חבל נחלתו כח טז
סימן טז
חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
שאלה
מה מקור החיוב של טהרה ברגל, האם מן התורה או מדרבנן, ומה גדרו האם רק בכניסת הרגל או בכל יום ברגל צריך להיות טהור. האם הוא חל אף על נשים, וכן מה חיובו בימינו?
א. טהרה לקראת אכילת קודשים וכניסה למקדש ברגל
נאמר בראש השנה (טז ע"ב):
"ואמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר ובנבלתם לא תגעו. תניא נמי הכי: ובנבלתם לא תגעו, יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה – תלמוד לומר אמר אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן מוזהרין, בני ישראל – אין מוזהרין. והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה – כהנים מוזהרין, ישראלים אינן מוזהרין, טומאה קלה – לא כל שכן! אלא, מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו – ברגל". קצת משמע שהחיוב מן התורה וזו דרשת הכתוב.
באר המאירי (ראש השנה טז ע"ב): "וכן כל אדם חייב לטהר עצמו ברגל לאכול חוליו בטהרה".
וכך פסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פט"ז ה"י): "כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר".
וכך כתב הרא"ש (יומא פ"ח סי' כד, דבריו יובאו להלן במלואם): "ואי משום דא"ר יצחק (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפי' מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי". וקצת משמע שמדובר בחיוב מן התורה.
אולם הרמב"ן (ויקרא יא, ח) פרש:
"ושמא המדרש שאמרו רבותינו (תורת כהנים פרק ד ט) ובנבלתם לא תגעו, ברגל, כלומר שלא תגעו בו בשעה שאתם חפצים להיות טהורים, כי טמאים הם ולא תעלו בהם לרגל, אבל אין הנגיעה נמנעת בלאו, שאין הנוגע בנבלה ברגל מן הלוקין את הארבעים. ומה שאמרו (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, מצוה מדברי סופרים, ואין בזה מן התורה עשה או לא תעשה, זולתי מצות העלייה. או שיהא ובנבלתם לא תגעו ברגל אסמכתא, כשאר אסמכתות הרבה ששנויות שם בת"כ".
כך פרש רש"י (דברים יד, ח): "ובנבלתם לא תגעו – רבותינו פירשו, ברגל. שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל. יכול יהיו מוזהרים בכל השנה, תלמוד לומר (ויקרא כא, א) אמור אל הכהנים וגו' ומה טומאת המת חמורה, כהנים מוזהרים ואין ישראל מוזהרים, טומאת נבלה קלה לא כל שכן".
באר המזרחי (רא"ם, דברים יד, ח):
"ובנבלתם לא תגעו רבותינו פירשו ברגל, שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל. כדתניא בתורת כהנים (ספרא שמיני פרשה ב פרק ד הלכה ח על ויקרא יא, ח): "ובנבלתם לא תגעו - יכול יהו ישראל חייבין על מגע נבלות, תלמוד לומר: (ויקרא כא, א) 'אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו', הכהנים אינן מיטמאין למתים, אבל מיטמאין הם ישראל למתים. קל וחומר: אם מטמאין למתים החמורין, לא יטמאו לנבלות הקלות, הא מה אני מקיים 'ובנבלתם לא תגעו, ברגל', שכל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל, שאם היה טמא קודם הרגל, יקבל הטהרה קודם הרגל. ואם היה טהור קודם הרגל, יזהר שלא יטמא ברגל 'מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים', כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת אוכלין (רמב"ם טומאת אוכלין טז, י)"...
"אלמא ברגל מקילין בהן, ובשאר ימות השנה מחמירין בהן (=בטומאת עמי הארצות). ואלו גבי מגע נבלה החמיר הכתוב ברגל, והקל בשאר ימות השנה. יש לומר, דתרווייהו עקרן משום שמחת הרגל, דגבי מגע נבלה הזהיר בהם הכתוב שלא ליגע בה ברגל, כדי שיוכלו לאכול קדשים וליכנס במקדש לשמוח בשמחת הרגל, ובשאר ימות השנה, שאין בם אכילת קדשים, הטמא והטהור יחדיו יאכלו, וגבי עמי הארץ, שאינן טמאין אלא מדבריהם, הקלו בהם ברגל, שימשמשו באוכלין ובמשקין יחד עם החברים, כדי שיוכלו כולם לאכול יחד, מפני שמחת הרגל, ובשאר ימות השנה, שאין בם אכילת קדשים, החמירו בהם".
וכן בספרא (שמיני פרשה ב תחילת פרק ד אות ט) נדרש: "קל וחומר אם מטמאים למתים חמורים לא יטמא לנבילות הקלות, הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו – ברגל".
באר הראב"ד על הספרא (שמיני פרשה ב תחילת פרק ד אות ו): "הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל, מפני שהם חייבין בראייה ונכנסים בעזרה ולפיכך צריך אדם לטהר עצמו ברגל".
וכן בקרבן אהרן (שמיני פרשה ב תחילת פרק ד אות ט) כתב: "ברגל. כלומר נהי בצווי זה הוא לישראל, אבל אינו תמידי בהם, אלא לא נאמר אלא על הרגל דחייב אדם לטהר עצמו ברגל שבו כל ישראל חייבים בראייה וצריכים ליכנס בעזרה, מה שאין כן בשאר ימות השנה".
ברור שכל שהבאנו דבריהם לעיל, הבינו שחובת הטבילה היא רק לפני הרגל וברגל לצורך מצות ראיה בעזרה ולשם אכילת קרבנותיו, ולא חובת התכוננות לחגים ומועדים.
בטורי אבן (ר"ה טז ע"ב) באר שמצווים משום הקרבנות וכיון שנשים אין חייבות בחגיגה ובראיה ובשמחה ובעליהן מצווין עליהן, הן פטורות מטהרה ברגל.
וז"ל טורי אבן (ראש השנה טז ע"ב) על חובת הטבילה ברגל: "וכיון שכן תקשה לך ל"ל קרא מלטמא ברגל הא בלא"ה הא איכא עשה בכל א' מחובת הרגל וממילא כשמטמא את עצמו ברגל הוא מבטל כל מ"ע אלו ואזהרה דובנבלתם לא תגעו ברגל דכל עצמן הוי מפני ביטול החובות הללו למה לי, והא ליכא למימר דאזהרה למלקות אתיא הא ודאי אין לוקין על אזהרה זו כיון דעיקר אזהרה זו אינו אלא משום ביטול חובת הרגל שגורם ע"י טומאתו אינו חמיר ממבטלן בידים דאינו עובר אלא בעשה גרידא ואין מן הראוי להחמיר בגורם לבטל ממבטל ממש, וכ"כ שם הרמב"ם שאין לוקין על טומאת הרגל וברור הוא מה"ט דפי' וא"כ אזהרה זו ל"ל. אע"כ אם אינו ענין לטומא' שברגל תנהו ענין לטומאה של קודם הרגל שלא יטמא בנבילה אף על גב דאכתי לא חל עליו חובת הרגל מפני ביטול חובת הרגל. ולפ"ז בע"כ ש"מ דלאו משום טומאה דבידים לחוד אזהר קרא א"ו דחייב לטהר את עצמו ברגל קמ"ל דאל"כ הא טומאה זו של נבילה דמשתעי ביה קרא אינו אלא טומאת ערב והא בטומאה כזו אפי' נטמא בערב הרגל יוכל לטבול בו ביום ולטהר לערב ומאי איכפת לן שנטמא בנבילה כיון שיוכל ליטהר עד הרגל ולקיים חובת הרגל, א"ו דעיקר לאו זה קמ"ל דאם נטמא בנבילה קודם הרגל דחייב לטהר את עצמו קודם הרגל שלא לבטל חובת הרגל כגון שלמי שמחה שנוהג כל שבעה אפי' בי"ט ראשון".
את דברי הטו"א הביא בהערות הגרי"ש אלישיב (ראש השנה טז ע"ב): "ואמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו. הטו"א מעיר דמהך קרא חזינן רק שאסור לו לטמא את עצמו ומנלן שגם צריך לטהר את עצמו אם נטמא כבר, וכהנים יוכיחו שאסורין רק לטמא עצמן, ומתרץ הטו"א דהרי באמת לא נזכר בפסוק זה דאיירי ברגל אלא דפירשו זה מסברא מצד דצריך לעלות לרגל ולאכול שלמי שמחה בכל יום. ובזה לענין שלא יטמא עצמו בידים, אי"צ קרא דמסברא ידעינן שאסור לו לגרום בידים לבטל מ"ע של שמחה, ובע"כ דאיצטריך קרא לומר שצריך ליטהר ממה שנטמא כבר".
ביד דוד (ראש השנה טז ע"ב) כתב: "חייב אדם לטהר עצמו ברגל. והקשה בטורי אבן דניהי דלמדים מבנבלתם לא תגעו שאסור לטמאות, מ"מ מנלן שחייב לטהר אם כבר נטמא, וכהנים יוכיחו שאסורים לטמאות ולא מצינו אם נטמאו שמצווים לטהר. ולא קשיא כלל דהא בהא תליא, כיון דחזינן דהקפידה תורה ברגל שלא לטמאות, והרי אם יכול לטהר ולא טיהר הרי הוא כאילו מטמא עצמו. ומה שהביא ראיה מכהנים אינו ענין כלל, דהכהנים לא נצטוו אלא על טומאת מת ולא על שאר טומאות, והתם טעמא אחריתי היא בע"כ ולא מפני הטומאה עצמה, דא"כ על כל הטומאות יהיו מוזהרים, ועבירה הוא דעביד אם טימא למת, ומה דעבד עבד ובטהרה לא מתקן, משא"כ הכא יכול לתקן, כיון דעיקר היא הטומאה ולא העבירה. ועיין עוד מה שהאריך בסוגיא דסוכה. וכל דבריו תמוהים אחר המחילה, ואולי שם בסוכה אי"ה נרחיב הדיבור. ועיין במשנה למלך פי"ד דטומאת אוכלין ה"י, זכרון יוסף [שאלה י'], שאגת אריה סג ע"א [דיני יום טוב סי' ס"ו]".
השפת אמת (ראש השנה טז ע"ב) העיר: "שם בגמ' ואר"י חייב אדם לטהר עצמו ברגל לכאורה הי' נראה דאפי' אינו עולה לרגל מחויב בכך דאי לא"ה פשיטא אלא ודאי דקמ"ל דאפי' אינו עולה לרגל לא יטמא עצמו וא"כ י"ל דגם בזה"ז כן הדין אכן מדהשמיטו הרי"ף והרא"ש האי דינא משמע דבזה"ז ליכא איסורא וי"ל דאה"נ דאפי' אינו עולה לרגל חייב לטהר עצמו רק בזה"ז דבלא"ה כולנו טמאי מתים א"כ אין נ"מ בטהרת נבלה [וכן כ' הרא"ש ביומא פ' יוה"כ ועי' בטור או"ח (סי' תר"ב) ובה' יוה"כ (סי' תר"ו) אבל ברמב"ם (ה' טו"א פט"ז ה"י) מבואר דא"צ לטהר עצמו אלא כדי שיהי' מוכן לבוא למקדש ולאכול קדשים ע"ש]".
מקור נוסף הוא הנאמר בביצה (פ"ב מ"ב): "חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת, ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת".
פרש רש"י (ביצה יז ע"ב):
"משנה. מטבילין את הכל – כל הצריך טבילה בין אדם בין כלים".
"מלפני השבת – דקיימא לן בראש השנה (טז, ב): חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, דכתיב ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא), ומוקים לה ברגל, הלכך יטביל מערב שבת, דאסור להטביל בשבת וביום טוב".
"ובית הלל אומרים כו' – והא דנקט שבת – רבותא אשמועינן לבית הלל, דאפילו בשבת שרו באדם, ובגמרא מפרש מאי טעמא דכלים אסורים".
באר הצל"ח (ביצה יז ע"ב):
"רש"י ד"ה וב"ה אומרים וכו' והא דנקט שבת רבותא אשמעינן וכו'. ורש"ל בים של שלמה [סי' י"ט] כתב ואני אומר דדוקא קתני שצריך לטבול בשבת כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל עכ"ל היש"ש. ואני אומר לשון הגמרא במס' ר"ה [ט"ז ב] חייב אדם לטהר עצמו ברגל מורה שאין החיוב להקדים טהרה קודם הרגל כדעת רש"ל, דאי כדעת רש"ל היה לו לומר חייב אדם לטהר את עצמו קודם הרגל או חייב אדם להיות טהור ברגל, אבל המאמר שחייב לטהר עצמו ברגל מורה שברגל עצמו יטהר עצמו".
"ואעפ"כ אחוה אני דעתי בזה, וראיתי לרבינו הגדול בפ' ט"ז מהל' טומאת אוכלין הלכה י' כל ישראל מוזהרים להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. וכן הוא לשון הסמ"ג עשין רמ"ו. ולשון זה משמע שגם בכניסתו יהיו טהורים, ואמנם לדינא יש חילוק בדבר שכיון שהרמב"ם וסמ"ג תלו הטעם שיהיו מוכנים ליכנס למקדש ולאכילת קדשים, לכן מכל טומאה שצריכה הערב שמש חייב לטהר קודם הרגל, שאם לא יטהר עצמו עד שכבר בא הרגל נמצא שכל יום ההוא אינו מוכן לקודש ולמקדש, אבל אם הוא טמא בטומאה שהיא מדברי סופרים ומאותן שאין צריכין הערב שמש כאשר בארנו בסמוך יכול הוא לטהר עצמו ברגל ממש שהרי תיכף אחר טהרתו במי מקוה הוא מוכן לקודש ולמקדש. ולפ"ז לרש"י שדחה לקמן דף י"ח ע"א [ד"ה בולד הטומאה] דברי הי"מ שרצו לומר דנטמא באב הטומאה היינו אפילו ביום טוב, ודחה רש"י פירוש זה, וא"כ לרש"י נטמא בולד הטומאה אפילו מערב י"ט טובלין אותו בי"ט ועל כרחך משנתינו בנטמא באב הטומאה מיירי ואפ"ה פירש"י דנקט שבת לרבותא, ובזה קשה למה לא פירש"י כדברי רש"ל שעל כרחך מחויב לטבול קודם יום טוב שיכנס לי"ט כשהוא טהור.
"ונלע"ד דאף דדברי רש"ל נכונים לדינא אעפ"כ דברי רש"י נכונים, דזה פשוט דאף לטעמיה דהרמב"ם וסמ"ג שהטהרה ברגל היא כדי שיהיו מוכנים לקודש ולמקדש עיקר הקפידה משום ראיה וחגיגה אבל לא משום שלמי שמחה, שהרי במס' פסחים דף פ' ע"א ויטמאנו במת ומשני אתה מדחהו מחגיגתו ולא משני אתה מדחהו משלמי שמחה, ובזה לא היה מוכרח לדחוקי דסבר כמ"ד כולהו תשלומין דראשון שהרי שמחה בכל יומא היא חיוביה, אלא ודאי אף גם בזמן המקדש, אף דעיקר שמחה בבשר שלמים היינו למצוה מן המובחר, אבל גם ביין ישן ובבשר חולין יוצא ג"כ ידי חובת שמחה מן התורה ועיקר החיוב לטהר ברגל הוא משום ראיה וחגיגה. ולפ"ז עיקר הקפידא שלא יהיה טמא כל ימי הרגל אבל כשאינו טמא כל ימי הרגל די שיהיה טהור יום אחד לקיים ביום ההוא מצות ראיה וחגיגה, אלא דלדינא צריך עכ"פ שיהיה טהור ביום ראשון שאם הוא טמא בראשון מאן דלא חזי בראשון לא חזי בכולהו, ושפיר פסק רש"ל שמחויב לטבול דוקא בשבת קודם הרגל. אלא דתינח לר' יוחנן בחגיגה דף ט' ע"א דסבר כולהו תשלומין דראשון אבל לרב אושעיא שם דסובר אף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני, וכן אפילו לר"י ג"כ קשה לר' ירמיה שם דאמר שאני טומאה דיש ליה תשלומין, וא"כ בטומאה גם רבי יוחנן מודה דאף דלא חזי בראשון חזי בשני היה קשה משנתינו למה קאמרי ב"ה ואדם בשבת, לכן הוכרח רש"י לפרש דלרבותא קאמר וניחא לכל הדעות. ובזה אתי שפיר דברי ר' יצחק במס' ר"ה דף ט"ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל. ומלשון זה הוכחתי לעיל שאינו מחויב לטהר עצמו קודם הרגל ודי שיטהר עצמו ברגל עצמו, דיש לומר דר' יצחק סובר כרבי אושעיא דתשלומין זה לזה או דסבר כר' ירמיה ושאני טומאה דיש לה תשלומין, וא"כ אף דלא חזי בראשון יטהר בשאר ימי הרגל ויביא חגיגתו ועולת ראייתו".
"ודע דלפי טעמו של הרמב"ם וסמ"ג שהחיוב לטהר עצמו הוא משום שיהיה מוכן לראיה ולקרבן, א"כ אין חיוב זה נוהג אלא בזמן הבית, אבל לאחר החורבן אפילו בעת שהיו להם עדיין אפר פרה והיו יכולים לטהר מכל הטומאה לא היה חיוב זה נוהג כיון שאין קודש ולא מקדש. ולא עוד אלא אפילו בזמן שהיה המקדש קיים לא היה חיוב זה אלא למי שהוא בירושלים או בסמוך לירושלים שיכול לבא שם ברגל, אבל לאלו הרחוקים מירושלים ואינם עולים לרגל אין חיוב עליהם לטהר עצמם ברגל".
הצל"ח כתב בפירוש שהאזהרה היא לשם אכילת קרבנות ודוקא לאלו שבירושלים ובסביבתה, שיבואו ויקריבו. אבל לאחר החורבן, אפילו אפר פרה ומקוה לפניו, אין שום חיוב מכיון שהחובה היא אך לשם קרבנות הרגל.
ב. טבילה לפני רגלים בימינו
כתב הרא"ש (יומא פ"ח סי' כד):
"ונהגו לטבול בערב יום הכפורים. ואמר רב עמרם טובל אדם בשבע שעות ומתפלל תפלת המנחה. ואמר רב סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בהש"ס רמז לטבילה זו ואין לה יסוד נביאים ולא מנהג נביאים. ולא עדיפא מערבה (סוכה מד ב) דאמר ליה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא. ואי משום דא"ר יצחק (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפי' מטומאת מת ולהזות עליו שלישי ושביעי. והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים. וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת".
והביאו במנורת המאור (אלנקאוה, פרק ב – תפילה הלכות יום הכפורים עמוד 382) והוסיף:
"ומ"מ מנהג יפה הוא לטבול אדם בערב יום הכפורים, כדי להיות נקי ביום הכפורים מבית ומחוץ, מבית שיעשה תשובה ויתודה על חטאיו ופשעיו כדי שיהא מקובל לפני אביו שבשמים, ומחוץ ברחיצה ובטבילה, שנא' רחצו הזכו וגו'".
לשיטתם ודאי שאין טבילה זו יוצאת מצד טהרה ברגל, אלא היא רמז ואסמכתא בלבד.
בשבלי הלקט (סי' רפג) הרחיב: "גרסינן בראש השנה פרק קמא אמר ר' יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו. תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה ת"ל אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כהנים מוזהרין ישראלים אינן מוזהרין. והלא דברים קל וחומר ומה טומאת מת החמורה כהנים מוזהרים ישראלים אינן מוזהרין טומאה קלה לא כל שכן אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו – ברגל. הא למדת שבכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו כל שכן בראש השנה ויום הכיפורים שהן ימי משפט שצריך אדם לטהר ולקדש עצמו ולהוציא כאור צדקו ומשפטו כצהרים".
"ומצאתי בשם הר"ר יצחק [בכ"י ב' איתא בשם ה"ר שמחה. וכ"ה בשבלי הלקט הקצר א] ז"ל בני אדם שטובלין בערב ראש השנה ויום הכיפורים וכל מי שטובל לשם תשובה מברך ברכת טבילה עד שלא יכנס לנהר או לים1 לפי שכל השבים חייבין בטבילה כדתניא בפרק ג' באבות דר' נתן מעשה בריבה אחת שנשבת והלכו שני חסידים לפדותה דיוסיון ותוסתיון כו' לשחרית אמר להן הטבילוה כו' ריבה זו במה חשדתוה אמר לו כל אותן שנים שהיתה בין הגוים אוכלת משלהם ושותה משלהם עכשו אמרת הטבילוה עד שתטהר, אמר להן: העבודה כך היה המעשה. שמעינן מינה דכל בעלי תשובה טובלין הלכך מברכין עליה".
וכן הביא בתניא רבתי (סי' עב) בשם רבינו שמחה.
הראשונים הרחיבו זאת על כל המועדים ור"ה ויוה"כ.
כתב הראב"ן (ראש השנה): "אמר ר' יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר ובנבלתם לא תגעו, יכול יהיו ישראל (נזהרין) [מוזהרין] על מגע נבילות, קו"ח ומה מגע מת חמורה כהנים מוזהרים ולא ישראל טומאה קלה לא כ"ש, אלא מה ת"ל ובנבלתם לא תגעו, ברגל". והביא זאת אף על ר"ה שאין בו קרבנות יחיד ואינו רגל.
ובדרשה לפסח לרוקח כתב: "לאחר שיבטל חמץ צריך לרחוץ ולטהר עצמו דתניא ובנבלתם לא תגעו מכאן אמרו חייב לטהר עצמו ברגל".
וכן בשבלי הלקט (הל' שמחות סימן כט) כתב: "וטבילת יום הכיפורים מצוה היא דקיימא לן חייב אדם לטהר עצמו ברגל אבל ודאי כיון שלא יכול לחוף מבעוד יום אסור לטבול".
וכן בספר המנהגים (חילדיק, מנהגי יום הכיפורים): "ומשש שעות ולמעלה טובלין משום דחייב אדם לטהר עצמו ברגל וכ"ש עתה שהוא יום סליחה וכפרה שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (שם טז, ל) לכן יטהרו עצמם למטה כדי שהקב"ה יטהר אותם מעונותיהם למעלה".
וכך כתב השל"ה במסכת שבועות (על חג השבועות, פרק נר מצוה):
"ב. חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ראש השנה טז ב), ולילך לטבול (טור או"ח סי' תר"ג). ומכל שכן ברגל הזה, שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי השם יתברך, כמו שכתוב (שמות יט, י) 'לך אל העם וקדשתם' גו'. ובזהר פרשת אמור (ח"ג דף צ"ח ע"א, ומובא להלן סוף אות ג) משמע, לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה. וכן הוא המנהג בארץ ישראל. מכל מקום נראה לי, לטבול גם כן בערב הרגל, כדי שיטהר בהכנסת הרגל, וגם זכר לאבותינו שטבלו בערב הרגל קודם שקיעת החמה, כדמשמע פרק רבי עקיבא (שבת פו ב). דאיתא שם, והא טבולי יום נינהו, אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו, ניתנה תורה לטבולי יום. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא, אמר ליה רבינא למרימר, ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת, אמר ליה ראויה קאמינא. ופירש רש"י, ראויה קאמינא, ראוי לינתן לטבולי יום, קסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום, דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים (ויקרא כב, ז), הלכך כל שלשה האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה. ומיהו לא ניתנו לטבולי יום, לפי שטבלו מבעוד יום ולא פלטו, ואם היו פולטות יחזרו ויטבולו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך, עכ"ל".
בשו"ת שאגת אריה (ישנות, סי' סז) הקשה על הרא"ש: "וממש"כ בסימן הקדום תבין שיש לתמוה הרבה על מש"כ הרא"ש בסוף מס' יומא גבי עיה"כ וא"ר סעדיה בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בהש"ס רמז לטבילה זו כו' ואי משום דאר"י חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאו' אפי' מטומאת מת ולהזות עליו ג' וז' והאידנא אין לנו טהרה כו' אין חוב לטבילה זו ואין לברך עליה ע"כ".
"ומשמע מדבריו אם איפשר לטהר א"ע מכל טומאה אפי' בזה"ז חייב לטהר א"ע אפי' ביה"כ יש חיוב לטהרה זו. ולד' הה"נ בר"ה חייב לטהר א"ע אם איפשר לו להטהר מכל טומאה והא וודאי ליתא! דאפי' אם תמצא לומר דר"ה ויה"כ בכלל מועדו' הם שבזה נחלקו רבוותא קמאי כמש"כ הרא"ש בסוף מסכת ר"ה ושאר פוסקים וכ"נ עיקר. ויש בידי ראיה מפ' ב' מדות במס' מנחות (ד' צא) דאמר התם לאיל למה לי אר"ש לרבות אילו של אהרן כלומר דיה"כ ופריך אילו של אהרן מבמועדיכם נפקא סד"א ה"מ דציבור אבל דיחיד לא ש"מ דיה"כ בכלל מועד הוא וה"ה לר"ה מ"מ אינן בכלל רגלים לענין זה ואין חייב אדם לטהר א"ע בהם דהא הא דמוקמינן להאי לאו דובנבלתם לא תגעו ברגל דוקא, בע"כ ה"ט משום כדי שיוכל לקיים מצות של חובת הרגל כמו ראיה וחגיגה ושמחה שא"א לקיימן בטומאה וכיון דבר"ה ויה"כ אין בהן א' מכל חובות הללו אין להם ענין שיתחייב אדם לטהר א"ע בהן דמ"ש אינהו משאר כל ימות השנה וזה אפי' בזמן שבהמ"ק היה קיים אין חייבין לטהר בר"ה ויה"כ אבל בזה"ז אפי' אם היה לנו אפר פרה כמו שהיה בזמן אמוראים כמש"כ התוס' בכ"מ מ"מ אפי' בג' רגלים אין לנו ענין לטהרה זו ואין אנו חייבין בה דכיון דבעוונותינו חרב בה"מ ואין לנו שום חוב מחובות הרגל הצריכים טהרה אין לנו ענין לטהרה זו. דמ"ש רגלים לדידן לענין טהרה מכל ימות השנה וזה ברור. וכן ראיתי להרמב"ם שכתב בספט"ז מה' טומאת אוכלין כל ישראל מוזהרין להיות טהורין בכל רגל מפני שהן נכונים ליכנס למקדש ולאכול קדשי' וזה שנא' בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה אבל בשאר ימות השנה א"מ ע"כ הרי שכתב בהדיא דה"ט שמוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שנכונים ליכנס למקדש ולאכול קדשים וש"מ תרתי, חדא דאין ר"ה ויה"כ בכלל טהרה זו דהא אין בהן א' מכל אלה, וש"מ דבזה"ז אינן חייבים לטהר א"ע אפי' בג' רגלים כיון דאין לנו מקדש וקודש. ומ"מ מש"כ ואם נטמא אינו לוקה צריך טעם למה. והכ"מ כ' בת"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות ומשמע לרבינו דלת"ק נמי אינו לוקה ברגל ע"כ ולא דיבר נכונה דלאחרים דאמרי רשות וודאי ל"ש כאן מלקות ומה ענין ללמוד מרשות דאחרי' לאיסור רגל דת"ק שלא ילקה ברגל אבל כוונת הרמב"ם הוא משום דכיון דהא דמוקמינן להאי לאו דובנבלתם לא תגעו ברגל הוא משום כדי שיוכל להביא קרבנות של חובת הרגל וכיון דאפי' אם אינו מביא חובת הרגל אינו בר מלקות דהא אינן אלא בעשה א"כ אין להחמיר במטמא א"ע ברגל וגורם לבטל חובת הרגל יותר מטהור המבטלן".
השאגת אריה יוצא נגד חיוב הטהרה ברגל בזמן הזה שאיננו יכולים להביא קרבנות מפני שאין בית מקדש, ויוצא כנגד טבילה ערב ר"ה ויו"כ מטעם ציווי זה. ומסביר שאינו לוקה על ציווי זה שנועד להכשיר במצוות עשה שאף על ביטולן אין לוקים. ועי' מהר"ץ חיות (חגיגה כה ע"א).
בבאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא, עשין עשה ב) הקשה על השאגת אריה. בתחילה הביא דברי הרא"ש והשאגת אריה ואח"כ טען:
"אלא שדבריו (=של השאגת אריה) תמוהים אצלי דהרי בהדיא כתב הרא"ש שם שאין חובה לטבילה זו בזה"ז. ואינה אלא מנהג שנהגו עיין שם. וכן דעת הראב"ן הירחי ז"ל בס' המנהיג בהלכות ר"ה (סי' א') דגם בר"ה ויוה"כ איכא חובת טהרה זו עיין שם. וכ"כ הר"ב שבולי הלקט השלם (סי' רפ"ז) דגם בר"ה וביוה"כ ואפילו בזה"ז איתא לחובת טהרה זו. והיינו ממש כדעת רבינו סעדי' גאון ז"ל ועי' ג"כ שם לקמן (סי' ש"י) עיין שם. ועדיפא מינה כתב שם דר"ה ויוה"כ אתו במכל שכן מרגלים עיין שם. ולדבריו ז"ל אלו הא דנקט ר"י רגל היינו לרבותא דאפילו ברגל חייב לטהר עצמו וכ"ש בר"ה ויוה"כ. וכן הראב"ן (ריש הלכות רה"ש) הביא דברי רבי יצחק אלו להלכה עיין שם. ומבואר דס"ל דגם על ראש השנה קאי וגם בזה"ז. שהרי אין דרכו ז"ל להביא בהלכותיו אלא מה שנוהג בזה"ז. וכן דעת רבינו שמחה ז"ל מאישפירא הובא בתניא (סי' ע"ח) וכן דעת הר"ב העיטור. שהביא (בהלכות יוה"כ) הך מימרא דרבי יצחק אלא דמכל מקום כתב שם דטבילת ערב יוה"כ אינה אלא ממנהגא עיין שם. והיינו משום דס"ל בזה כדעת הרא"ש שהבאתי".
היינו אף הרא"ש וסיעתו שדברו על טבילה לפני רגלים ולפני ר"ה ויו"כ לא סברו שהוא מטעם טהרה ברגל, אלא מטעם הכנה למועדים אלו.
עוד חידש הגר"י פערלא שכן היתה כוונת רבי יצחק מלכתחילה במימרא שלו. אלא שבטורי אבן לר"ה כבר כתב שר' יצחק דיבר לזמן הבית. (והגר"י פערלא הראה שכל מימרא נאמרה לזמנו ולא לזמן הבית).
וסיכם את דעתו: "ולכן נראה דודאי משום חובות הרגל וכן נמי לחובות של שאר ימות השנה לא איצטריך קרא דובנבלתם לא תגעו. דתיפוק ליה דרמיא חיובא עלי' להטהר משום הנך חובות המוטלות עליו שא"א לקיימן אלא בטהרה. ואם לא יטהר הרי הוא כמבטל העשין המפורשי' בהן בקרא בידים. אלא כי איצטריך קרא היינו רק לאשמעינן דמשום קדושת ימי הרגל מחמת עצמן חייב לטהר עצמו בהן. ואפילו קיים כבר כל חובות הרגל. או דמחמת איזה סיבה המעכבתו אינו עתיד לקיימן. הטיל הכתוב חובה עליו לטהר עצמו ברגל מצד קדושת הימים עצמן. והיינו טעמא שנשתנו ימים אלו דרגל משאר הימים. משום דכיון דימי הרגל קבועים ומיוחדים בשנה שמטילים חובה על כל ישראל ליכנס למקדש להראות ושאר החובות הבאות משום קדושת הימים האלו. וע"י זה מטילים חובת טהרת הגוף על כל ישראל. סברא הוא לומר דגם קדושת הימים האלו מחמת עצמן מצריכין טהרת הגוף. ולזה הוא דאתי קרא דובנבלתם לא תגעו. והיינו דפסיק וקאמר חייב לטהר את עצמו ברגל. דמשמע דחובת טהרה נוהגת בכל הרגל כולו ואפילו כבר קיים כל המוטל עליו מחובות הרגל. והיינו ע"כ משום דרגל עצמו מצד עצמו הוא שגורם חובת הטהרה משום קדושת היום. וכ"כ בפשיטות הרב המבי"ט ז"ל בספרו בית אלקים שער שלישי (פרק ס"ג) עיין שם בדבריו".
והוסיף: "וממילא אתי שפיר בזה נמי מה דאמרי' ביבמות (כ"ט ע"ב) אשתו ארוסה לא אוננת ולא מיטמאה לו. ופירש"י ותוס' דהיינו ברגל. ומשום דישראל מוזהרין על הטהרה ברגל מקרא דובנבלתם לא תגעו עיין שם. וכן פי' הריטב"א בכתובות (נ"ג ע"ב). ותמה על זה בט"א שם דבאשה מ"ש רגל משאר ימות השנה כיון דאשה ליתא לא בראיה ולא בחגיגה וגם בשמחה ליתא לאביי בפ"ק דר"ה עיין שם. ולפמש"כ לק"מ. דכיון דימי הרגל מצד עצמן הוא שצריכין טהרת הגוף. ואפילו כבר הביא חובותיו. אם כן אין לחלק בין אנשים לנשים. כיון דאפקי' קרא בלשון לאו. ובלאוין אין חילוק בין אנשים לנשים".
והגר"י פערלא לשיטתו שאין חיוב הטהרה מצד הקרבנות אלא מצד חובת היום וממילא גם נשים חייבות בה.
אף שדברי הגרי"פ פערלא יפים, נראה מפשט דברי הראשונים ומהשמטת הרי"ף והרא"ש (שאינם מביאים דברים שאינם חובה בימינו כגון מצד המקדש וכד') שכוונת הראשונים והאחרונים היא מצד התקדשות לקראת החג ולא מצד חובת התורה לטהר עצמו ברגל. והלימוד מן התורה על טהרה ברגל הוא אסמכתא ולא יותר.
וראיה לכך מתשובות רב נטרונאי גאון (ברודי [אופק] תשובות פרשניות סימן תקלב):
"וששאלתם טהרה זו שאמרו חכמים חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ראש השנה טז ע"ב), צריכה מים חיים או לא".
"כך ראינו: שלא מצינו מים חיים בכל חייבי טבילות אלא בזב בלבד, שמפורש בו (וי' טו, יג) ורחץ בשרו במים חיים, ונדה נמי מפני שהיא ספק זבה. אבל שאר חייבי טבילות אין צריכין מים חיים, וכל שכן טבילת הרגל, שלא הצריכוה חכמים אלא לנקות את עצמו בלבד".
עולה שהגאונים עצמם סברו שבימינו היא תקנת חכמים לנקות עצמו, ולא טהרה.
וכך כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (ברכות כב ע"ב) – דין ברכה בטובל לקריו:
"והרא"ש ביומא (פ"ח סי' כ"ד) הביא דברי רב סעדיה גאון דס"ל שבערב יוה"כ צריך לברך על הטבילה. והרא"ש תמה עליו שהרי אין חיוב טבילה וא"כ אמאי צריך לברך. עוד הוסיף והקשה הרא"ש שאם משום 'חייב אדם לטהר עצמו ברגל' מברך, היינו ליטהר מכל טומאות ובכללם טומאת מת, והאידנא שאין לנו אפר פרה אינו נטהר ע"י טבילה, ולכן פסק שם שאין לברך".
"ובשאג"א הקשה ע"ד הרא"ש איך שייך לומר שחיובו ליטהר בעיו"כ הוא משום 'חייב אדם לטהר עצמו ברגל' הרי יו"כ אינו בכלל הרגלים, ע"ש".
"ונראה להוסיף ולהקשות שהרי חיוב ליטהר ברגל לא שייך אלא בזמן הבית, ואף אם היה שייך דין זה בעיו"כ הרי שבזה"ז ודאי אינו שייך".
ולכן לא נראה לקבל דברי הגרי"פ פערלא שהטהרה ברגל היא חיוב לשם היום אלא חיוב מצד חובת הראיה בעזרה ואכילת קרבנות.
ג. טבילה משום טהרה עוד מימי חז"ל
כתב בעלי תמר (שבת פ"א ה"ג):
"שבעה יומין בשתא. בספר חסידים הוצאת מק"נ סימן התרס"ט2 ז"ל; ר"ח צוה לרב שיאכל חולין בטהרה ואם אינו יכול כל השנה יזהר שבעה ימים בשנה, ופירש רב נסים ז"ל שבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, וגם עוד נוכל לומר כי חייב אדם לטהר עצמו ברגל דכתיב ואת נבלתם תשקצו שלא יגעו בהם כדי שיוכלו לעשות קרבנות ולאכול וזהו בזמן שביהמ"ק קיים, וצוה ר"ח לרב שיאכל בזה"ז בטהרה אעפ"י שטמאי מתים היו ואין אפר פרה צוה להיות ז' ימים בשנה אוכל חוליו בטהרה עכ"ל. ור"ל שבעה ימי הרגלים והם שני ימים של פסח וסוכות ויום אחד של שבועות ושני ימים של ר"ה".
"והנה הס"ח פירש המאמר בר"ה ט"ז אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר עצמו ברגל שזהו בזמן שביהמ"ק קיים, וכן פירש הרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין פט"ז ה"י, אולם ר"ח הוסיף וצוה לרב שיתנהג לאכול חולין בטהרה ברגלים בזה"ז זכר למקדש, אולם המאירי בר"ה פירש חייב אדם לטהר עצמו ברגל לאכול חוליו בטהרה וא"כ לדעתו מאמרו של ר"י מוסב על זה"ז ונראה שכן היתה גם דעתו של ר"ח ומפני כן צוה לרב לעשות כן. ונראה שאף לדעת ר"י וכפי פירוש המאירי עיקר הפסוק ובנבלתם לא תגעו ברגל מוסב על זמן שביהמ"ק קיים, אולם רבי יצחק אומר שאף בזה"ז חייב לטהר עצמו ברגל כדי שיאכל חוליו בטהרה זכר למקדש, וכה"ג בירושלמי ר"פ מקום שנהגו שאסור לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות משום שישראל מביאים פסחיהם והמביא קרבן אסור בעשיית מלאכה ואף בזה"ז החזיקו באיסור מלאכה כמו שהיה בזמן המקדש זכר למקדש וכמ"ש ביחוסי תנאים ואמוראים ערך בר נתן עיין שם. וכן בזמן המקדש אף מי שלא עשה פסח לא עשה מלאכה אחר חצות ככל ישראל וכן בזמן המקדש אף מי שלא עלה לרגל אכל חולין בטהרה ככל ישראל שעלו לרגל ונכנסו למקדש והביאו קרבן ואכלו חוליהם".
מתבאר מדבריו שסובר שאף בזמן הבית היתה חובה לאכול חוליו בטהרה אף שאינו בבית המקדש.
הוסיף עליו בערוך השולחן העתיד (הל' משכב ומושב סי' קכא) שזו חובה עצמית להיות טהורים ברגל:
"א. כתב הרמב"ם בפי"א דין ט': טומאת עם הארץ ברגל כטהרה היא חשובה שכל ישראל חבירים הם ברגלים וכליהם כולם ואוכליהן ומשקיהן טהורין ברגל מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל, לפיכך הם נאמנים כל ימות הרגל בין על הקדש בין על התרומה, משעבר הרגל חוזרין לטומאתן, עכ"ל. ולקמן בסוף הלכות טומאת אוכלין ביאר דכל ישראל מוזהרים להיות טהורין בכל רגל וילפינן מקרא ע"ש".
"ב. ותמיהני למה לא ביאר דזהו רק בירושלים, דדין זה הוא במשנה דחגיגה [כ"ו א] דתנן: ובירושלים נאמנין על הקדש ובשעת הרגל אף על התרומה, ואירושלים קאי כדמוכח בגמ' דאסמכוה אקרא ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חבירים הכתוב עשאן כולן חבירים. וביותר מבואר בירושלמי דדריש מקרא דירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה כל ישראל לחבירים, ופריך מעתה בכל השנה נמי, ומתרץ כתיב ששם עלו שבטים וגו' דבשעת עלייה לרגל ע"ש. וצ"ל שסמך עצמו על מה שכתב שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל ש"מ דאירושלים קאי, ומ"מ דוחק הוא כמובן".
"ג. ויותר נראה לענ"ד דקשה ליה שהרי פשיטא שהרבה היו שלא עלו לרגל כמו זקנים וחולים, וכיון דהכתוב עשאן כל ישראל לחבירים נהי דבטעם הוא משום שרוב ישראל מתאספין ביחד מ"מ אין סברא לחלוק המיעוט שנשארו בביתם מכלל ישראל, ולכן ס"ל דברגל בכל א"י דינם כחבירים לעניין תרומה וטהרות ולכן לא כתב בירושלים".
"ד. ויש עוד להוסיף טעם נכון בזה, דהנה ר' יצחק אמר בר"ה [ט"ז ב] חייב אדם לטהר עצמו ברגל ואינו אומר בירושלים, ומשמע דבכל א"י, ונהי דהטעם הוא משום עלייה למקדש מ"מ צותה התורה להיות טהורין ברגל, והרי עד היום בגליותינו נהגו רוב ישראל לטהר עצמם ברגל, ואין ספק שבזמן הבית אפילו אותם שלא עלו לרגל או אותם שאין להם קרקע לר' אמי בפסחים [ח' ב] דפטורים מלעלות לרגל ומ"מ היו מטהרים עצמם ברגל ולכן סתם הרמב"ם שפיר".
היינו אף שעיקר ההיטהרות היא למקדש בכ"ז נהגו להיטהר בכל א"י כדי להיות טהורים ברגל וכדי לאכול חוליו בטהרה בימים מיוחדים.
ד. טבילה כהתכוננות לרגלים ור"ה ויו"כ
כתב בחמדת ימים (יום טוב פרק א אות כה):
"הנה כי מפני חומר שבו שלא ליכנס לרגל כשהוא מנוול קנסו חכמים לכל אדם שלא לגלח בחול המועד, ועל כן יאותה לאישי ישראל לתת יקר לקדושת הרגל לגלח שער ראשם להכנס ליום טוב כשהם מקושטים ויפים, והוא בכלל מה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל כי בכלל הטהרה הוא התגלחת כי הנה בטהרת המצורע מצינו בכלל טהרתו גלוח השער כמאמר הכתוב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו, והוא מהטעם כי השערות הם כוחות הדין וצריך להעבירם, והוא סוד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא".
והוסיף באות כט:
"תקון שלישי – טבילת הרגל".
"השלישית יותר בה ביתר שאת הוא לטהר עצמו ברגל במקוה טהרה כמו שנמצא הרבה מהם בתורה איש איש מזרע אהרן וכו' לא יאכל עד אשר יטהר וכמוהו וטמא עד הערב וטהר וכו' ורחץ את בשרו במים חיים וטהר, ועליה הוא אשר הטיבו אשר דברו באמרם חייב אדם לטהר עצמו ברגל כי היא היתה לראש פנה לטהרת הקדש".
והמשיך באות לג:
"לטהר עצמו בערב הרגל מכל עון".
"ואורח לצדיק להיות אץ גם בטהרה הפנימית בערב הרגל לטהר עצמו ברגל מכל עון ואשמה שהוא עיקר הטהרה כדבר האמור ומחטאתי טהרני וכמוהו רבים, והכי מרגלא בפומיה דר' מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי וכו' וטהר עצמך מכל אשמה ועון ואני אהיה עמך בכל מקום ע"כ".
"ומה נעים כי יכוין בטבילה או ביתר היום לטהר עונותיו על ידי המשכת אור עליון ממקום הלובן בכוונתו בשלש עשרה מכילן דרחמי ובפרט בשנים מהן כי בם נזכר טהרת העונות והתלבנותם, בתקון שני שהוא נושא עון אשר אמרו באדרא וחד חשוך הוה אסתחי בההוא נהורא כמאן דיסתחי בההוא נהרא עמיקא ע"כ, וגם בתקון שלישי שהוא עובר על פשע ונאמר שם באדרא שעליו נאמר ורוח עברה ותטהרם".
"ובכן יטהר עצמו ברגל בעצם נפשו מכל דבר פשע ויסר אותו בחרט והתודה מאשר חטא על הנפש ובתשובתו הרמתה יזכך נפשו לחסות בטולא דמהימנותא, וצל"ה ילדה גם היא שפע הארה הפלא ופלא בנפש רוח נשמה שבו והיה כסא כבוד לקדושת הרגל שתשרה עליו".
וכן בפירוש הבונה3 (על עין יעקב, ראש השנה טז ע"ב) נתן לכך פירוש סמלי:
"(ז) וא"ר יצחק חייב אדם לטהר כו'. לא נתנו המועדים לישראל לאכול ולשתות ולהנאת גופם כמשז"ל על חדשיכם ומועדיכם חדשי ומועדי לא נאמר כי אם אדרבה להזדרז בהם בעבודת קונם ביותר ולכן נקראו רגלים על שם עלייתם לרגל לראות את פני האדון ה' צבאות היינו להכירו לאדון ולמושל בעולמו. כי רגל הלשון בו הליכה וזירוז כמ"ש דוד: רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה' וזה שאמר אם כן חייב אדם לטהר עצמו ברגל. והביא ראיה ממה שאמר ובנבלתם לא תגעו שהוכיחו בברייתא דברגל משתעי קרא לומר כי בלי הכוונה הנאותה לש"ש הבשר עודנו בין שיניהם ברגל כאילו הוא בשר נבילה".
וכן בכף אחת (לרב חיד"א סי' כד) כתב:
"א. יטבול ערב סוכות לטהר עצמו ברגל הקדוש על כל פנים".
ונראה שאין זו חובה מן התורה אלא הכנה נכונה לכל רגל ומועד והתקדשות פנימית במחשבה ובמעשה.