חבל נחלתו כח הקדמה
אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
מצבנו בימים אלה נראה לנו קשה, העם מפולג וכל מיני מחשבות מפחידות מסתובבות בינינו.
בשיחות הרצי"ה קוק זצ"ל על התורה (בעריכת הרב ש' אבינר, ואתחנן, סדרה ב, תשל"ד, להפטרת נחמו תשל"ג) מתייחס לשאלות מהסוג זה ונותן לנו פרספקטיבה יותר רחבה, ומתוך כך מביא אותנו למחשבת אמונה יותר בהירה וכוללת.
א. התנחמות העם והארץ
הגלות היא מצב בו הקדוש ברוך הוא "ברוגז" אִתנו, "ברוגז" בכפליים: עִם העם ועִם הארץ. אנחנו עַם "אשר בחר בנו מכל העמים", ואין עַם בלי ארץ. עַם שייך לארץ, ולא לְמה שמעל העולם הזה. אנחנו לא מלאכים, אלא עַם המקדש שם שמים בעולם הזה. וקידוש השם בעולם הזה חייב להיות במציאות של ארץ. בזמן הגלות היה רבונו של עולם ברוגז עִם העם ועִם הארץ. לכן כשמופיע מצב של התפייסות עִם העם, ממילא זו גם התפייסות עִם הארץ, וזו היא ההתנחמות בכפליים, "נחמו נחמו עמי". מתוך "נחמו עמי" מיד נמשך "דברו על לב ירושלם", ירושלים בה נפגשים עם כל ארץ ישראל.
ב. התפייסות אלוהית
"כי מלאה צבאה כי נרצה עונה". אנו מוצאים בדברי חז"ל שאסור לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים". להזכיר לאדם עבירות שעשה - זה מצער אותו ומקנטר אותו, וזו ודאי רשעות. אבל כאן הוא להיפך. מזכירים עוונה שהיה, עוונה שכבר נרצה, נתבטל ונעקר מעיקרא על ידי תשובה מאהבה המהפכת זדונות לזכויות. יש התרצות אלוהית. רבונו של עולם התרצה אִתנו, עִם עַמנו ועִם ארצנו. הרוגז הכפול נפסק. "כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטּאתיה", לכן ההתנחמות היא בכפליים. ומתוך כך "קול קורא במדבר, פנו דרך ד', ישרו בערבה מסלה לאלהינו". מצב זה קצת דומה למצבנו עכשיו, באחרית הימים, בעקבתא דמשיחא.
ג. "והיה העקב למישור"
במצב זה של עקבתא דמשיחא יש סיבוכים נוראים. שקענו בבוץ ארץ העמים והוא נדבק בנו. מובן שבמצבי בינים אלה, שבהם הסיבוכים שבעקבתא הולכים ומתיישרים, יש צורך בריבוי התנחמות, התגברות, התאזרות והתגדלות. כדי לראות ש"והיה העקב למישור והרכסים לבקעה" - כפי שנמצא בפסוקים הראשונים של פרקנו.
ד. "עין בעין יראו בשוב ד' ציון"
גם עכשיו אנחנו רואים איך העקוב מתיישר. "עין בעין יראו בשוב ד' ציון". מה פירוש "עין בעין"? כשזוכים להסתכל על המאורעות ההיסטוריים מתוך העין האלוהית, מתוך חיים של אמונה, כשזוכים לכוון את העין האנושית אל מול העין האלוהית - אז רואים "בשוב ד' ציון". אבל אם חסרה אמונה, חסרה התכוונות מול העין האלוהית - אזי מופיעים בלבולים. מופיעה ביקורת על כל הדברים שבאמצע הדרך. יש פתגם: לטיפש לא מראים חצי מלאכה. עכשיו אנחנו באמצע הדרך: העקוב כבר לא עקוב אבל עדיין לא מישור, והוא הולך ומתיישר. אבל כדי לראות את זה, יש צורך בבירורים אמיתיים, בניחומים אמיתיים. בגמרא בבא קמא מופיע הביטוי ניחומים של שקר. הניחומים האמיתיים מגלים את אמיתיות סדר הענין האלוהי, את האמת של סדרי הגאולה. "ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דִּבֵּר".
ה. "עם כל זה אחכה לו"
אז מתגלה שמתוך כל הסיבוכים "פי ד' דִּבֵּר". אחרי התפילה אומרים "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עִם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". לכאורה המילים "עִם כל זה" מיותרות, אלא הכוונה היא שדווקא המצבים היותר גדולים מחייבים את הסיבוכים היותר גדולים. לכן באה הדגשה, ש"עִם כל זה", עִם כל הסיבוכים המצערים והמכאיבים שיופיעו בעקבתא דמשיחא - "אחכה לו".
ו. "כל הבשר חציר"
אם כן, בינתיים אנחנו באמצע הדרך ו"קול אמר קרא, ואמר: מה אקרא? כל הבשר חציר...". יתכן שיש להבין באופן כזה: הבשר הוא הגשמיות, הצד החומרי, השטחי, הגופני, החיצוני, החיצוניות - "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה". ומה המובן? לפני כחמישים שנה היתה הצהרת בלפור, והאנגלים עזרו לנו במשך כמה שנים. אחר כך התגלה יחס הפוך, וסבלנו מהם הרבה צרות והרבה רִשעות. "כל חסדו כציץ השדה". זה מאוד לא נעים ולא טוב. מה עושים עכשיו? "יבש חציר נבל ציץ". אף על פי כן! אנחנו לא מתפעלים מזה. "דבר אלהינו יקום לעולם".
ז. "אכן חציר העם"
אמנם כל אלה הם סיבוכים עם החוץ שכבר נסתדר אִתם. עם כל הבשר - החיצוניות הגופנית, שהיא הגויים, שהיא חציר, נסתדר. אבל הסיבוכים לא קיימים רק ביחסי חוץ, אלא גם בפנים, בעם. לא רק "הבשר חציר" אלא "אכן חציר העם" וזה דבר הרבה יותר קשה. מצב האומה, המצב הכללי הצבורי של עמנו - חציר. נורא. מה עושים עם זה? באה התשובה, שלמרות כל הצרות האלה "ודבר אלהינו יקום לעולם!".
נאמר בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"א):
רבי יודן בר חנן בשם ר' ברכיה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לכו והידבקו בחסד מה טעמא [ישעי' נד י] כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. כי ההרים ימושו זה זכות אבות והגבעות תמוטינה זו זכות אמהות מיכן והילך וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'.
ברית הקב"ה עם האבות לא תמוט משום שהקב"ה כרת את הברית – 'ודבר א-לקינו יקום לעולם'.
מודה אני לרבש"ע שזיכני להגיע עד כאן, וזועק להבא שיעזרני ללמוד וללמד בכתב ובע"פ.
אני מודה לכל השואלים ולכל הרבנים שהתיעצתי עימם והעירוני הערות חשובות וברכוני להוצאת ספרי. לאשתי המסירה מעלי עול רב, ולכל המסייעים. יבורכו כולם מפי עליון.
יעקב אפשטיין
אלול תשפ"ג שומריה