חבל נחלתו כח ו
סימן ו
ממון שנאסף לצרכי מזגנים בבית כנסת ולא נצרך
שאלה
מתפללים המקיימים מנין בשבתות וחגים אספו כסף לקניית מזגנים לאותו מקום (בית כנסת של תלמוד תורה באותו ישוב). הכסף לא הוצרך לקניית מזגנים. המתפללים שנתנו כסף לקניית המזגנים אינם חפצים בו בחזרה. האם מותר להשתמש בכסף לצורך שמחות ואירועים של אותו מניין?
תשובה
א. כתב בשו"ת הרשב"א (מיוחסות סי' רעו): "שאלה אם מעות של צדקה מותר לשנותה לדבר אחר כגון לבנות בית הכנסת או לא. תשובה מותר לשנותה לעלוי כגון לבנות בית הכנסת או לקנות ספר תורה, מדאמרינן [מגילה כ"ה ע"ב] מטפחות לוקחים ספרים, ספרים לוקחים תורה, אלמא דספרים ותורה עלוי קדושה הוי. וגם כן להוציאה לצורך תלמוד, כדאיתא פרק בתרא דמכות [כ"ב ע"ב] כמה טפשאי עלמא דקיימי מקמי ספר תורה ומקמי גברא רבא לא קיימי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי חדא, וכן שמוכרים ספרים ללמוד תורה כדאיתא התם [מגילה כ"ז ע"א], כל שכן מעות שהתנדבו לצורך בנין בית הכנסת ובית עולמים".
וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קנג ס"ה): "אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו; ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים, אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, מותר להוריד המותר; אבל אם לא התנו כשגבו, אלא כשמכרו התנו, אסור להורידם".
אף במקרה דנן, הם תרמו עבור חלק מבית כנסת – מזגנים, ומה שאח"כ לא היו צריכים להשתמש בכסף לקניית מזגנים, אינו מתיר את האיסור להוציא את המעות לחולין. וממילא יש להשתמש במעות לצרכי בית כנסת או לדברים המעולים ממנו בקדושתם, או שיתרמו לצורך לימוד התורה בתלמוד תורה וכד'.
ב. אלא שיש לערער על מסקנה זו.
לא היתה כאן התרמה מסודרת ולא גבאי צדקה או בית כנסת1. המתפללים שהיה להם חם במקום התארגנו בעצמם וכ"א תרם כאשר ידבנו לבו לצורך המזגנים. הראיה שלא חשבו זאת כתרומה גמורה, שכן אחר שהתברר שהכסף לא נצרך, הם נשאלו אם הם רוצים את כספם בחזרה. משמע שלא היה ברור להם שתורמים עבור בית כנסת, אלא סתם נרתמו ותרמו לשם נוחיות התפילה.
אם נכונים דברינו והבנתנו את התרומות, יש כאן הקדש בטעות.
ג. נאמר בנזיר (פ"ה מ"א): "בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש".
פרש הרמב"ם (נזיר פ"ה מ"א): "בית שמאי לומדין מן התמורה, כשם שהתמורה אפילו בטעות מתקדשת הבהמה כך דין ההקדש מתחלתו. ויתבאר זה בתמורה. ובית הלל אומרין התמורה כבר היה לנו קדש מוכן ידוע וכאן אין לנו קדש, ולא על ידי טעות נחיל את ההקדש".
וכך פסק הרמב"ם (הל' נזירות פ"ט ה"ח): "מי שדמה שהוא חייב בנזירות והפריש קרבנותיו ואח"כ שאל לחכם והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות מה יעשה בקרבנות שהפריש, יצאו וירעו בעדר שזה הקדש טעות שאינו הקדש כמו שיתבאר במקומו".
וכן פסק הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ו הל"ד):
"הקדש טעות אינו הקדש, כיצד האומר שור שחור שיצא מבית ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן אינו הקדש, דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה של כסף אינו הקדש, חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הקדש ועלה של שמן בין שהיין יקר מן השמן באותו מקום או השמן יקר מן היין אינו הקדש, התפיס בה אחרת ואמר זו כזו הרי השניה הקדש, וכן כל כיוצא בזה".
ד. כך השיב בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' קע):
"שאלת צבור שרצו לסתור כותל בית הכנסת והתנדבו מעות לצורך הבנין ואחר כך חששו שמא אחר שיסתרו הכותל לא יהא להם פנאי לבנותו ומפני חשש זה נמלכו להניחו כמות שהוא ועתה רוצים לתקן המקוה ממעות אותה נדבה אם הוא מותר או אסור מפני שנראה כמורידין אותם מקדושתם".
"תשובה: ...וההקדש הזה לא חל עליהם כלל והקדש בטעות היה ואינו חל כדאיתא בנזיר בפ' ב"ש (ל"א רע"א) לפי שאסור לסתור ביהכנ"ס עד שיהא להם ביהכנ"ס אחר וכדאמרינן בפרק השותפין שרצו (ג' ע"ב) לא ליסתור איניש בי כנישת' עד דבנו בי כנישתא אחרינא איכא דאמרי משום פשיעותא וא"ד משום דליכא דוכתא לצלויי והכי איתא בפ' בני העיר (כ"ו ע"ב) וכתבה שם הרי"ף ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מה' תפלה אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר אבל בונין אחר ואח"כ סותרין את זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו אפילו כותל אחד ממנו".
"ואחר שכן הוא יעשו הציבור מה שירצו אם לעכב אם לתקן בית הטבילה שלא חל עליהם חיוב ההקדש שהרי אסור לסתור הכותל כיון שאין להם ביהכנ"ס אחר".
וא"כ ציבור שתרמו כסף לבית כנסת, כיון שתרמו בטעות, כי אסור להרוס בית כנסת בטרם יהיה להם בית כנסת אחר להתפלל בו, תרומתם נחשבת בטעות ומותר להם להשתמש במעות לצורך המקוה.
ה. וכ"פ הרמ"א בשולחן ערוך (יו"ד סי' רנח ס"ב): "(ואם רצה לומר על סלע זה, והוציא בשפתיו על אחר, הוי טעות ואינו כלום). (שם בהגהות אשירי)".
והסביר בבאור הגר"א (יו"ד סי' רנח ס"ק ה): "ואם ר"ל כו'. כמש"ש ובפ"ה דנזיר דהקדש טעות אינו הקדש ואמרינן בפ"ג דתרומות המתכוין לומר כו' ובנזיר שם דינר זהב שיעלה כו'".
מסקנה
כיון שכל התרומות היו בטעות ולא חשבו כלל על תרומה לבית כנסת, אלא על נוחיות תפילתם במקום – וכיון שלא הוצרכו למעות לקניית מזגנים – יכולים להוציאם אף לצרכי הרשות כגון 'קידושים' של המניין וכד'.