חבל נחלתו כו כג

סימן כג - שביעי של פסח לדורות

שאלה

מה עניינו של שביעי של פסח.

קריעת ים סוף

כתוב בסדר עולם רבה (ליינר, פרק ה):

"בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים, ויום חמישי היה, ובו בלילה לקו הבכורות, ממחרת הפסח, ערב שבת היה, נסעו מרעמסס, שנאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה (שמות יב לז), וכתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש (במדבר לג ג), וכתיב ומצרים מקברים וגו' (במדבר לג ד), ומרעמסס נסעו לסכות, ומסכות לאתם, [ומאתם] לפני פי החירות, הרי ג' ימים, ברביעי ויגד למלך מצרים כי ברח העם (שמות יד ה), בחמישי ובששי וירדפו מצרים וגו' (שמות יד ט), אור שביעי ירדו לים, שנאמר ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שמות יד כ), לשחרית עלו ישראל מן הים ונשקעו מצריים, ובאותה שעה אמרו ישראל שירה, שנאמר אז ישיר וגו' (שמות טו א), ויום חמישי בשבת היה, והוא היה יום טוב אחרון של פסח"...

ומכאן כידוע שבשביעי של פסח היתה קריעת ים סוף.

וכך באר ר"א אבן עזרא (שמות יב, טז):

"וביום הראשון הוא יום יציאת מצרים. והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש".

לעומת זאת כתב המשך חכמה על זכרון יום קריעת ים סוף לדורות:

"(וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש). הנה בפסח מצרים, לא היה חימוצו נוהג אלא יום אחד, כן כתבו דיום טוב לא נהוג (תוספות יום טוב וצל"ח שלהי מסכת פסחים, מהרי"ט לקידושין לז, ב). ולדעתי הא דאמר להם עתה דבר של דורות, הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך, כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון יום מפלת אויבים לחוג חג הנצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה, וכמו שאמר (משלי כב, יז) 'בנפול אויבך אל תשמח (ובהכשלו אל יגל לבך) פן יראה ה' ורע בעיניו, והשיב מעליו אפו'. הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה רע בעיני ה' – הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו! ולכן לא נזכר בפסח 'חג המצות, כי בו עשה במצרים שפטים', רק כי הוציא ה' את בני ישראל ממצרים'. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום טוב לישראל. ולכך על נס חנוכה, אין היום מורה רק על הדלקת שמן זית, וחינוך בית ה' וטהרתו, והשגחת אלקים על עמו בית ישראל בזמן שלא היה נביא וחוזה בישראל. ולכן נעשה ההדלקה על ענין בלתי מפורסם, ההדלקה שמונה ימים בהיכל, משום שהמנהיגים והשרי צבאות היו הכהנים הגדולים החשמונאים, והיתה חוששת ההשגחה שמא יאמרו 'כוחם ועוצם ידם', ובתחבולות מלחמה נצחו, הראתה להם ההשגחה אות ומופת בהיכל, אשר אינו ידוע רק לכוהנים, למען ידעו כי יד אלקים עשה זאת והם מושגחים דרך נס למעלה מן הטבע. וכן בנס פורים לא עשו יום טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לפני עמו ישראל. רק היום טוב הוא 'בימים אשר נחו מאויביהם' (ע"פ אסתר ט כב), וכמו שהיו צריכים למנוחה, והיו נחשים על דרכם ונהרגו הנחשים, היתכן לשמוח יום שנצחו הנחשים?! כי רק השמחה על המנוחה! לכן 'ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו' לקיים עליהם להיות עושים וכו' בימים אשר נחו בהם' (שם שם כ), שלכן לא היה חושש ל'קנאה את מעוררת עלינו בין האומות' [שאנו שמחים במפלתם – רש"י]. שאין השמחה רק על המנוחה, לא על יום ההרג בשונאיהם. ועיין ירושלמי: 'אמר רבי חנינא: י"ג זמן מלחמה הוא! והוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא' וכו'. ועיין ברא"ש ריש מגילה. ולכן כיון ש'החלו לעשות', אם היו מפסיקים מלעשות, היו סבורים שעשו השמחה על ההרג בשונאיהם. ובתוך אלו השנים כבר נצמחו איבים חדשים ושונאים מקרוב, ולבני ישראל חושבים מחשבות להשמידם ולכלותם מעל פני האדמה, לכן היו עושים כל ימיהם, להראות אשר שמחים על ההצלה מן הרוצה להשמידם, לא על הנקימה, וזה 'אשר החלו לעשות וכו' '. והנה המצרים נטבעו בים סוף ביום שביעי של פסח (רש"י שמות יד, ה), ואם היה אומר השם יתברך שיעשו בשביעי מקרא קודש, היה מדמה אדם שהשם צוה לעשות חג לשמוח במפלתם של רשעים. ובאמת הלא מצינו שלא אמרו לפניו שירה, שנאמר 'ולא קרב זה אל זה', שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. ולכן אמר בארץ מצרים שיעשו חג בשביעי ולהורות שאין החג מסיבת מפלת מצרים בים, שצוה להם טרם שנטבעו בים ודו"ק. וכן מפרש בילקוט רמז תרנ"ד, שלכן לא כתב שמחה בפסח, ואין אומרים הלל כל שבעה משום 'בנפול אויבך אל תשמח'. ולמה אמר (תהלים עא, כב – כה): 'גם אני אודך בכלי (נבל, אמתך אלקי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל) תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית' – זה בהתגלות שפתי ירננו על פדיון נפשי. 'גם לשוני' – שהוא טמון בפי – 'כל היום (תהגה צדקתך) כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי', על זה אהגה במטמנים, כי מבקשי רעתי בושו וחפרו".

הקושי בקישור שבין קריעת ים סוף לשביעי של פסח הוא שהתורה כלל לא מזכירה אותו, ולא נזכר בשום מקום ששביעי ש"פ הוא לזכר קריעת ים סוף. וכפי שהסביר המשך חכמה אין לעשות יום טוב על מפלת האויבים אלא רק על גאולתנו ופדות נפשנו וזה לא נזכר כלל ביחס לשביעי של פסח.

המקורות בתורה לשביעי של פסח

מקורות רבים בתורה לשביעי של פסח:

1. נאמר בשמות (יב, טו – כ) בפרשת בֹא:

"שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי: וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם: ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם: בראשן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב: שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ: כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבתיכם תאכלו מצות".

הפסוקים האלו כתובים בציווי הראשון על פסח מצרים ומיד לאחריו, אעפ"י שעדיין ישראל לא יצאו ממצרים ובפסח מצרים נהג איסור חימוץ רק ביום הראשון (פסחים פ"ט מ"ה). ומיד אחרי הציווי למשה רבינו מגיע הציווי של משה לזקני ישראל. הציווי לפסח דורות הוא עוד לפני היציאה ממצרים.

2. הפעם השניה בה נזכר שביעי של פסח הוא בפרש 'קדש לי' (שמות יג, ה – ז) בסוף פרשת בֹא: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה: שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה': מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך".

3. הפעם השלישית היא בפרשת המועדות באמור (ויקרא כג, ה – ח): "בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה': ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו: ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו: והקרבתם אשה לה' שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו".

4. הפעם הרביעית בפרשת פנחס (במדבר כח, טז – כה) בפירוט קרבנות המוספין:

"ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לה': ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים מצות יאכל: ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו: והקרבתם אשה עלה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה תמימם יהיו לכם: ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרנים לפר ושני עשרנים לאיל תעשו: עשרון עשרון תעשה לכבש האחד לשבעת הכבשים: ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם: מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד תעשו את אלה: כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה ריח ניחח לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו: וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו".

5. הפעם החמישית בפרשת ראה (דברים טז, ה – ח):

"לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים: ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה".

המיוחד ביום הזה, שביעי של פסח, לפי התורה, לכאורה שאין בו שום יחודיות. התורה לא מזכירה מה הטעם שהוא יום טוב, קרבנותיו אף הם כשאר כל הימים, וצריך לעיין, מה עניינו של יום.

הלל שלם ביום שביעי של פסח

נאמר בערכין (י ע"א):

"מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא (=הלל שלם בברכה), ומאי שנא בפסח דלא אמרינן [ע"ב] כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן".

פרש רש"י (ערכין י ע"ב): "ימי החג חלוקין בקרבנותיהם – דפרי החג מתמעטין והולכין".

וכן בפירוש אחד מגדולי הראשונים (ערכין י ע"ב): "דחג חלוקין בקרבנותיהן. דפרי החג היו מתמעטין בכל יום. דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. דכל מה שמקריב הראשון מקריב השני, שנאמר כאלה תעשו ליום שבעת ימים".

הביא בקובץ שיטות קמאי (ערכין י ע"ב) מדברי הרי"ץ גיאת (הלכ' הלל):

"וכן היחיד לאחר תפלתו מברך לגמור, וקורא כדרכו עד סוף הסדר ומברך לאחריו במקום שנהגו. ובראשי חדשים ובשאר ימי הפסח מברכין וקורין לקרא את ההלל, וקורין ומדלגין כשמגיעין לחלמיש למעינו מים קופצין ואומרים י"י זכרנו יברך עד הללויה וחוזרין ומדלגין ואומרים כוס ישועות אשא עד סוף ההלל ומברכין לאחריו במקום שנהגו. והני מילי בצבור אבל יחיד לא, וכדאמרן לקמן. רב איקלע לבבל שמעינהו דקא קרו הלל בראש חדש איקפד כיון דחזינהו דהוו קמדלגי ואזלי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, פירוש בשאר ימי הפסח עוסק דכולי עלמא קורין ומדלגין אבל בראשי חדשים מנהג הוא לקרות ולדלג".

וכ"כ הטור (או"ח סי' תצ):

"...בחמישי שהוא שביעי של פסח והוא י"ט סדר התפלה כבשני ימים הראשונים אלא שרב עמרם כתב שבתפלת מוסף מוסיף על הפסוקים של והקרבתם וביום השביעי מקרא קודש וגו' ואין נוהגין כן".

"ומקדשין בליל ז' על היין ואין אומרים זמן וקורין ה' בפרשת בשלח מריש סדרא עד רופאך ומפטיר קורא והקרבתם כמו בח"ה ומפטיר בשמואל מוידבר דוד עד סוף השירה"...

באר הבית יוסף (או"ח סי' תצ, ד): "כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. כך מפורש בערכין פרק ב' (י.) והתם יהבינן טעמא מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא. ושבלי הלקט (סי' קעד סט:) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב (משלי כד יז) בנפול אויבך אל תשמח. ודין קריאת ההלל נתבאר בסימן תפ"ח ובהלכות ראש חודש (סי' תכב). וכתב הרב המגיד בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז) דעת רבינו להשוות חולו של פסח לראש חודש וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב"ן ז"ל שחילק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדילוג שעיקר תקנה כך היתה לאמרו בחולו של פסח בדילוג ולברך עליו עכ"ל ודברים אלו כתב הר"ן בפרק במה מדליקין (שבת יא: ד"ה ובשאר)".

וכן כתב הפרישה (או"ח סי' תצ ס"ק ב): "ואין גומרין אותו. לפי שנטבעו המצריים וכתיב בנפול אויבך אל תשמח זהו טעם אימים אחרונים וכתבו שבלי לקט בשם המדרש והביאו ב"י. והא דלא גומרים בחול המועד כמו בחג (דחג) כתבו מנהגים (מנהגי מהר"א קלויזנר) כדי שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים אבל בפרק ב' (דעירובין) [דערכין] (י ב) כתב הטעם דוקא בחג דכל יום אשתני בקרבנותיו והוי כיו"ט בפני עצמו לכך גומרים משא"כ בימי פסח אפילו ביום טוב אחרון לא אשתני בקרבן וטעם זה כתב רבינו בסי' תרמ"ד עיין שם".

והוסיף בדרישה (או"ח סי' תצ ס"ק א): "ומקדשין בליל שביעי. ואומרים בתפילה ובקידוש זמן חירותנו כמו ביום טוב ראשון. רמ"א (בהגה סע' ז). אבל מורי ורבי כתב שמצא כתוב במהרי"ל שלו בשם מהר"ש שביום שביעי של פסח יאמר בתפילה ובקידוש יום שמחתינו לפי שהכל שמחים שהמצריים נטבעו בים" (ולא כמשך חכמה לעיל).

פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תצ ס"ד): "כל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורים ההלל בדילוג כמו בראש חודש".

הלבוש (או"ח סי' תצ ס"ד) הביא את שני הטעמים:

"כל הימים של חול המועד וב' ימים האחרונים של יום טוב אין גומרין את ההלל, אלא קורין אותו בדילוג כמו בראש חודש, דכיון שאין פסח חלוק בקרבנותיו מיום ראשון ואילך כמו סוכות, אין קדושתו דשאר הימים כמו קדושת סוכות בשאר ימים, שכל יום יש בו קדושה בפני עצמו כיון שיש לו קרבן בפני עצמו, משא"כ בפסח, לפיכך אין גומרין בו את הלל כל שבעה לומר שאין קדושתו כקדושת יום ראשון. ויש עוד טעם במדרש [ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד] מה שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא, לפי שנטבעו המצרים בשביעי של פסח, וכתיב [משלי כד, יז] בנפול אויביך אל תשמח וגו', אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה, וכיון שביום שביעי שהוא יום טוב לא יגמרו ההלל, לכך אין גומרין אותו כל ימי חול המועד, שלא יאמרו ימי חול של מועד עדיפי מיום השביעי שהוא יום טוב מקרא קודש ויבואו לזלזל בו".

וסיכם בערוך השולחן (או"ח סי' תצ ס"ב):

"...וזה שאין אומרים בימים אחרונים וביום השביעי מקרא קדש וגו' כמו בכל המועדים משום דפסוק זה נאמר בתורה אחרי והקרבתם ותמיד אומרים זה קודם והקרבתם ואחר והקרבת אין מקום לזה כמובן ובחול המועד וימים אחרונים של פסח אין גומרין את ההלל מפני שבשביעי של פסח נטבעו המצריים ואמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני וכיון שבז' אין גומרין אותו אין אומרים בחול המועד לגמור דלא יהא עדיף מיו"ט עצמו [ט"ז סק"ג] וזהו טעם ע"פ דרש ועיקר הטעם לפי שאין הימים חלוקין בקרבנותיהן משא"כ בחג הסוכות וזה הטעם איתא בגמ'".

תשלומי קרבנות החג עד היום השביעי

יש צד נוסף בשביעי של פסח.

נאמר בשמות (יג, ו): "שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'".

כתב בפסיקתא זוטרתא:

"וביום השביעי חג לה'. מיכן אמרו מי שלא חגג יום טוב הראשון חוגג כל הרגל ויום טוב האחרון של חג".

פרש הרמב"ן:

"וטעם וביום השביעי חג לה' – שיביאו חגיהם ביום השביעי, ולא יאחרו עוד, שאין לו תשלומין אחר כך. אבל הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג (חגיגה ט א). ושניהם שוים לענין מקרא קדש, כמו שאמרו למעלה (יב טז) וביום הראשון מקרא קדש וגו' וביום השביעי מקרא קדש וגו'".

הוסיף עליו בהעמק דבר:

"וביום השביעי חג לה'. כבר כתבנו לעיל י"ב י"ד בהר"ד (בהרחב דבר) דלא נקרא פסח חג בכה"ת אלא יום ראשון ולא בשביעי, ולא כמו חג הסוכות דבכל פרשיות המועדים כתיב בכל שבעה חג, והא דכתיב כאן ביום השביעי חג לה', אינו אלא לענין קרבנות חגיגה דבזה שוין פסח וסוכות שאין חיוב להביא אלא בראשון, והשלמה יש בכל המועד.

השלמת הבאת קרבן חגיגה של הרגל נעשית עד שש"פ, אבל לא משמע שבשל כך נצטוינו שיהיה יו"ט שהרי בשבועות ההשלמה מסתיימת ללא יו"ט.

אין אומרים זמן בשביעי של פסח

נאמר בסוכה (מז ע"א):

"אמר רבי יוחנן: אומרים זמן בשמיני של חג, ואין אומרים זמן בשביעי של פסח. ואמר רבי לוי בר חמא ואיתימא רבי חמא בר חנינא: תדע, שהרי חלוק בשלושה דברים: בסוכה, ולולב, וניסוך המים. ולרבי יהודה, דאמר: בלוג היה מנסך כל שמונה – הרי חלוק בשני דברים. – אי הכי שביעי של פסח נמי, הרי חלוק באכילת מצה! דאמר מר: לילה ראשונה – חובה, מכאן ואילך – רשות. – הכי השתא? – התם – מלילה חלוק, מיום – אינו חלוק. הכא – אפילו מיום נמי חלוק. רבינא אמר: זה חלוק משלפניו, וזה חלוק משלפני פניו. (אמר רב פפא) [מסורת הש"ס: רב פפא אמר] הכא כתיב פר, התם כתיב פרים.

כתב הריטב"א: "אמר רבי יוחנן אומרים זמן בשמיני של חג ואין אומרים זמן בשביעי של פסח תדע שהרי חלוק כו' רב פפא אמר הכא כתיב פר והכא כתיבי פרים. פי' שביום שמיני לא היה אלא פר אחד ובשאר ימים כתיב פרים והיו מתמעטין והולכים ויום שביעי היו שבעה ואלו היה שמיני מכלל החג היה ראוי שיהיו בו ששה פרים ומכיון שלא היה אלא פר אחד למדנו שהוא רגל בפני עצמו".

וכן הסביר המאירי: "שביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו [ואין אומרין בו זמן אבל שמיני של חג רגל בפני עצמו] ואומרין בו זמן".

וכך באר האבודרהם (סדר תפילת [חג] הסוכות):

"ואומר זמן בשמיני של חג הסוכות, מה שאין כן בשביעי של פסח, מפני ששמיני רגל בפני עצמו, לענין פז"ר קש"ב (ראש השנה ד' ע"ב)".

עולה שאף ברכת שהחיינו אין בו, אלא הוא השלמה של חג הפסח ואין ברכה בפני עצמו.

הצד המיוחד בשביעי של פסח

כל הנקודות שהעלינו מלמדות שיש בשביעי של פסח צד נסתר פנימי שהתורה סתמה אותו.

כמובן ניתן להזכיר את קריעת ים סוף אבל התורה לא הדגישה אותו.

נאמר בשמות רבה (פרשה יט סימן ז):

"והזהר לישראל כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת, כך היו זוכרים הנסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר (שמות יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, למה כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים, ולא יראה לך שאור שבעת ימים, כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף כשם שבתחלה הם ז' ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה שנא' (שמות י"ג) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה".

באר המהר"ם אלשיך (שמות יב, טז): "והנה בסוף פרשה זו אמרו רבותינו ז"ל בשמות רבה (יט ח), כי שבעת ימי הפסח הם כנגד שבעת ימי בראשית. ובזה יאמר, שביום הראשון, שהוא כנגד יום ראשון של מעשה בראשית שבו נברא כל כללות העולם אלא שהיו הפרטים בו בכח ויצאו יום יום אחרי כן, יהיה מקרא קדש. וביום השביעי שהוא יום קריעת ים סוף שבו הוכללו כל הנסים כנגד יום שבת של בריאת העולם שבו הוכלל קיום כל הבריאה, כמפורש אצלנו על פסוק ויכל אלהים ביום השביעי באר היטב, על כן גם הוא מקרא קודש. כל מלאכה לא יעשה. כאשר ביום ראשון של בריאה שהיתה הבריאה בדקות – כאשר ביארנו במקומו – בדבר רוחני. וכן ביום שבת לא היה רק רוח נפשיי להשפיע כח נפשיי בעולם לקיומו, כמפורש אצלנו על פסוק שבת וינפש שאלמלא כן היה העולם אבד, על כן גם בשני אלה כל מלאכה לא יעשה בהם. רק אשר יאכל לכל נפש, כאשר היה אז ענין נפשיי כמפורש במקומו".

מתבאר מדברי המדרש לפי הסברו של מהר"ם אלשיך שיש צד נעלה בשש"פ שהוא כולל את כל נסי יציאת מצרים ונותן להם את מלוא עומקם כשבת בראשית, והוא הנותן להם את נשמתם הפנימית, וכיון שהוא עמוק ופנימי, התורה סתמה וקבעה שהוא יום טוב ולא פרטה את תוכנו.

וכך כתב זאת בלשונו ר' צדוק הכהן מלובלין (דובר צדק עמ' קס):

"וידוע דאז היה העיבור, ובשביעי של פסח בקריעת ים סוף הלידה. היינו שנתברר דבר זה לפועל ממש. כי בעת עיבור. הוא גם כן הרגשה רק לא גמורה עדיין ואחר כך נשכח ולכן רדף אחריהם ואז היה לידת וגמר יציאת לפועל בירור דשורש הנעלם דישראל. ולכן איתא בזוהר (בשלח נ"ב ב) על קריעת ים סוף בעתיקא תליא וידוע דהוא הנקרא אין כדאיתא שם (ס"ד ב) דרצה לומר שורש הנעלם שלמעלה מהשגת השכל".

וכ"כ ר' צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק (במדבר לחג השבועות): "ורק על שביעי של פסח נאמר עצרת לה' אלהיך שאז הוא בחינת הקליטה בשורש בשלוש הראשונות וזהו רק לה' אלהיך היינו בהעלם למעלה מהשגת אדם כידוע מזוה"ק דבעתיקא תליא. ועל זה היה להם הבהקת האור לפי שעה כאומרם ז"ל (מכילתא בשלח השירה ג' וזוהר ח"ב ס"ד ב) ראתה שפחה על הים וכו'".

מתבאר, עד כמה שהדבר מובן לנו, ששורשו של שביעי של פסח עליון מאד, ודוקא בגלל סתימותו לא נתיחדה לו מצוה מיוחדת וכאילו הוא רק השלמתו של חג המצות.

וכך כתב הראי"ה קוק בסידור עולת ראיה (ח"א עמ' לח, בפירוש פרשת קדש לי): "שבעת ימים תאכל מצות, וביום השביעי חג לד'. הרושם של הקדושה, אשר להופעה האלהית של יציאת מצרים, צריך שימשך שבעת ימים. מובן, שכל יום יש לו ענין בפני עצמו, ומסירת רושם בפני עצמו. אבל היחוד של כל יום בפ"ע הוא רק פרט אחד מהכלל הכולל, של הרושם המבוקש בכל שבעת הימים, ומשום כך צריך להיות היום השביעי, החותם של הימים, הכולל בקרבו, יחד עם רשימתו הפרטית, בתור יום אחד מתוך כל הימים, גם את רושם הכללות וכח המאחד, שהוא מאחד בכחו וביסוד רשומו את כל הרשמים הפרטיים של כל שבעת הימים כולם. הרושם הכללי זהו החגיגיות בהכרתה הקדושה האלהית, הבאה מתוך האכילה של המצות אשר לשבעת הימים, שבעת ימים תאכל מצות, והשלמת הדברים בגמר פרי ציור רשימתם העליונה באה בחתימת הימים, וביום השביעי חג לד'".

היום השביעי הוא חותם של הימים, מחד הוא יום פרטי ומאידך כולל בתוכו את כל רישומי הימים שלפניו – 'וביום השביעי חג לה.