חבל נחלתו כז ה
סימן ה
הגבהה וגלילה בספר תורה
שאלה
ראיתי בית כנסת אחד שבו מגביהים ספר תורה אשכנזי לפני קה"ת, ואחר קה"ת מגביהים אותו סגור, המגביה מתיישב כשהספר בידו, ואז הגולל קושר את הספר ושם עליו את המעיל וקישוטי המתכת (טס, אצבע, רימונים).
איך ראוי לסדר את ההגבהה והגלילה בקהילה מעורבת של ספרדים ואשכנזים? והאם נכון להגביה להגביה ספר תורה סגור.
נדון במקורות של ההגבהה והגלילה ובהלכות הנובעות מהן.
הגבהה
נאמר בירושלמי סוטה (פ"ז ה"ד): "כתיב [דברים כז כו] ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. וכי יש תורה נופלת. שמעון בן יקים אומר זה החזן שהוא עומד".
פרש הרמב"ן (דברים כז, כו): "ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד, יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד), וכן נוהגין".
וכן הביא זאת רבינו בחיי (דברים כז, כו): "ודרשו רז"ל: (ירושלמי סוטה ז, ד) אשר לא יקים, זה החזן שאינו מגביה ספר תורה להראות כתיבתו לעם".
ובנימוקי יוסף (מגילה לב ע"א): "ירושלמי בסוטה ארור אשר לא יקים את דברי התורה, וכי יש תורה נופלת, ר' שמעון בן אליקים אומר זה החזן. ופירש הרמב"ן ז"ל חזן שאינו מגביה ספר תורה כלפי מעלה כדי שיראוהו כל העם, לפי שמצוה לכל האנשים והנשים לראותו ולכרוע".
היינו, חז"ל חייבו שספר התורה יוגבה למעלה וכל העם יעמדו ויביטו בכתוב, ויכרעו (כדרך כריעה בתפילה) לכבודו של ספר התורה.
וכך נאמר במס' סופרים (פי"ד1):
הלכה ה
"מיד נכנס ואוחז המפטיר (=הקורא) את התורה, ואומר, שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, בנעימה, ואף העם עונין אותו אחריו. וחוזר ואמר, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש, אחד אלהינו רחום אדונינו קדוש, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו, כנגד שלשת אבות, ויש אומרים כנגד שלש קדושות; וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך, י"י שמך לעולם י"י זכרך לדור ודור, הכל תנו עוז לאלהינו ותנו כבוד לתורה, גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו. וצריך להגביה את התורה בשמע ישראל, ובאילו שלשה ייחודין, ובגדלו לי"י אתי".
הלכה ו
"ועוד צריך לומר, על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל ויתקלס שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הנכבד והנורא, בעולמות שברא, בעולם הזה ובעולם הבא, כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל, תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב, והוא יבנה ביתו בימינו, ויחון פליטתינו ופליטת כל עמו בית ישראל בהמון רחמיו וברוב חסדיו לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום, והוא ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בעבור שמו הגדול, ואמרו אמן".
הלכה ז
"ואחר כך מגביה את התורה למעלה, ואומר, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו לעולם ועד, ומתחיל בנעימה ואומר, י"י הוא האלהים, י"י שמו, ואחריו עונין אותו העם, וחוזר וכופלו, ועונין אותו אחריו שתי פעמים".
הלכה ח
"מיד גולל (=פותח) ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע2 ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ועוד אומר, תורת י"י תמימה משיבת נפש עדות י"י נאמנה מחכימת פתי, פקודי י"י ישרים משמחי לב מצות י"י ברה מאירת עינים, יראת י"י טהורה עומדת לעד משפטי י"י אמת צדקו יחדיו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים".
במסכת סופרים מדבר בשלש הגבהות, האחת בהבאת התורה לבית הכנסת, השניה בהגיעה לבמה, ועדיין ספר התורה סגור ואולי נמצא בנרתיקו, ואח"כ מוציא את סה"ת מנרתיקו, או שמסיר את מעילו וקשירתו, ופותח את סה"ת על שלשה דפים ומגביה לפני כל הציבור בבית הכנסת. וזאת האחרונה היא זו שאנו עושים בימינו, ועליה דברו בירושלמי ובארוה הראשונים שהובאו לעיל. כל ההגבהות הללו נעשו, לפי מסכת סופרים, לפני קריאת התורה, של היום.
וכך באר בפירוש התפילות לרבינו יהודה ב"ר יקר: "ואמר במסכת סופרים כשמוציא ספר תורה מגביה למעלה ומיד גוללין ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהין ומראין פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לאנשים ולנשים לראות פני הכתב ולכרוע, ועוד אמרו במסכת סופרים כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין כשמוציאין ספר תורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה".
וכן כתב בספר המנהיג (הלכות שבת עמוד קנד):
"ביציאת התורה מן הארון מנהג ספרד לומ' אתה הראת לדעת שנ' על קבלת התורה ותורה ניתנה בשבת, פר' ר' עקיבא [פ"ו ע"ב], יהי יי' אלהינו עמנו על בניין הבית, קומה יי' למנוחתיך בעבור דוד עבדך וגו', בהכנסת הארון בבית קדש הקדשים אמרו שלמה כדאי' בפרק במה מדליקין [ל' ע"א] ואומ' בקול רם גדלו ליי' אתי ומגביה הספר תורה כלפי מעלה [ונהגו בספרד לומ' באמרו גדלו כי גדול אתה ועושה נפלא' ופסוקי' לפי הענין], ועל כך נהגו לומ' זה המקרא על שם ויהי כי צעדו נשאי הארון ששה צעדים וגו' שיש במקרא זה שש תיבות, כך שמ'. אב"ן"... ולא הזכיר את פתיחת הספר הגבהתו וכריעת הקהל.
וכמוהו כתב בספר אבודרהם (דיני קריאת התורה): "ומוציא ספר תורה ועומד לפני ההיכל ואומר בקול רם (תה' לד, ד) גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו ומגביה הספר בידו למעלה. ועל שם (ש"ב ו, יג) ויהי כצעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים. ונהגו לומר גדלו שיש בו ששה תיבות".
בספר יוסף אומץ (ח"א דיני ספר תורה וקריאתה סי' תקכג) באר:
"כשמגביהין הספר התורה והכתב מגיע לעיני הרואה, אז ישחה ראשו ויאמר וזאת התורה וכו', וכן בכל פעם שמגיע הכתב לנגד עיניו בסיבוב ישחה ראשו. ולא ישחה ראשו ולא יתחיל לומר וזאת התורה עד שיהיה הכתב לנגד עיניו".
כתב בעלי תמר (סוטה פ"ז ה"ד):
"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. גירסת הרמב"ן בפרשת כי תבא זה החזן וז"ל ואמרו ע"ד אגדה זה החזן שאינו מקים הס"ת על הציבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים פי"ד שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו'. ואף לפי גירסתינו יתכן לפרש כן, זה החזן שהוא עומד ואינו מסתובב לכל רוח. וטעם החזנים שלא נהגו כמסכת סופרים מפני שחששו שמא עי"כ תפול הס"ת, עיין בשיורי ברכה סימן קל"ד בשם הרב רבי יחזקאל טראבוטי בתשובה כת"י, וז"ל, שבעיר אחד לא נהגו להקים הס"ת וערערו עליהם מדברי הירושלמי ומסכת סופרים והאריך להוכיח שאין בזה איסור ואדרבא יש לדונם לזכות דחשו שלא יפול הס"ת, ואף לדעת הרמב"ן אינה אלא אסמכתא, ומסיק דיחזיקו במנהגם והסכים עמו גדול אחד עיין שם. ואכן הפסוק יוכל להתפרש בפירוש אחר".
היינו בהגבהה יש סיכון מסויים, וכש"כ להסתובב עם ספר התורה פתוח, ועל כן יש מקומות שלא נהגו להגביה, והרב חיד"א מחזיק במנהגם.
ממשיך בעלי תמר: "וכן בספר נחלת יוסף מנהגי עדן כתב ואין נוהגין בעירנו להגביה הס"ת לכל ארבעה רוחות להראות לציבור כי אם ס"ת מונח בתיבה והחזן מוציא היריעה ומראה לציבור מצד אחד לבד (ובמצפונות יהודי תימן – משני הצדדים), והטעם שמא יפול מידם חו"ש. ושו"ר בסידור תכלאל מנהג תימן הפנימי להניח הס"ת על התיבה ואוחז היריעה ומגביה ומראה לעם אבל לא מגביה הס"ת באויר מחשש הנ"ל שמא יפול".
ומוסיף: "ודע שהאשכנזים אומרים הגבהת ס"ת או הגבה בקיצור והוא עפ"י לשון המסכת סופרים, ואלו הספרדים על יסוד הירושלמי אומרים הקמת ס"ת, מקביל לפעל אשר יקים. ועיין עוד בספר כתר שם טוב דף רע"ג כמה מנהגים בזה שהם שלא כדעת המסכת סופרים. ומנהג שלנו שמגביה הס"ת ומראה כתיבתו לימינו ולשמאלו ולפניו ולאחריו והוא מטעם הנ"ל וכמ"ש".
"ויפה נהגו האשכנזים דנותנים הגבה למי שרגיל ובקי לאמן ידיו שלא תצא שום תקלה חו"ש, דמה דנקיט המסכת סופרים והירושלמי חזן לאו דווקא אלא דבזמנם היה החזן יכול לסגל ולאמן ידיו להגבה, אבל פשיטא שאם לא היה מסוגל לזה היה אחד מהקהל מגביה הס"ת. אולם היו חזנים שלא מסרו הגבה לאחר והם ג"כ לא עשו הקמת הספר והסתפקו בהוצאת היריעות ונגד אלו הם דברי שמעון בן יקים. ובזמן האחרון נתרוקנו כמה בתי כנסיות בשכונה שלנו בת"א ונשארו רק מבוגרים ואין בכחם להגביה הס"ת החדש מפני שהוא כבד ואמרתי שיכולים לקרא בס"ת הישנים אף שהכתב אינו כ"כ מהודר ויפה כדי שיוכלו לעשות הגבה. אבל היה קשה לי לבטל הגבהת ס"ת שנתפשט בכל מקום אצל האשכנזים ואין מורין הוראה התמוה לרבים כמ"ש ביו"ד רמ"ב. אבל אעפי"כ לא החלטתי בזה הלכה למעשה ואמרתי שישאלו בנ"ז לגדולי ישראל פוסקי הדור. וראיה לפסק שלנו מיומא פ"ו ה"א משובח בגופו משובח במראיו משובח בגופו קודם עיין שם".
וכך באר בארחות חיים (הלכ' שני וחמישי סימן ח'): "כתוב במס' סופרים כשיהיה החזן על המגדל פותח הספר על ג' דפים ומגביהו ומראה פני הכתב לעם העומדים מימינו ומשמאלו ומחזירו לפניו ולאחוריו שמצוה לכל האנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וגו' ועוד אמר תורת ה' תמימה משיבת נפש ע"כ... וכתב הר' נתן מכאן מנהג הנשים שדוחקות עצמן לראות ס"ת ואינן יודעות למה. והמנהג הזה נוהגין בכל גלילות קטלוניא כשמגיע החזן להכל תנו עוז לאלהים מגביה הספר ומראה הכתב לעם. והמקומות שאין נוהגין זה המנהג נ"ל שהן מניחין אותו מפני טורח צבור לפי שכל הצבור צריכין לעמוד על רגליהם".
היינו עדיין לא נקבע המנהג והיו מקומות שלא היו עושים הגבהה.
באר הבית יוסף (או"ח סי' קלד, ב):
"וכתוב עוד במסכת סופרים בפרק הנזכר (הי"ב וי"ד) וז"ל כשמוציאין ס"ת אומר על הכל יתגדל ויתקדש וכו' מיד גולל ס"ת עד שלשה דפין ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר (דברים ד מד) וזאת התורה וגו' (תהלים יט ח) תורת יי' תמימה וגו' ע"כ וכתבו שבלי הלקט (סי' עז) וגם המרדכי כתב בסוף הלכות קטנות (יד ע"ד) מהר"מ כשהיה מגביה הס"ת היה מראה הכתיבה לעם ע"כ וז"ל הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת והיה כי תבא (דברים כז כו)".
וכך פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קלד ס"ב):
"מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו'".
ורמ"א הגיה:
"ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה, אבל כשמוציאין אותו אומר הש"צ גדלו והקהל אומרים רוממו כו'"...
ובספר מנהגי א"י (גליס, עמ' נד סעיף ל) העיר: "ובארץ ישראל נהגו גם האשכנזים לעשות הקמת והגבהת ספר תורה קודם קריאת התורה ודלא כמנהגם באשכנז שכתב מור"ם".
היינו מנהג הספרדים ומנהג ארץ ישראל הוא להגביה לפני קריאת התורה ומנהג האשכנזים בחו"ל היה להגביה אחר קה"ת, ומעידים שמנהגי האשכנזים בארץ ישראל היה להגביה לפני קה"ת.
באר המגן אברהם (או"ח סי' קלד ס"ק ג): "לראות הכתב. כשרואה האותיות עד שיוכל לקרותם מגיע אליו אור גדול (הכוונות) גולל ס"ת על ג' דפין ומגביה ומראה כתיבתה לעם [חידושי אגודה וכ"כ במ"ס פי"ד] ואפשר דדוק' נקט ג'".
בספר מנהגי א"י (עמ' נה) מביא מנהגים מעט שונים:
"ג. בארץ ישראל המנהג הוא כן הקונה מצות פתיחת ההיכל נותן לו השמש המפתח בידו ופותח ההיכל ואחר כך פותח הספר תורה בעודו בהיכל וכל הקהל משתחוים לו, ובשבת בעוד הספר תורה פתוח הרב או הש"ץ אומר בריך שמיה ואם הוא יו"ט קודם בריך שמיה אומר הי"ג מדות וה"יהי רצון" וסוגר הספר תורה ומוסרו להנושא אותו ופותחו ומסבב בו להראות הפרשה לכל יחיד ויחיד בפרטות עד שמוצא בו התחלת פרשת השבוע ומניח ציצית מציציותיו על התיבה הראשונה שבפרשה ומנשק הציצית ואחר כך מרימו למעלה להראות הספר תורה גם לנשים וסוגרו ומניחו על גבי התיבה. הקורא מראה לו מקום הקריאה והמברך מכסה הס"ת בשולי טליתו ומברך וכאשר גמר הקריאה סוגר הש"ץ בין גברא לגברא ואחרי גמר ההפטרה כשמחזירים הס"ת להיכל פותחים אותו פעם אחרת ומראים אותו לעם עד הגיעו להיכל וסוגרו".
היינו מנהג א"י היה שפותחים את הספר פעם ראשונה בעודו בהיכל, אח"כ מביאים אותו לתיבה כשהוא פתוח כאשר הנושא מראה את הכתב לרבים, ואח"כ מגביה ומראה לכולם גם לנשים. ולאחר קה"ת וההפטרה נושאים אותו פתוח להיכל.
בספר על מנהגי תימן המקוריים (ספר החילוקים עמ' 39 סעיף קג) כתוב: "'הגבהת התורה' נעשית לפני הקריאה בתורה על ידי הנחת היד של החזן מתחת לקלף (בעזרת מטפחת) והגבהת שלש יריעות (=עמודות)... זאת הסיבה שאין צורך ב'מגביה'"... כלומר לא היו מגביהים את הספר עצמו אלא רק את היריעות בלבד.
בספר יוסף אומץ (ח"א דיני ספר תורה וקריאתה סי' תקכג) מובאת הגהה:
"[לא ידעתי חדשות מקרוב באו, שהמגביה קורא שלושה פסוקים כאשר סביב ילכון, שלא מצינו רק במסכת סופרים ומגביה הספר תורה ומראה הכתב לעם וכו', אשר מזה נמשך המנהג שגם הנשים יביטו ויראו מחלונותיהם לבית הכנסת אנשים, שבלעדי זאת אסור לפתוח חלונותיהן ולראות בבית הכנסת, ושיהיו סתומים וסגורים שלא יפתח. אמנם עתה לא ישגיחו על זה, יביטו ויראו תמיד בבית הכנסת וחלונותיהן פתוחים. ומדינא היה להן לאצנועי עצמן כאשר היו עושין לפני מזה, וגם לאשר יש בידו למחות ליתן בהן. אמנם לא ראיתי מוחה, ושומר נפשו ירחק, טוב שבת [על] פינת גג. ומי שיישר כוחו יבטלנו, שכרו הרבה מאוד. חיים אולמא]".
וצ"ע על דבריו, הרי כך כתוב במפורש במס' סופרים: "שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע".
גלילה
נאמר במגילה (לב ע"א):
"אמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: הגולל ספר תורה צריך שיעמידנו על התפר. ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: הגולל ספר תורה – גוללו מבחוץ ואין גוללו מבפנים, וכשהוא מהדקו – מהדקו מבפנים, ואינו מהדקו מבחוץ. ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: עשרה שקראו בתורה – הגדול שבהם גולל ספר תורה. הגוללו נוטל שכר כולן, דאמר רבי יהושע בן לוי: עשרה שקראו בתורה – הגולל ספר תורה קיבל שכר כולן. שכר כולן סלקא דעתך? אלא אימא: קיבל שכר כנגד כולן".
יש כאן שלש מימרות העוסקות בגלילה. האחת להעמיד על התפר, גלילה מבחוץ ולא מבפנים ודרך הידוק, וגדול גולל ומקבל שכר כולן. מהמימרות לא ברור בדיוק באיזו גלילה מדובר.
פרש רש"י (מגילה לב ע"א):
"יעמידנו על התפר – כנגד התפר, ששם ראוי להדקו יפה".
"הגולל ספר תורה – מענין לענין, והוא יחיד, וספר תורה מונח לו על ברכיו – גוללו מבחוץ, העמוד שהוא חוצה לו גוללו, ויגול מצד חוץ לצד פנים, שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד החוץ – יתפשט החיצון ויפול לארץ".
"וכשהוא מהדקו – כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון, כדי שלא יכסה הכתב בזרועותיו, שמצוה להראות את [הכתב אל] העם כשמהדקו, במסכת סופרים".
"עשרה שקראו – שנאספו וקראו הג' או הז' כחוק היום, ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה נקט עשרה שקראו בתורה".
לפי רש"י שתי המימרות הראשונות עוסקות במי שגולל בצורה פרטית לשם לימוד תורה, ואילו על הגלילה בציבור במימרא השלישית לא ברור מהו אופן הגלילה ומדוע נוטל שכר כולם.
נתעסק במימרא האחרונה.
יש להעיר שאף במסכת סופרים (פ"ג הי"ב) נאמר: "ומצוה בגדול לגוללו".
מהי הגלילה לא נתבאר בש"ס ואולי בגלל ההיכרות הקרובה לא נצרכו להסביר.
כמה פירושים עיקריים יש בראשונים:
הר"ן (על הרי"ף, מגילה יא ע"ב) כתב: "עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת. אף על פי שאין צריכין לקרות אלא ז' כיון שאין קורין בתורה בפחות מעשרה נקט עשרה ויש מי שכתב דמהא משמע שהגדול שבעשרה גולל אף על פי שלא קרא דחולקין כבוד לגדול ליטול שכר כנגד כולם".
היינו הגלילה היא לגדול בבית הכנסת אפילו הוא לא קרא. ומשמע שכאשר הספר על התיבה – בא גדול הציבור וקושרו ועוטפו במעילו.
וכן הראב"ן (מגילה) כתב: "וא"ר יוחנן עשרה שנכנסו לבית הכנסת וקראו שבעה בתורה, גדול שבקוראין גולל ס"ת במטפחותיו והגולל מקבל שכר כנגד כולן. ושמעתי שבנרבונא נוהגין כן שכל הקוראין יושבין על המגדל אחרי קריאתן ולבסוף עומד הגדול וגולל".
וכך באר המאירי (מגילה לב ע"א): "גדול שבכל הקוראין הוא נוטל כבוד הגלילה והגולל נוטל שכר כנגד כלם".
ואולי אף בנרבונא כך נהגו שלא גדול בית בית הכנסת הוא הגולל אלא גדול הקוראין.
ויש שפרשו שגדול העיר הוא הגולל אף שלא קרא.
כן באר האו"ז (שו"ת סי' קטו): "וראיה לדבר גלילה שהרי הגלילה היא של הרב הגדול בעיר כדאיתא בשלהי מגילה [ד' ל"ב, ע"א] דאמר רב שפטיה עשרה שקראו ספר תורה גדול שבכולן גולל ס"ת אפי' הכי נהגו בכל הקהלות לקנות הגלילה אף על גב דאיכא הרב בביהכ"נ3"...
והעיר הפרישה (או"ח סי' קמז ס"ק ג): "דאמר ר' יהושע בן לוי וכו' נוטל שכר כנגד כולם. יש לתמוה מאי ראיה היא זו וכי משום שהגולל נוטל שכר כנגד כולם יהיה הגדול דוקא גולל [הלא] כל אדם רוצה ליטול שכר הרבה ולכאורה נראה לפרש דהכי קאמר גדול שבכולם גולל רצונו לומר הגולל מקבל שכר גדול כנגד כולם ומי שירצה יכול לגלול והיינו דרבי יהושע בן לוי ואתי שפיר. אבל בעל העיטור שמביא רבינו על כרחך לא סבירא ליה האי פירושא שהרי כתב איכא מאן דאמר וכו' אלא גדול שבבית הכנסת וכו'. וזה לשון התוספות פרק בני העיר גדול שבכולם גולל לפי שהוא כבודו וגם לפי שהוא גדול שבכולן כדאי הוא ליטול שכר כנגד כולם".
לפי פירושים אלו, הגדול שבקוראים, או גדול בית הכנסת בזמן הקריאה – הוא הגולל.
אולם רבינו חננאל (מגילה לב ע"א) פרש: "ואריב"ל י' שקראו בתורה הגולל ס"ת. כלומר המשלים נותנין לו שכר כנגד כולן".
עולה מדבריו שהמסיים לקרוא בספר הוא מי שגוללו היינו סוגרו וקושרו כדי להוליכו להיכל והוא הנוטל שכר כולם.
וכ"פ הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ב הי"ח): "וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה קודם לקרות, והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד הכל, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור".
וכן הכל בו (הלכ' קריאת התורה סימן כ') כתב: "ונהגו להיות המסיים גולל ספר תורה".
לפי דבריהם המשלים הוא הגולל והוא הקושר את ספר התורה ועוטפו במטפחות (ואולי אף מחזירו להיכל).
אמנם בפסקי רי"ד (מגילה לב ע"א) ביאור אחר: "ואמ' ר' שפטי' אמ' ר' יוחנ' עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ספר תורה, דאמ' ר' יהושע בן לוי עשרה שקראו בתורה הגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולן. פי', זהו גולל כי ההוא דלעיל שממציא הקריאה וגולל הספר במקום שהן צריכין לקרוא, והאי דנקט עשרה לפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה בני אדם".
וכן כתב בפסקי ריא"ז (מובא אף בשלטי גבורים): "עשרה שהתפללו בבית הכנסת והוציאו ספר תורה לקרוא בו גדול שבכולן גולל ספר תורה, שהגולל ספר נוטל שכר כנגד כולן, והוא הממציא הקריאות שצריכין לקרוא בהן כמו שביאר מז"ה (=הרי"ד). ויש מפרשין הוא הגולל אותו לכורכו במטפחת".
היינו, לפי פירושי הרי"ד ונכדו הריא"ז – הגולל הוא מי שמגלגל את היריעות ומראה לקוראים היכן לקרוא ולכן הוא גם נוטל שכר כולן.
באר את הרי"ד וריא"ז – הב"ח (או"ח סי' קמז):
"עשרה שקראו בתורה גדול שבכולם גולל דאמר רבי יהושע בן לוי וכו'. כך היא גירסת הרי"ף (יא ב) ולפי זה הכי קאמר דכיון שהגולל נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך ראוי הוא לפי כבודו שיהא הגדול גולל דחולקין כבוד לגדול כדי שיטול שכר הרבה וכן כתב הר"ן (יא ב ד"ה עשרה) וכן נראה מדברי התוספות (ד"ה גדול) ופירוש גולל דקאמר הכא כתב בשלטי הגבורים (יא ב אות ב) על שם רבינו ישעיה אחרון (פסקי ריא"ז מגילה פ"ד ה"ה סי' יג) הוא הגולל ס"ת קודם שיתחילו לקרות4 ומעמיד הס"ת על מקום הקריאה ואם כן הוא הממציא הקריאות לקרות בהן לכך שכרו גדול. ויש מפרשים הוא הגולל אותו לאחר שקראו בו כדי לכורכו במטפחת עכ"ל ופירוש יש מפרשים הוא הנראה מדברי רבינו ובעל העיטור שהביא וכן נראה מדברי כל הפוסקים. ועוד יש לומר דהכי קאמר דכיון דאמר רבי יהושע בן לוי דהגולל נוטל שכר כנגד כולם בעל כרחך דטעמו משום דצריך ליזהר בדיני גלילה להעמידה על התפר ולגלול מבחוץ ולהדקו מבפנים ולגלול מטפחת סביב ס"ת ולא איפכא כמו שיתבאר שאם אינו נזהר על כל זה עון גדול יש בידו ומאחר שנזהר בכל זה לכן נוטל שכר כנגד כולם. לפיכך נמשך מזה שהגדול שבכולם יהא גולל לפי שהגדול הוא הנזהר יותר משאינו גדול ועושה הגלילה כהוגן בכל דיניה. אבל לפי גירסת הספרים שבידינו משמע דמילי מילי קתני ולא תלי חדא באידך דהכי גרסינן עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ס"ת והגוללו נוטל שכר כולן דאמר רבי יהושע בן לוי וכו'".
אולם לפי מה שכתב בעלי תמר (סוטה פ"ז ה"ד) נראה שהגולל הוא המגביה שהוא גם מי שקושר את הספר, וההגבהה נעשית בסיום הקריאה בספר, וז"ל: "ובזה מתפרש הגמרא במגילה, הגדול שבהם גולל הס"ת והגוללו נוטל שכר כנגד כולם. ולפי האמור מובן יפה שכן הגולל האמור כאן הוא המגביה ס"ת ומפני שגוללו עד שלשה דפין וגם עוזר להגולל נקרא גולל, עיין בסימן קמ"ז ובמ"ב שם, ולפיכך מקבל שכר נגד כולן שהרי הוא מקים התורה בכל העם. ועיי"ש שהיום לא מקפידים ומכבדים בהגבה אף לאדם בינוני, ונראה שסמכו על הירושלמי שלא הגדול הקורא מגביה אלא החזן ולפיכך כל מי שמגביה הרי הוא נעשה חזן בזה. ונוסף לזה הרי כתב הטור בשם מנהג אשכנז שרגילים לקנותו בדמים יקרים ומשום חיבוב מצוה, ולפיכך זהו כבוד התורה והרי הוא כחזן. אולם הגר"א עלה בכל שבת לשלישי וגם עלה להגבה כדין הגמרא בבבלי הגדול שבקוראים גולל הס"ת כמ"ש במעשה רב. וכן נהג האדמו"ר הגה"ק בעל אבני נזר זצ"ל וקראו במיוחד בס"ת קטן כדי שיהיה יכול לעלות להגבה, כן מסר לי ר' יוסף פריהר מחסידי סוכטשוב הותיקים ע"ה".
וכן במס' סופרים (פי"ד ה"ח) קורא למגביה – גולל: "מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".
והסביר בדברי ירמיהו (הל' תפילה ונשיאת כפים פי"ב הי"ח):
"ומה שהגדילו מעלת הגולל בפי"ד מסופרים הי"ג שמגביה את התורה ואומר אחד הוא אלוקינו וכו' ויאמר ה' הוא אלוקים וכו' וגולל ומגביה ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו שמצוה לכל האנשים ולנשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם וכו'. או תורת ה' וכו' עיין שם הי"ג וי"ד. והמגביה נקרא גולל ומשום הנ"ל ראוי לגדול לעשותו ודעת רבינו כיון שהגלילה דבר בפ"ע וגם למה יהיה יותר במעלה מברכה וקיום תקנת משה ועזרא לכן פי' שהאחרון הגולל וא"כ אף שהוא האחרון בזה נוטל כנגד כולן על כי הוא מגביה ומעלה כבוד ה' ותורתו נגד כל העם באמרי קודש כנ"ל. אלא דיקשה מאי מקשינן מפני וכו' דאורייתא וקדשתו וכו' דהרי מטעם וקדשתו הגדול יהיה האחרון שהוא הגולל ויש ליישב וצ"ע קצת וי"ל כמ"ש לעיל דמעלת הגולל כדאי' במס' סופרים וזה לא היה בזמן המשנה".
עולה שהבנתנו לעיל לא היתה שלמה, הגולל הוא המגביה בסוף קה"ת, והוא מראה את כתיבת סה"ת לכל הקהל, ועל כן הוא נוטל שכר כולן. ואחר כך היה מניח את הספר על הבמה וגוללו כהלכות גלילת ספר תורה. (עפ"י המימרות הקודמות במגילה וביאוריהן בראשונים ואחרונים.)
וכ"כ בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' קמז ס"ק ד): "ובמרדכי סוף הלכות תפילין (דף צ"ח ע"ב) (בהגהות דף יד ע"ד) דמוהר"ם היה נוהג להגביה להראותו לעם וכן כתב הכל בו (סי' כ י ע"א) וז"ל במסכת סופרים כשהיה החזן על המגדל פותח הספר ומראה לעם הכתב לאנשים ולנשים ואז היו אומרים וזאת התורה וכו' מכאן סמך לנשים שדוחקות עצמן לראות ואינן יודעות על מה עכ"ל ובמסכת סופרים פי"ד (הי"ד) הם דברים אלו ומשמע שם שמיד בשעת הוצאה היו מראים לעם אבל אין המנהג כן אלא בשעה שחוזרין וגוללין. ובמהרי"ל (הל' תפלה סע' ג) שהוא היה נוהג בשעת הגבהת התורה להשתחוות נגד הכתב ולומר וזאת התורה וכו' וכשמכניסים אותו הלך ממקומו שהיה בדרום המנורה ללוותה עד לפני ארון הקודש עכ"ל".
ועדות לכך שהגבהה היא לאחר קה"ת האמור בספר המנהגים (חילדיק, מנהגי ראש השנה):
"וגם אין להגביה ספר תורה שקראו בה כבר עד שיביאו ספר תורה אחרת קודם, שלא יעמוד החזן בטל בלי מצוה (כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים סד, א) מקבל את המלא ומחזיר את הריקם.)".
וכן בספר המנהגים (טירנא, הגהות המנהגים, מנהג של ראש חודש):
"(נז) ואין להגביה ספר תורה שקרא בו כבר עד שהביא ס"ת שנייה קודם כדי שלא יעמוד החזן בטל בלא מצוה, כן מסיק בסוף תמיד נשחט (פסחים סד, ב) מקבל את המלא ומחזיר את הריקן, כן הוא באשר"י בפ"ב דשבת בשם ר' יונה".
עפי"ז יובן מדוע הגולל (=מגביה) נוטל שכר כולם כיון שהוא מראה ס"ת לרבים, בעוד שהשאר רק קוראים ואין מראים לרבים. כמו"כ בכך משוים את הבבלי למס' סופרים שההגבהה היא החשובה בהוצאת ס"ת. הספרדים שנוהגים הגבהה לפני הקריאה קבלו את הכתוב במסכת סופרים ודחו את האמור במגילה. האשכנזים קבלו את מהות הדברים על חשיבות ההגבהה ממס' סופרים ונהגו כבבלי שהגבהה לאחר הקריאה.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קמז ס"ד):
"הגולל ס"ת, גולל מבחוץ; וכשהוא מהדקו, מהדקו מבפנים".
ורמ"א הגיה:
"פירוש כשהספר עומד לפניו, יהיה הכתב נגד פניו ויתחיל לגלול מבחוץ, ואחר שגמר הגלילה יהדק סוף המטפחת בפנים, שכשיבא לקרות בו ימצא ההדוק בפנים ולא יצטרך להפך הס"ת (טור והרא"ש סוף פ' בני העיר); ונראה דכל זה מיירי כשאחד עושה כל הגלילה, אבל עכשיו שנוהגים שהאחד מגביה ואחד גולל, הכתב יהיה נגד המגביה, וכן נוהגים כי הוא עיקר הגולל והאוחז הס"ת".
הרמ"א מלמד שלשעבר המגביה הוא היה הגולל, ובימיו (וכן בימינו), בס"ת אשכנזים, מחלקים את התפקידים למגביה ולגולל. ומשני התפקידים המגביה הוא העיקרי.
ובאר המשנה ברורה (סי' קמז):
"(ה) גדול וכו' – ואיתא בגמרא דהגולל [והוא מה שאנו קורין היום הגבהה שהוא עיקר הגולל] נוטל שכר כנגד כולן ולכך כדאי שהגדול יהיה מכובד במצוה זו כדי שהוא יקבל השכר".
"(ו) שבאותם שקראו – ויש פוסקים דהגדול שבביהכ"נ גולל אף על פי שלא קרא בתורה [מ"א] וכן פסק הגר"א בביאורו וכן פשט המנהג כהיום שאין מחפשין אחר מי שקרא בתורה".
זמני הגבהה וגלילה
נראה שנחלקו מנהגי האשכנזים והספרדים. לפי האשכנזים הגולל הוא המגביה הנוטל שכר כולם. ולפני סיום קה"ת לא היתה אותה הגבהה המוזכרת במס' סופרים, ובסוף הקריאה היתה הגבהה ע"י הגדול ואח"כ הוא היה הגולל. ויותר מאוחר נחלקו הפעולות למגביה וגולל.
לפי הספרדים לא היתה הגבהה בסוף קה"ת ולכן נשארו בתמיהה מה ענין הגולל הנוטל שכר כולם.
וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' קמז ס"ט):
"ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ' מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה5 ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס"ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש"ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי' קל"ד ע"ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו".
כתב בספר מנהגי א"י (עמ' נה מס' טל ירושלים):
"ד. והנה דבר חדש אני רואה אצל הספרדים ספרי תורה שלהם נעשו בנרתיקים של עץ בלי שום מטפחת ובלי מפה ואפילו בשעת קריאת הספר תורה עומד בעץ הזה כמו חביות ונעשה לפתוח כלי זה ולסגור ואין בזה שום גלילה רק השמש מכין מקודם המקום קריאה וכשמוציאים לקרות פותחין הכלי ומעמידין על הבמה".
היינו, מלבד חילוק המנהגים בין הגבהת התורה לפני הקריאה ואחר הקריאה, חדשו בקהילות ספרד נרתיק עץ לספר תורה, שאי אפשר לעשות בו גלילה בציבור, אלא לכל היותר הגבהה.
קהילה מעורבת
בקהילות מעורבות שיש הן ספרדים והן אשכנזים, וספרי התורה אשכנזים או ספרדים צריך שספר התורה יוגבה לפחות פעם אחת כשהעמודות פתוחות לציבור. יש נוהגים לפי הספר תורה, אם אשכנזי לאחר הקריאה, ואם ספרדי לפני הקריאה. ויש נוהגים לפי החזן אם הוא אשכנזי בסוף הקריאה ואם ספרדי לפני הקריאה. וניתן להגביה פעמיים (כך הנהיג הרב שלמה אבינר שליט"א בקשת ברמה"ג), הן בספר אשכנזי שיש לו רק מעיל, והן בספר ספרדי שיש לו נרתיק קשיח. בשתי הפעמים יש לפתוח את הספר על שלש עמודות ולהראות לכל הציבור, והציבור כורע כבתפילה. ההגבהה הראשונה היא עפ"י מנהג עדות ספרד, השניה לפי מנהג עדות אשכנז, ואם הספר הוא עם מעיל ולא נרתיק קשיח יוסיפו אף גולל. מה שכתב ערוה"ש על מנהג החסידים לא ראיתי שנהגו בימינו. הגבהת ספר האשכנזי סגור כשיריעותיו גלולות ולא פתוחות לעיני הציבור, אינה כמנהג אשכנז ולא כמנהג ספרד. ואם אין מגביהים ספר תורה אשכנזי בסוף הקריאה, אז אין גולל אלא קושרים ועוטפים במעיל על הבימה.