חבל נחלתו כה הקדמה
הקדמה – נלכה עד כה
ספר זה הוא חלק כ"ה מספרי שהתחלתי לפרסם בשנת תשס"א, כמנחת תודה ואהבה לאבי ז"ל. וקראתיו 'חבל נחלתו' – שם אבי בראשי תיבות: ח'יים ב'ן ל'וי, ואף שמי רמוז: "...יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט).
להלן בירור קצר על המילה כֹּה.
למילה 'כֹּה' יש משמעות רבה בתורה ובנביאים.
נאמר בבראשית רבה (פרשה מג סימן ח): "מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים, רבי יהודה ור' נחמיה ורבנן, ר"י אמר מאברהם כה יהיה זרעך, כה תברכו את בני ישראל, ר' נחמיה אמר מיצחק שנאמר (בראשית כב) ואני והנער נלכה עד כה, לפיכך אמר המקום כה תברכו את בני ישראל, ורבנן אמרי מיעקב שנאמר (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב וכנגדו כה תברכו את בני ישראל, רבי אליעזר ור' יוסי בר חנינא ר"א אמר אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים כשאגלה עליהם בכה, כה תאמר לבית יעקב, ור' יוסי ב"ר חנינא אמר כשאגלה על מנהיגם בכה, שנאמר (שמות ד) כה אמר ה' בני בכורי ישראל".
אין זו רק מילה שנוספה להביע דיוק מסויים, אלא היא מילה המבטאת מהות.
כתב בשערי אורה (שער א): "והלשון שהוא סימן למדה זו בתורה נביאים וכתובים הוא לשון כה. והמדה הזאת לפי שהיא הפותחת לכל המעלות היא סוד רוח הקדש, וממנה נכנסים הנביאים לעולם הנבואה, ומשתמשין בה הנביאים הרבה. וזהו שאומרים הנביאים במקומות הרבה בכינוי שכינה 'כה אמר ה. והמדה הזאת כמו שהודענוך אברהם אבינו ע"ה התחיל להחזירה למטה, והוא התחיל לקרא בשם אדנ"י באמרו (בראשית טו) ה' א-לקים מה תתן לי, והשיב ה' יתברך כי בכל מערכות הכוכבים ושאר כל צבאות עולם עליונים ותחתונים אין לו זרע זולתי בכֹה. המדה הנקרא כ"ה שהיא שער התפלה ובה יפיק כל שואל שאלתו לשנות כח המזלות. והיא המהפכת מדת הדין לרחמים ומביאה תחת מות חיים, תחת חולי רפואה, תחת עקרות זרע. לפי שהכל תלוי בה והיא פת"ח עינים. ולפי שהכל תלוי במדה הזאת הנקראת כ"ה אמר לו ה' יתברך לאברהם כ"ה יהיה זרעך. כלומר מן המדה הזאת תכנס למקור כל המקורות ומעיין כל התולדות, עד המקום הנקרא כ"ע מזל כל המזלות שממנו נוזלים מים חיים לכל המזלות, ובכך יהיה לך זרע".
א"כ המילה כֹּה – משמעותה הופעה אלוקית גבוהה מאד מאד של גילוי שכינה.
וכך באר הראי"ה קוק בפירוש על העקידה הנאמרת בתחילת הקרבנות לפני שחרית (עולת ראיה, ח"א, עמ' פח) את מדרגת 'כֹּה':
"ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה. אחרי ההופעה העליונה של דבר ד', אשר בא בצורת ההתאחדות של האמירה והראיה, נתעלו האב והבן מכל היחושים של הנמצאים האחרים. העולם החמרי לא תפש אצלם כלל את מקומו. והאמירה היתה אל נעריו, אשר נשארו במעמדם הטבעי, קשורים בחמריותם כשהיו מקודם: שבו לכם פה עם החמור, השווי של נפשם עם הנפש החמרית לא היה כאן ענין של המלצה גרידתא, אלא הוראה על דבר ערך האדם בקשור חמרו לגבי ערך האדם שנתעלה, עד כדי ההארה השלמה של נשמתו העליונה בתוכו, כמו שהיתה מאירה בנשמותיהם הגדולות של האב והבן המקודשים. ואני והנער נלכה, עוד נתעלה, עוד נלך, הלוך ועלה, עד כה, עד המדרגה המגבילה, שעומדת כבר על קץ מעלת הנברא, שבטויה הוא כה, כלומר מכוון עם הציור העליון והמגמה העליונה, אע"פ שפועלת באיזו מדה של שעור ושל הגבלה, אבל רֹשם שלה בא מלמעל מכל גבול, מנחלת שדי ממרומים".
הגעה למעלה זו היא שיא בהתעלות האדם ומצריכה מסירות נפש של אברהם ויצחק, וממנה השפעה על כלל האדם.
כן באר המאור ושמש (דברים, רמזי ראש השנה): "ואני והנער נלכה עד כה רצה לומר, אני והנער נמסור עצמינו על קדושת שמו יתברך, כדי לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא סוד של שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות, וזהו עד כה".
וכך מבאר בשיר מעון (בראשית כב, ה) לאיזו מעלה מרוממת את האדם מדרגת כֹּה:
"ואני והנער נלכה עד כה. במדרש מרמז על ברכת כהנים כה תברכו שזכה אברהם לזה לברכת כהנים עתה. יש לפרש ברכת כהנים כולל כל הברכות כולם שבעולם, והתורה אמרה (דברים ח' י"ב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו' ורם לבבך, וישמן ישורון ויבעט (שם ל"ב ט"ו), אבל מי שבמדרגה שיוכל למסור נפשו להשי"ת באהבה לזה לא יזיק כל ברכות העוה"ז כי הכל כאין ואפס נגד אהבת השי"ת. והנה אאע"ה הטביע במסירת נפשו של עקידה לו ולדורות אחריו הכח שנקל יהא להם לישראל למסור נפשם להשי"ת, ולכן זכה ע"י העקידה לברכת כהנים. ובזה י"ל ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י' כ"ב) שלא יבעט במה שבא ע"י ברכת השי"ת. – וז"ש לקמן יען כי עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וגו' כי ברך אברכך, כי ע"י שבא למדרגה גבוה כזאת שוב אין לחוש שיבעוט מחמת רוב הברכות, לכך ברך אברכך".
ובע"ה נעלה כולנו ונתרומם למעלת כֹּה.
תלמידי חכמים של ארץ ישראל
נאמר בסנהדרין (כד ע"א): "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העֹמדים וגו' ושנים זיתים עליה. יצהר אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית".
באר היד רמ"ה (סנהדרין כד ע"א): "ואקחה לי שתי מקלות כו' נועם תלמיד חכם שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה כלומר שמחבבין זה את זה, וזה מתרץ דברי חבירו ואין מתכוין לחלוק עליו אלא א"כ רואה טעם ברור לסתור את דבריו. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה לזה לשון שועלים קטנים מחבלים כרמים (שה"ש ב')".
ועי' בשל"ה הקדוש (תולדות אדם בית חכמה תניינא, אות יז) ומראית עין (סנהדרין כד ע"א) לרב חיד"א שהסבירו עפ"י הסוד. וכן ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בראשית לחנוכה אות כה, במדבר לחג השבועות אות ז, במדבר שלח טו).
בשבת (קמה ע"ב): "יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב רבי יוחנן וקא מנמנם. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי: ... – מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? – לפי שאינן בני תורה... איתער בהו רבי יוחנן, אמר להו: דרדקי! לא כך אמרתי לכם אמר לחכמה אחתי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך – אומרהו, ואם לאו – לא תאמרהו! אמרו ליה: ולימא לן מר איזה מהן. ...מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? – לפי שאינן בני מקומן". זה לגבי התהדרות בלבושים לעומת פשטות.
ובכתובות (עה ע"א): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון – א"ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. אמר אביי: וחד מינייהו (רש"י: וחד מינייהו – מבני ארץ ישראל.) עדיף כתרי מינן. אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם – עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי".
כי ארץ ישראל היא מקום התורה כאן התורה במקום גידולה הטבעי ועל כן הארץ ישראל מסייעת להתגדלות בתורה. וארץ ישראל מסייעת להתגדלות במידות.
מסופר במגילה (כח ע"ב): "ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל, דהוי תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא, אמר: ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה. ההוא דהוי תני הלכתא סיפרא וספרי ותוספתא, ושכיב. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר! – אמר: היכי נספדיה? הי צנא דמלי סיפרי דחסר! תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל".
וכן בחולין (קכב ע"א): "יתיב ר"ל וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה? א"ל רבי ישמעאל בר אבא, הכי א"ר יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה, (רש"י: שלא טענה – משוי). א"ל: תיב לקבלי. (רש"י: תיב לקבלי – שאמרת לי דבר טעם ויישר כחך). יתיב רבי זירא וקמיבעיא ליה: כמה גמל הרכה? א"ל רבין בר חיננא, הכי אמר עולא א"ר יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה, הוה קתני לה, (רש"י: הוה קתני לה – חוזר ושונה פעם שניה כסבור שלא שמעה) א"ל: חדא הויא לך – אמרת (רש"י: חדא הויא לך אמרת – דבר חידוש אחד היה בידך שאין בידינו הרי אמרתו, ולמה תחזור ותשננו פעם שניה להראות חכמתך). תא חזי מה בין תקיפי ארעא דישראל לחסידי דבבל" (רש"י: ר"ל – מתקיפי דארעא דישראל הוה כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף ט:) מאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה יהבי ליה עיסקא בלא סהדי והכא א"ל תיב לקבלי, ורבי זירא דמבבל סלק להכא כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה) רבי זירא אותיב ארבעין תעניתי דנשתכח מיניה תלמודא דבבלאי ומחסידי דבבל הוה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ה) רבי זירא (אותיב) כל תלתין יומין בדיק נפשיה ושגר תנורא וסליק בגוה חזי מאי אכספיה לההוא מדרבנן).
וכך מסופר בתענית (כג ע"ב): "אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא: תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל. – חסידי דבבל – רב הונא ורב חסדא, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא אמרי: ניכניף הדדי וניבעי רחמי, אפשר דמירצי הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא. (רש"י: רב הונא ורב חסדא – חסידי דבבל מפרסמין את הדבר, ושל ארץ ישראל צנועין ולא מודיעין שבא המטר בשבילם.) תקיפי דארעא דישראל – כגון רבי יונה אבוה דרבי מני, כי הוה מצטריך עלמא למיטרא הוה עייל לביתיה, ואמר להו: הבו לי גואלקי (רש"י: שק), ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא. כי הוה נפיק לברא, אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא, דכתיב ממעמקים קראתיך ה', וקאי בדוכתא צניעא, ומכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא. כי הוה אתי לביתיה אמרי ליה: אייתי מר עיבורא? – אמר להו: אמינא, הואיל ואתא מיטרא השתא – רווח עלמא".
אנו צריכים לשאוף לפי מדרגת ארץ ישראל להיות תלמידי חכמים של ארץ ישראל ולחנך לכך את עצמנו ואת תלמידינו. להיות צנועים וענווים ולא שיהא מטמון של קטיגוריא בין תלמידי חכמים.
כך נאמר בכתובות (קיב ע"ב): "אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה בר אבא: דור שבן דוד בא, קטיגוריא בתלמידי חכמים".
המאמר יכול להתפרש למריבה כנגד תלמידי חכמים, אבל גם כמריבות ושנאות בין תלמידי חכמים עצמם.
וכך מבאר בספר ישועות משיחו (חלק שני העיון הראשון – פרק ה'):
"ואם היה שבימות המשיח יהיה שלום בארץ וכ"ש בין החכמים המרבים שלום בעולם, הנה בסוף הגלות יהיה בהיפך כמו שאמרו בפ' בתרא דכתובות (קיב, ע"א) "אין בן דוד בא עד שיתרבה קטיגוריא בין התלמידים", אם מהם לעצמם ואם אליהם מצד האויבים"...
ואנו בדורנו דור מעבר מגלות לגאולה צריכים להתחנך להיות מתלמידי חכמים המרבים שלום בעולם.
וכן ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק בראשית פרשת וישב):
"והוא הענין דאיתא בבראשית רבה (פ"ה, א') שבטים עסוקים במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו וכו' ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. והיינו כי ענין עסק השבטים עם יוסף היה מענין חבלו של משיח שהוא קטיגוריא בין תלמידי חכמים"...
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.
תודה רבה לרבש"ע שזיכני לכרך זה ולכל קודמיו, כן יזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתנו באהבה ולשמה.
תודה לרבנים שעוברים על הספר ומעירים ומאירים הלכות עמומות ומתקנים את דברי שלא תצא תקלה על ידי. תודה רבה לשואלים הרבים שמעלים שאלות הדורשות תשובות יסודיות ובהירות. תודה לאשתי שמסייעת בעדי ללמוד וללמד. וברכות לכל צאצאינו וצאצאי צאצאינו שיחד עם כל ישראל נזכה ללמוד תורה לשמה.
ונזכה כולנו במהרה לביאת גואל צדק ובנין בית הבחירה. במהרה בימינו אמן.
יעקב הלוי אפשטיין
טבת תשפ"ב שומריה ת"ו