חבל נחלתו כו סב
סימן סב
ילדים ואנשים מיוחדים
שאלה1
הגמרא ביבמות (צט ע"ב) כותבת:
"תנו רבנן: עשרה כהנים אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן:
טומטום ואנדרוגינוס".
והטעם כי "הם בריה", הטעם שאין חולקין להם, משום דבריה בפני עצמה נינהו, כלומר: בריות משונות הן, ויש בחלוקת תרומה להם לעין כל, משום זילות התרומה.
וכי משום שהם 'מיוחדים, זה מיקרי זילותא כלפי ה'חפצא' של התרומה?
תשובה
אין לנו טענות לקב"ה
הבסיס לכל דיון הוא שאין לנו טענות כלפי הקב"ה, להיפך אנו בעלי חוב שלו. כולנו יצירי כפיו, נבראנו על ידי הקב"ה ואין לנו לבוא ולהתלונן שאנו רוצים להיות יותר מושלמים, יותר יפים, יותר חכמים, יותר ויותר. זה מה שהקב"ה הכין בחכמתו לכל יצור. באדם, וק"ו באדם מישראל, ההשגחה האלוקית היא פרטית עד לכל רגע מרגעיו, כל יסורים, כל אי הצלחה, כל מכה היא בהשגחה אלוקית מדויקת ומפורטת, מרגע יצירת העולם והלאה. ולכן הקב"ה שחנן אותנו בחיים, משגיח עלינו ונתן לכל אחד את מה שלפי חכמתו מגיע לנו. כדברי ישעיהו (מה, ט): "הוי רב את יצרו חרש את חרשי אדמה, היאמר חמר ליצרו מה תעשה ופעלך אין ידים לו".
אנחנו יצורים ולא יוצרים.
לא דרכיכם דרכי ולא מחשבותיכם מחשבותי
נאמר בישעיהו (נה, ח-ט): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם".
אנו חושבים שאנו מבינים מה תכלית האדם בעולם, וכל מה שלא 'מסתדר' לפי קטנות הבנתנו הוא תמוה ומוקשה לנו. למה ימיו כה קצרים, למה יש זקנה, מדוע אדם אינו הולך ביום הראשון לחייו כמו עגל שהולך אחר כמה שעות וכו' וכו' קושיות על קושיות. אנו תיירים שנתפסים לאטרקציות וחושבים שהבנו וקלטנו. אבל כל ידיעותינו המדעיות הכי עמוקות הן קליפות חיצוניות של ההתרחשות העמוקה הפנימית מנשמת העולם ונשמת האדם ומרכיביה עד לאדם בגוף ונפש. הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד וברחמים ויודע כל יצור.
המדע רואה רק את העולם החומרי, הוא כלל אינו מבין ברוחני. ואין המדובר במחשבות אדם אלא ביצירה האלוקית שהיא יותר ממשית מכל החומריות הנבראת ממנה.
ולכן אף כלפי אנשים אחרים או מיוחדים איננו נותנים הוראות לקב"ה, ואיננו מבינים למה את פלוני יצר נכה, ואת אלמוני טומטום ואת פלמוני אנדרוגינוס.
טעמי מצוות
כשם שמחשבותינו על תפקיד האדם ומטרת חייו הן מחשבות יצור נברא שאינו תופס ואינו יכול לשער את מחשבות הבורא, כך מחשבותינו על טעמי מצוותיה של תורה, הן מחשבות אדם עפ"י שכלו וחינוכו והבנתו. גרגר חול שאומר להר כך ראוי וכך לא ראוי. איננו מבינים מאומה בטעמי מצוותיה של תורה וכל הטעמים שאנו נותנים הם 'להטעים' לנו את מצוות התורה. וממילא הקושיות שלנו אינן קושיות, ומה שאנו חושבים, שמה שלא מובן לנו הוא חסר טעם היא שוב מחשבת יצור "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג).
טעמי מצוות באים לחבר אותנו שנעמיק בתכניה של מצוה, ונמליך את רבש"ע עלינו ונקבל עול מצוותיו באהבה. הנאמר בטעם המצוה אינו מתיימר להבינה ולומר 'זאת המצוה ועל כן פרטיה וחלקיה צריכים להיות כך וכך'. אלא הטעם הוא להניח את דעתנו, לסבר לאזנינו, אבל מתוך מחשבה שזה טעם לאוזן אנושית ואיננו יורדים לעומק סודן של מצוות.
כהונה בישראל
בחירת משפחת הכהונה לעבודה, מטילה על הכהונה סייגים רבים: אסורה להם טומאת מת, אסור להם לשאת גרושה וחלוצה ולכהן גדול אסור אף אלמנה. הם לא נוחלים בארץ אלא כל תפקידם הוא העבודה בבית ה' ולימוד תורה לישראל. כאמור במלאכי (ב, ד – ז): "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאות. בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא".
הכהונה היא חיים מתוך יעוד כלל ישראלי להעלות את כל עם ישראל וללמדו תורה ולהשפיע לו ברכה, עבודת מתנה.
כתב בספר החינוך (פרשת תרומה מצוה צה) בתוך ביאור הטעם למצות בניית בית הבחירה:
"ומעתה בהיות הנחת דעתינו על זה בענין מצוותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך, ועשותינו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בין אנשים ולבוא בצל קורותם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, וברוחו יעמודו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך כבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותינו, כי הגופות יוכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות. והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו, ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות, לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם, אולי מהיותו אמצעות העולם בכיוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות עם השכל העליוני, ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא... ואף על פי שהאמת כי אמרו זכרונם לברכה [מגילה כ"ח ע"א] קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סיבת שריית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני האדם אשר ברא ממנו, כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיום נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני – אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעיינות הטוב כנגדו, כי באמת אינו דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו".
"והנחת הטעם הזה בענין הבית, תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות, ושבט עובד, וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות"...
א"כ אנו עסוקים בקדושת ישראל וברור שמתוך השבט העובד יילקחו המתאימים ביותר ברוחניותם ובגופם.
וכך כתב בספר החינוך (פרשת אמור מצוה רסט) במצות קידוש זרע אהרן:
"לקדש זרע אהרן, כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה, ואם מיאנו בזה לא נשמע אליהם. וזה כולו לכבוד השם יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, שנאמר [ויקרא כ"א, ח'] וקדשתו כי את לחם אלהיך וגו', ובא הפירוש, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון".
"...משרשי המצוה, לפי שידוע כי מכבוד האדון לכבד משרתיו, ובכל עת כבדינו הכהנים נזכור ונקבע במחשבתינו כבודו ברוך הוא וגדלו, ובזכות המחשבה הזכה והמעולה והרצון הטוב תחול ברכתו ברוך הוא וטובו הגדול עלינו, והוא חפץ בברכה כאשר הודענו כמה פעמים".
עוד באר בספר החינוך (פרשת אמור מצוה רעה) במצוה שלא יעבוד כהן בעל מום:
"משרשי המצוה, לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהיה בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם אינו ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלויה עליו איש חן, יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה אפשר שיש בשלימות צורתו רמז לענינים שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה, ולכן אין ראוי בשום צד שיהיה בו שינוי צורה מכל צורותיו, פן תתפזר נפש המחשב מצד השינוי ותנוד מן החפץ".
"מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [בכורות מ"ג ע"א] ששלשה מיני מומין הן, יש מומין שפוסלין הכהן מלעבוד, ואם הן בבהמה פוסלין אותה מליקרב, ויש מומין אחרים שפוסלין האדם בלבד מלעבוד ולא הבהמה מליקרב, ויש מומין שאין פוסלין לא אדם ולא בהמה אלא משום מראית העין. וכל כהן שיש בו אחד משלשת מיני מומין אלו אינו עובד".
ההגבלות לעבודה במקדש אינן מכוונות כלפי אנשים מסוימים אלא הם כלפי כל שבט הכהונה, וכהנים בעלי מומים אינם עובדים במקדש מפני שעל ידי עבודת המקדש הם משפיעים על כל עם ישראל בצורה ישירה ובצורה נסתרת, ועל כן צריכים להיות שלמים בגופם ונפשם.
חלוקה בגורן
חלוקת התרומה בגורן היא מעמד נשגב, הכהנים מקבלים את התרומה בקדושתה ואוכלים אותה בקדושה. הם מקבלים מתנה מרבונו של עולם ואנו רק המתווכים לכך.
כך מתאר זאת הרב קוק (אורות התחיה סימן ה):
"כְּשֶׁאָנוּ מְקַיְּמִים עַתָּה מִצְוַת תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָנוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הַמַּמָּשִׁיִּים שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ בְּנוּיוֹת עֲלֵיהֶן, 'לֹא כּהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ', הִנֵּה הַחִזָּיוֹן מִתְיַצֵּב לְפָנֵינוּ וְהִנְנוּ מִתְמַלְּאִים רוּחַ שִׁירָה רוֹמֵמָה בִּתְעוּפַת נְשָׁרִים, לְעֻמַּת הָאוֹרָה שֶׁל הַיָּמִים הַמְאֻשָּׁרִים הַמְחַכִּים לְאֻמָּתֵנוּ עַל אַדְמָתֵנוּ הַבְּרוּכָה. הִנֵּה הַמִּקְדָּשׁ עַל מְכוֹנוֹ לְגָאוֹן וּלְכָבוֹד לְכָל הַגּוֹיִים וְהַמַּמְלָכוֹת, וְהִנֵּה אָנוּ נוֹשְׂאִים בְּרִנָּה אֲלֻמּוֹת אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ, בָּאִים בְּרוּחַ מְלֵא חֹפֶשׁ אֲמִתִּי וּבִטְחָה טְהוֹרָה אֶל הַגּרֶן וְהַיֶּקֶב הַמְּלֵאִים בָּר וְיַיִן וְלִבֵּנוּ שָׂמֵחַ עַל טוּב אֶרֶץ חֶמְדָּה, וְהִנֵּה לְפָנֵינוּ מוֹפִיעִים כּהֲנִים אַנְשֵׁי קדֶשׁ מְשָׁרְתֵי מִקְדַּשׁ ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִבָּם מְלֵא אַהֲבָה וְחֶסֶד, רוּחַ הַקּדֶשׁ שָׁפוּךְ עַל פְּנֵיהֶם, וְזוֹכְרִים אָנוּ אֶת כָּל רוֹמְמוּת רִגְשֵׁי הַקּדֶשׁ אֲשֶׁר מָלֵאנוּ בְּעֵת רָאִינוּ אֶת פְּנֵיהֶם בַּעֲלוֹתֵנוּ לָרֶגֶל, בִּרְאוֹתֵנוּ אוֹתָם בְּעָמְדָּם לְשָׁרֵת בַּקּדֶשׁ בְּתוֹךְ מִקְדָּשֵׁנוּ גְּאוֹן עֻזֵּנוּ וּמַחְמַד עֵינֵינוּ. כַּמָּה נֶהְדָּרִים וּנְעִימִים הֵם לָנוּ, וְעַתָּה הִנֵּה גָּרְנֵנוּ הַמָּלֵא בִּרְכַּת ד' מֵאֶרֶץ חֶמְדָּה זאת אֲשֶׁר הָנְחַלְנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, וְחֶלְקֵי הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ, אַנְשֵׁי הָרוּחַ, אִתָּנוּ הֵם. מְאֻשָּׁרִים אָנוּ לִתֵּן לָהֶם אֶת תְּרוּמָתָם בְּשִׂמְחָה, מוֹצְאִים אֲנַחְנוּ בְּקִרְבֵּנוּ רֶגֶשׁ מְרוֹמָם וְעוֹלִים יַחַד עִם הַתְּרוּמָה אֶל אוֹתוֹ הַגּבַהּ הָרוּחָנִי שֶׁשָּׁם אַנְשֵׁי קדֶשׁ הַלָּלוּ מִתְעַלִּים, וְנַפְשֵׁנוּ רְווּיָה מִמֶּגֶד שָׁמַיִם. וְהִנֵּה הַלְּוִיִּים, אֵלֶּה הַטּוֹבִים וְהָעֲנֻגִּים אֲשֶׁר לָקְחוּ לְבָבֵנוּ בְּנעַם זִמְרָתָם בַּקּדֶשׁ בְּהִתְקַדֵּשׁ חַג, כַּאֲשֶׁר עָלִינוּ לִרְאוֹת בְּהַדְרַת כְּבוֹד מִקְדַּשׁ אֵל בִּירוּשָׁלַיִם לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ד' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. פְּנֵיהֶם הַצּוֹהֲלִים וַעֲדִינִים מַזְכִּירִים לָנוּ אֶת זִמְרָתָם קדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מִתְעַדְּנִים בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים רוּחָנִיִּים וְנוֹתְנִים לָהֶם בְּלֵב מְלֵא שִׂמְחָה וְאשֶׁר אֶת חֶלְקָם אֶת הַמַּעֲשֵׂר. עוֹד נִתְרָאֶה בְּהַר ד' בַּמּוֹעֵד הַקָּרוֹב, וּמַה יִּרְהַב לְבָבֵנוּ לִרְאוֹת אֵלֶּה כּהֲנֵי ד' וּלְוִיָּו בַּעֲבוֹדַת קָדְשָׁם וּבְשִׁירַת עֻזָּם. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁד' אֱלֹהָיו".
האנשים המיוחדים (בעלי מומים בגוף ובנפש) אינם מקבלים את חלקם בגורן, כי המעמד הזה יפגע בהם יותר משירומם את הציבור הנותן. אבל גם הם חולקים ואוכלים בתרומה כאמור ביבמות (צט ע"ב): "ת"ר: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו; וכולן משגרין להם לבתיהם, חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו".
כל האנשים המיוחדים לא הודרו ממדרגתם השבטית, ואעפ"כ ישנם מעמדים שראוי שלא יטלו בהם חלק. ואין זה משום דחייתם אלא משום שחכמים הבינו שהחלוקה בגורן היא לא המקום הנכון להם לייצג את הכהונה בישראל.
יחס ישר לבעלי צרכים מיוחדים
בעלי צרכים מיוחדים הם חלק מהחברה והציבור בעם ישראל. והם זכאים ליחס מכבד וסיוע בכל צרכיהם. הם צריכים את כל הסיוע שבעולם לפתח את יכולותיהם ולחנך אותם לשיא יכולתם הפיזית והשכלית. וח"ו שלא לדחוק אותם ולדחות אותם. הם ראויים למלוא ההערכה שהם מצליחים להוציא לפועל את יכולותיהם וכשרונותיהם במדרגתם. הנשמה טהורה, והנפש בהשתלבה בגוף יצאה חסרה.
יתר על כן צריך להכיר שאיננו יודעים כלל סדרי נשמות בעולם ומדוע פלוני הוא שלם ואחר חסר. יעוי' בעין אי"ה על שבת דף נט ע"ב בענין הצליעה.
אף איננו יודעים מדוע נשמה פלונית נולדה דוקא באותה משפחה. יש צדיקים גדולים שקבלו מתנה כזאת עם כל קשייה וסיבוכיה. יש ילדים מיוחדים שנולדו למשפחות אלו, כי דוקא אלו יוכלו לשאת את המשא הזה, זהו חשבון אלוקי במשא עול הדור. מי יכול לגדל ילד ואח"כ מבוגר עם צרכים מיוחדים.
אולי בדורנו, דור של גאולה, מסכמים משמיים וגומרים את כל סדרי הנשמות העייפות והחסרות, ואחר כך יגיעו נשמות חדשות שלמות.
מצב העולם ולעתיד לבוא
במצבו של העולם עתה ישנה ירידה ועל כן יש כל כך הרבה בעלי צרכים מיוחדים.
חז"ל אומרים בבראשית רבה (פרשה נג סימן ח): "[כא, ו] ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים, ר' ברכיה בר' יהודה ברבי סימון בשם רבי שמואל ברבי יצחק ראובן בשמחה שמעון מה איכפת ליה? כך שרה נפקדה אחרים מה איכפת להם, אלא בשעה שנפקדה אמנו שרה, הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חרשים נתפקחו, הרבה סומים נפתחו, הרבה שוטים נשתפו". אין לנו כדוגמת שרה אמנו אבל בע"ה נגיע לכך, ועימן יתרפאו כל המומים.
וכן במכילתא דרבי ישמעאל (יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ט) בתיאור מעמד הר סיני:
"ר' אליעזר אומר להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כולן לפני הר סיני לקבל את התורה, מגיד שלא היה בהן סומין, שנאמר וכל העם רואים; מגיד שלא היה בהן אלמים, שנאמר (שמות יט, ח) ויענו כל העם יחדו; ומלמד שלא היה בהן חרשין, שנאמר (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע; ומנין שלא היה בהם חגרים, שנאמר (שמות יט, יז) ויתיצבו בתחתית ההר; ומלמד שלא היה בהם טפשים, שנאמר (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת".
ההכנה לקבלת התורה ריפאה את כל מומי היחידים וקבלו את התורה כשהם שלמים.
נאמר בבראשית רבה (פרשה צה סימן א, פרשת ויגש):
בא וראה כל מה שהכה הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבא, העורים מתרפאים שנאמר (ישעיהו לה) אז תפקחנה עיני עורים, והפסחים מתרפאים שנאמר (שם ישעיהו לה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכשם שאדם הולך כך הוא בא, הולך עור ובא עור, חרש ובא חרש, אלם ובא אלם, כשם שהוא הולך לבוש כך הוא בא לבוש, ממי את למד משמואל שראה אותו שאול מהו אומר לאשה מה תארו ותאמר (שמואל א כח) איש זקן והוא עוטה מעיל, שכך היה לבוש, שנאמר (שמואל א' ב) ומעיל קטן תעשה לו אמו, ולמה כשם שהאדם הולך כך הוא בא שלא יאמרו כשהם חיים לא ריפאן משמתו ריפאן הקדוש ברוך הוא ואח"כ הביאן דומה שאינן אותן, אלא אלו אחרים הם, אמר הקדוש ברוך הוא אם כן יעמדו כמו שהלכו ואח"כ אני מרפא אותן למה (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל, ואני מרפא אותן, ואף החיות מתרפאות, שנאמר (ישעיהו סה) זאב וטלה ירעו כאחד, הכל מתרפאים מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא (ישעיהו סה) ונחש עפר לחמו, למה שהוא הוריד הבריות לעפר...
מתוך התעלות לימוד התורה והתעלות הדור והדורות, ייתקנו גם כל הפגמים הגופניים והנפשיים בעמנו. בב"א.