבוש מבין המלבושים או מי שרוצה ללמוד בשבת בבקר יהי' אסור לו בליל שבת קודם השכיבה להזמין לעצמו הספר, ורק בעל מסגרת השלחן הוא שהמציא חומרא זו והוא עצמו כתב בספר ישועת ישראל שלו שאין העולם נזהרין בזה, ולפי דעתו יש בדבר זה חשש חיוב חטאת, אבל קודם שנדפסו דבריו לא הי' בדבר זה פוצה פה ומצפצף, והרי כמה פעמים מבואר בפוסקים להביא ראי' ממה שאין העולם נזהרים ונחשב אצלם לראי' גדולה ומשום דאין רבים טועים וגם לא הוי שתקו רבנן מלמחות בהם, והה"ד בנדון הנ"ל הוי ראי' גדולה וכו'".
וא"כ בפעולות החוזרות של הוצאה והכנסה אין כלל ברירה, ואין תערובת, אלא שימוש בלבד.
ו. מסקנת הפוסקים
כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' לה):
"והנה ראה ראינו שהמהרש"ג ז"ל אימץ לו ליסוד מוסד כי לא שייך ברירה בדבר שלאחר ההשתמשות בו הוא חוזר ומניחו באותו מקום שלקחו משם, ובאשר שסבור היה שהוא זה אפילו כשמניחו בחזרה בצורה מסודרת ומוכרת, קעקע וערער כל דברי הבעל מסגרת השלחן בזה, וכן ממילא דברי כל מי מהאחרונים שמזכיר שיש איסור ברירה בבגדים וכלים אפילו על כגון דא שלאחר ההשתמשות מחזירם חזרה למקומם, והסתמך בזה גם על מנהג העולם שלא שמענו מעולם שידקדקו בזה, וגם לא שמענו מרבנן שימחו בידם, ולא עוד אלא מעיד כאילו בהבלעה שלא רק שלא שמענו מאבותינו ורבותינו שהיו מזהירים על זה, אלא גם זאת שלא ראינו אפילו מהם בעצמם שיהיו נזהרים בזה. וכדאי לציין אסמכתא לדבריו להסתמכות על מנהג העולם, לדברי שו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז ז"ל בח"א סי' ט' שכותב בלשון: וזה כלל גדול שהיה מוסד בידנו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם וכו' יעו"ש"...
"מכל הלין שנתבאר נלפענ"ד ברור שבכגון נידוננו אין כל איסור ברירה ומותר לברור הנביא שצריכים לקרוא בו אפילו כשלא מכיר מקומו המדויק בין הספרים וגם לרבות אפילו כשצריך לשם כך להוציא ולצדד מיתר הספרים עד שימצא את הנביא הנדרש ואין כל מקום להחמיר בזה".
וכן בשו"ת יביע אומר (ח"ה, או"ח סי' לא) הסיק למעשה:
"מכל הני טעמי תריצי נלפע"ד שיש להקל בנ"ד להתיר לברור סכינים כפות ומזלגות וליתנם במקום המתאים להם לצורך סעודה שלאחר מכן. והנח להם לישראל. וכן מותר לשמש לברור הספרים של בהכ"נ, חומשים, וסידורים, וכיו"ב, וליתנם כל ספר במקומו הראוי לו"
וכך הסיק בילקוט יוסף (שבת ג' דין ברירה בבגדים ובכלים סעיף עא סוף הערה פב):
"והוי ד' ספיקות, שמא הלכה כמאן דאמר דבשני מינים וכל אחד ניכר בפני עצמו ליכא איסור בורר, ואף אם תמצא לומר כסברת החולקים, שמא הלכה כמאן דאמר דכאשר בורר שניהם לאחר זמן לא דמי לבורר אוכל מתוך פסולת להניח. ושמא הלכה כרבינו ירוחם שבדבר שבורר לאחר הסעודה לסעודה הבאה, הוה ליה כבורר לאלתר. ושמא הלכה כהיש אומרים שאין בורר אלא בגידולי קרקע. ואף שבכל ספק יש לדון ולפלפל, בהצטרף כל הספיקות יחד שפיר אפשר להקל. וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן לא אות ד'). ע"ש. [ועיין בפרי השדה חלק ד' (סימן ד') מה שכתב בנידון דידן, ומה שכתב שם להעיר על הט"ז שגם בכלים שייך ברירה, עיין בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סימן לא אות ד'). ובספר קצות השלחן חלק ז' (סימן קנג). וכן הוא בשו"ת מהרש"ג חלק ב' (סימן נד, ד"ה אך), וכן נראה מדברי הרב נוה שלום חזן (דיני שבת אות טו). ודו"ק]. ועיין עוד בתשובת הרא"ג בבית יוסף (סימן שכג), ובשו"ת ישיב משה (עמוד מב – שטז), ובשו"ת שער שמעון אחד חלק א' (סימן נא). ע"ש".
לגבי משחקים שונים שחלקיהם שונים זה מזה נראה לענ"ד שאין בסידורם משום ברירה. וכן לגבי חלקי תמונות מתפרקות (פאזלים) מכמה תמונות שהתערבו, אם החלקים בעלי גודל שונה ותמונות שונות מצוירות עליהן אין בהחזרתם לקופסה משום ברירה, אולם אם החלקים דומים מאד אחד לשני, עדיף שלא לסדרם בשבת, או לתת לילדים לסדרם.