חבל נחלתו כו מ

<< · חבל נחלתו · כו · מ · >>

סימן מ

הפקר בכלאים פרטני על ידי בית דין או תקנה צבורית

שאלה

נאמר בשקלים (פ"א מ"ב):

"אמר רבי יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם משרבו עוברי עברה היו עוקרין ומשליכין על הדרכים התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה".

האם הפקרת שדות בהן כלאי זרעים נעשתה בכל שדה ושדה על ידי בית דין שבאותו מקום, או שיש כאן תקנה להפקר שדה שיש בה יותר מכ"ד ממין אחר, וכל שהבריות מעריכות שיש כאן יותר מכ"ד ממין אחר הן מותרות ליטול מן ההפקר?

תשובה

א. פסק הטור (חו"מ סי' רעג, טז): "כל שדה שיש בו כלאים כגון שיש בו אחד מכ"ד ממין אחר כמפורש בכלאים הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם".

העיר על דבריו הבית יוסף (חו"מ סי' רעג אות יח):

"כל שדה שיש בו כלאים וכו' הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם. בריש שקלים תנן (פ"א מש' א – ב) באחד באדר משמיעין על הכלאים ובחמשה עשר בו היו מפקירים כל שדה שיש בו כלאים ובריש מועד קטן (ו.) מפרש דלא היו מפקירין אלא אם כן מצאו בה אחד מכ"ד ממין אחר. ומכל מקום יש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר, והתם משמע דבית דין מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר".

היינו, הב"י מקשה שלכאורה אין השדה הפקר ללא הפקר פרטני של בי"ד לאחר בדיקה שאמנם יש בה יותר מא' מכ"ד ממין אחר.

סיוע לב"י ניתן ללמוד מדברי הריטב"א (מועד קטן ו ע"א) שכתב "והתניא שמפקירין כל השדה מדין קנס שלא תקנו אותו כשהכריזו עליו2 באדר כדתנן באחד באדר משמיעין על הכלאים". וכן ניתן לסייעו מדברי הרמב"ם (הל' כלאים פ"ב הל' טו-יז) שהיה הפקר ברור לכל שדה.

נראה שהטור הלך בעקבות אביו – הרא"ש, שכתב (בבא קמא פ"ז סי' טז): "ומלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלי ליה עשבים היכא דבעי ליה לזירין. וכגון דלית בהו שיעור כלאים דהיינו רובע הקב לבית סאה שהוא אחד מכ"ד. דאי היה ביה שיעור כלאים הוי הפקר כדאמרינן במועד קטן (דף ו ב) התקינו שיהו מפקירים שדות שיש בהן כלאים". ולכאורה היה המלקט צריך לברר האם הופקר השדה שמלקט בו. אלא, משמע שאין צורך בכך. אלא זו היתה התקנה שאם יש שם כלאים יכול לקטוף כיון שהשדה הפקר.

ויש להעיר כי דברי הרא"ש מאד מסתברים. וכי מי יודע אם הופקר שדהו של פלוני, וכי כל עוברי דרכים נמצאים בבית הכנסת או בבית דין כאשר מכריזים על שדה פלונית של פלוני שהיא הפקר?! אלא היותר נראה שכל אחד שמעריך שבשדה כלאים של יותר מא' מכ"ד יכול ללקט ממנה, הן את המין המרובה והן את המין המועט.

ב. הדרישה (חו"מ סי' רעג, טז) הביא את הב"י (שהו"ד לעיל) והשיג על דבריו:

"ודע שלא כלשון שהביא בית יוסף איתא שם במשנה אלא ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים בט"ו בו קורין את המגילה כו' עד ויוצאין אף על הכלאים. ופירשו הרמב"ם ורבינו עובדיה (ברטנורה) מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר מרובע הקב לסאה כדתנן בפרק ב' דכלאים כל סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט כו' עד יוצאין שלוחי בית דין אף על הכלאים ואף על פי שכבר הכריזו עליהם באחד באדר לא היו סומכין על ההכרזה דשמא לא עקרום עדיין והיו הם יוצאין ועוקרים אותם עכ"ל. ואחר משנה זו יש משנה אחרת ז"ל אמר רבי יודא בראשונה היו עוקרים ומשליכים לפניה (פירוש כשיצאו בט"ו באדר על הכלאים במקום שמצאו היו עוקרים כו') משרבו עוברי עבירה היו עוקרין ומשליכין על הדרכים התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ע"כ. ופירשו בפירוש המשניות היו עוקרין ומשליכין. לפני בעלי השדות כדי שיתביישו והיו בעלי השדות שמחים [שמנכשים להם שדותיהם ועוד] שהיו נותנים אותן לפני בהמתן התקינו שיהיו משליכין אותן בדרכים ועדיין היו בעלי השדות שמחים שהיו מנכשים להם. התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה. דהפקר בית דין הפקר, ע"כ".

"ויהיה תיבת "התקינו" כאילו כתב "והתקינו" וכן הוא מפורש שם בברייתא ויליף לה מקראי דהפקר בית דין הפקר. והנה הבית יוסף הרכיב סיפא דמשנה שניה על רישא דמשנה ראשונה כדי לקצר כדרכו וסבר הבית יוסף דגם מ"ש התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה ר"ל שבכל ט"ו באדר היו שולחין ויוצאין ובמקום שימצאו כלאים בשדה הפקירו אותו. אבל רבינו סבירא ליה דאחר שראו שנתרבו עוברי עבירה ולא היו משגיחין בעקירת הכלאים לחוד והוצרכו לתקן שיהיה כל השדה הפקר ומשם והלאה לא היו שלוחי בית דין יוצאים בט"ו על הכלאים לעקרו והיתה תקנה קבועה ועומדת בשעה שהכריזו בראש חודש על הכלאים אז הכריזו גם כן שכל מי שיעבור ולא יעקור כלאים שבשדה שיהיה שדהו הפקר. וסבירא ליה גם כן שדוקא בשעה שהיו ישראל יחד בעריהן והיו משמיעין על השקלים היו מכריזין ומזהירין גם על הכלאים, אבל בזמן הגלות כמו שאין מכריזין על השקלים כך אין מכריזין על הכלאים אלא תקנה קבועה ועומדת מזמן הבית שכל איש ואיש צריך ליזהר שלא ימצא בשדהו כלאים אחד מכ"ד ושבאם ימצא יהיה שדהו הפקר".

היינו הב"י צרף שתי משניות ויצא לו שבי"ד (המקומי) צריך להפקיר, אבל הטור לא למד כב"י, וממילא סבר שהיא תקנה כוללת שכל שדה שיש בה יותר מכ"ד היא הפקר בעצמה. וממילא כל אחד יכול להיכנס לשדה וללקוט את הנחוץ לו.

ג. הב"ח (חו"מ סי' רעג אות טז) מבאר כב"י, אולם סובר שאין צורך לשליחות בית דין ולהפקרו, אלא כל אחד שבודק ומוצא יותר מא' מכ"ד יכול ליטול מכח הפקר בית דין, וז"ל:

"[אלמא] דסבירא להו לתוספות דבדאיכא שיעורא דכלאים דהיינו אחד מכ"ד ממין אחר מותר לכל אדם ללקט אפילו נטע זה התלתן לזירים שהרי כל השדה הוא הפקר. אם כן בעל כרחך דסבירא להו לתוס' כדסבירא ליה לרבינו שמתחלה התקינו כך שאחר שישמיעו על הכלאים ושלוחי בית דין יוצאין ומוצאין דאיכא שיעורא דכלאים הרי כל השדה הפקר לכל אדם וכל מי שמוצא כלאים בשדה הוא נעשה שליח בית דין דשלוחי מצוה נינהו וכך הוא באשיר"י סוף מרובה (סי' טז)".

"אלא דמכל מקום קשה דמשמע ודאי דאין עושין הפקר אלא אם כן הזהירו והשמיעו תחלה באחד באדר ואחר כך יוצאין שלוחי בית דין מט"ו ואילך לבדוק בשדות ומפקירין כל השדה וכן כתב הרמב"ם סוף פרק שני דכלאים (הי"ז) ורבינו לא כתב שום זמן. ויש לומר דזמן שהוזכר במשנה אינו אלא בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין התבואה גדילה באדר הילכך אין תלוי דין הפקר במה שמשמיעין תחלה באחד באדר אבל פשיטא שאין לשדה דין הפקר אלא אם כן הזהירו תחלה עליו בבתי כנסיות דאין עונשין אלא אם כן מזהירין ולפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרש".

לפי הב"ח חייבים אזהרה בבית דין על שדה מסוימת, ואח"כ כל שליח בית דין או כל אדם שמוצא כלאים באותה שדה נעשה כשליח בית דין להפקיר וליטול. ולכאורה בימינו שאין אזהרה בבתי כנסיות למעט כלאים בשדות – אין שדות הכלאים הפקר.

ד. בשולחן ערוך (חו"מ סי' רעג סי"ח) פסק: "שדה שיש בו כלאים אם יש בו אחד מכ"ד ממין אחר מפקירין בית דין כל השדה".

והעיר הסמ"ע (חו"מ סי' רעג ס"ק כז): "מפקירין ב"ד כל השדה. המחבר לטעמו אזיל שכתב בב"י [סעיף ט"ז] שאינו הפקר עד שהב"ד יכריזו עליו שהוא הפקר, אבל מדברי הטור [שם] משמע שמעצמו הוא הפקר, ועיין דרישה [שם], שם כתבתי טעם לדברי הטור שס"ל שמשעה שנתרבו עוברי עבירה שלא היו נזהרים באיסור כלאים דשדה, עשו חז"ל תקנה זו שכל שדה שימצא בה אחד מכ"ד ממין אחר תהא כל השדה הפקר, ע"ש ראיה לזה".

בערוך השולחן (חו"מ סי' רעג סעיף כב) הביא את שתי השיטות:

"שדה שיש בו כלאים ובא"י שיש שם איסור כלאים כמ"ש ביו"ד סימן רצ"ה אם יש בו אחד מכ"ד ממין אחר שהוא רובע הקב לסאה מפקירין ב"ד כל השדה כולה ויכריזו עליו שהוא הפקר וזהו מקנס חכמים כדי שיזהרו באיסור כלאים וי"א שא"צ הכרזה ומעצמו הוה הפקר [עי' סמ"ע]".

החזו"א (כלאים סי' ב, יא) כתב: "ומיהו בעיקר ההפקר נראה שלא אמרו חכמים שהזורע כלאים בשדהו או המקיימו הרי הוא הפקר [ותניא בתוס' רפ"ה כלאי זרעים אסורים משום גזל וחייבין במעשר, ואם הן הפקר במחובר נפטרו מן המעשר] אלא אחרי ששלוחי ב"ד היו מוצאין בשדה כלאים היו מפקירין ומשום קנסא שלא התקינו כשהכריזו עליו בא' באדר וכמש"כ הריטב"א, וכ"ה ל' הגמ' מ"ק ו' ב' ול' הר"מ פ"ב הט"ז, ואף לאחר שהזהירו באחד באדר עדיין לא הפקירו עד שהגיעו השלוחים בכח ב"ד והפקירו, ובזה"ז שלא זכינו לב"ד ושלוחיהן אין הכלאים הפקר, ורשאי כל אדם לעקרן אבל לא ליטול לעצמו...".

החזו"א סבר כפי שהבין השו"ע ולדעתו הן האזהרה והן ההפקר הוא פרטני לשדה מסוימת ולא לכלל השדות. לדבריו ביחס לדורנו נתייחס בהמשך.

כחזו"א פסק בדרך אמונה (הל' כלאים פ"ב הט"ז סעיף עד): "שלוחי ב"ד שמצאו כלאים מפקירין את כל השדה דהיינו הפירות של כל השדה ולא הקרקע עד שיעקור את הכלאים, אבל אם עקר וזכה הבעלים מההפקר קודם שזכה בו אחר הרי הוא שלו, ואם לא עקר לא מהני זכייתו מההפקר דשוב הוי הפקר. ואם זכה בה אחר ועוסק בעקירתן זכה בה. ואם הזוכה מקיימן צ"ע אי הוי הפקר מעצמו או שהן שלו עד שיבואו שלוחי ב"ד ויפקירום... ואם מתברר לשלוחי ב"ד שבעה"ב לא ידע ולא פשע אין נזקקין לו ואין מפקירין השדה. וכ"ז בזמן שהיו שלוחי ב"ד יוצאין הן מפקירין השדה אבל אין השדה נעשה הפקר כ"ז שלא הפקירום שלוחי ב"ד ולכן בזה"ז שאין כח ביד ב"ד לעשות כן אינו הפקר ופירות של כלאי זרעים חייבין במתנות עניים ובתרומות ומעשרות וכן אילנות המורכבין פירותיהן חייבין בכל בזה"ז. וכל אדם הרואה כלאי זרעים רשאי לעקרן אבל לא ליטלן לעצמו וכן רשאי לקוץ את האילן המורכב באינו מינו אבל לא ליקח לעצמו ואם אין האיסור ברור אין רשאי אף לקוץ".

ה. יש להעיר, הפקר בית הדין בשדה כלאים הוא של הגידולים בלבד ולא של השדה עצמה. כלומר גם את העבריינים שזרעו בידיהם כלאים לא קנסו להפקיר את הקרקע עצמה. ולכן אדם שאינו בעל השדה שעשה פעולות קניין בשדה כדוגמת שדה הפקר כמפורט בשולחן ערוך (חו"מ סי' רעה סי"ג-סט"ז) לא קנה לא את הקרקע ולא את גידוליה, ורק אם עקר את הגידולים קנה אותם.

ו. הביא בספר דף על הדף (שקלים ג ע"א):

"כתב הגאון מהר"י אסאד בשו"ת יהודה יעלה (ח"א יו"ד סי' שנ), דמוכח ממשנתינו דכאשר מפקיר את הכלאים אינו עובר שוב על איסור מקיים, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שהיו מפקירין את השדה לגבי איסור הכלאים, אלא ודאי דע"י ההפקר שוב לא נקרא שדך ואינו עובר על איסור מקיים כלאים".

"וכן מוכח בתוספתא פ"ד דמכות (ה"ה) דקתני והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בלא תעשה וכו', וכמו דבחמץ בפסח אם מפקיר אינו עובר בל"ת ה"ה בכלאים אם מפקיר אינו עובר על הל"ת של כלאים".

וכן כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (מועד קטן ו ע"ב) במה מועיל ההפקר:

"גם משמע בגמרא דלאחר שהפקירו אין צריך למעט שהאיסור הוא רק על הבעלים וכשאין בעלים אין איסור, אא"כ כשהיו הבעלים אנוסים מחמת חולי או בבית האסורים, דבכה"ג מסתבר שלא קנסו להפקיר השדה וכ"ש כשהיה שדה של קטן, דבאלו עדיין נשאר התקנה דימעט, והנה הכא בכלאי זרעים מיירי דמותרים באכילה דרק בכלאי הכרם נאסרים, ואלא דאסור לקיים גם כלאי זרעים, וא"כ אחר ההפקר ודאי שא"צ למעט וכנ"ל".

מתבאר מדברי האחרונים הללו, שמעת שגדולי השדה הופקרו אין בעל השדה צריך לעקור את הכלאים, שכיון שגידוליה הפקר אין הם שייכים לבעל השדה.

וכן הביא בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעט) משם חתנו הגאב"ד יאנוב הרב שלמה באבד שכיון שבי"ד הפקירו את הכלאים בשדהו ממילא בעל השדה אינו צריך לעקור, כיון שאינם שלו. המהרש"ם לא הסכים עמו, וכתב מתוך השוואות למקומות אחרים, שמן הסתם חז"ל כשתקנו תקנה החמירו אבל לא הקילו ולכן חל עליו חיוב עקירה, אבל אין לו ראיה ברורה לדבריו בכלאי זרעים. וכן בחשוקי חמד (כלאים פ"א מ"ה) השיג על המהרש"ם. (ועי' בחשוקי חמד [כלאים פ"א מ"ה] שניסה לחלק בין דעת החזו"א למהרש"ם).

וכמהר"י אסאד כתב בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב יו"ד סימן צג) שהפקר מועיל שאינו עובר באיסור קיום כלאים, ואפילו הפקר יזום על ידי בעל שדה הכלאים מסיר ממנו את חיוב המיעוט!

ובדברות משה (ב"ק סימן כ ענף ה) כתב: "אבל עכ"פ זה ודאי שלא שייך לאסור מקיים בשדה הפקר דמה"ת יהיה עליו החיוב שלא לקיים. ולכן אף עשה גדר סביב להכלאים ובאופן שאינו רוצה לקנות לכאורה אין שייך לחייבו ע"ז. וראיה גדולה לזה ממו"ק דף ו' שהקשה הגמ' ע"מ ששלוחי ב"ד ממעטין כשיש רובע זרע ממין אחר מהא דתניא התקינו שיהו מפקירין כל השדה כדפרש"י ולכאורה הא לא קשה כלום דעכ"פ אף שהוא הפקר נמי הוא כלאים ויש לב"ד למעט. אלא צריך לומר דעל של הפקר ליכא איסור קיום כלל לכן גם הב"ד א"צ לעקור".

עולה מן הפוסקים הללו שאם השדה הופקר הן על ידי בית דין, או על ידי בעל השדה אין צריך למעט את המין שבו הכלאים, ויכול כל אחד ליטול ירק מן השדה, שכיון שכלאי זרעים מותרים בהנאה והגידולים הפקר, ממילא כל אחד רשאי ליהנות מן הירק.

מסקנות למעשה

בדורנו אין בתי דין ולא משמיעים על הכלאים, וכן אין בי"ד מפקירים כלאי זרעים.

במידה ויש שדה ובה כלאי זרעים – לשיטת השו"ע – כפי שכתב החזו"א, אין השדה הפקר ואסור לאף אחד ליטול לעצמו את גידוליה. וכתב החזו"א (לעיל): "ורשאי כל אדם לעקרן אבל לא ליטול לעצמו". ומותר לעקור רק את המין שצריך למעטו מאחד מכ"ד, משום אפרושי מאיסורא, אבל אסור לעקור את המין העיקרי והוא נשאר שייך לבעל השדה. וממילא לא כדאי לאף אחד מצד רווח אישי לעקור משדה כלאים.

לפי שיטת הטור והסמ"ע כל שדה שיש בה כלאים – מופקרת מצד התקנה הראשונה על אף שלא הכריזו על שדה פלונית שיש בה כלאים. (כאמור לעיל, הגידולים מופקרים והשדה של בעליה). וכל אדם יכול להיכנס ולתלוש כפי רצונו מן הכל, ומה שעקר הוא שלו. וכל הגידולים אם הגיעו לעונת המעשרות פטורים מתרו"מ כדין הפקר. וכיון שהשדה הפקר אין עוברים עליה בכלאים, לא בעל השדה ולא אדם אחר.

במקרי ספק כלאים וכן מי שרוצה לצאת ידי שמים מחשש בעלות על כלאי זרעים, יכול להפקיר את השדה ואף הוא מותר ליהנות ממנה לאחר שהפקירה.