חבל נחלתו כד נא

סימן נא

גר במועצה ובעיריה

שאלה

לאלו תפקידים ציבוריים מותר למנות גר-צדק1.

תשובה

א. נאמר בסנהדרין (לו ע"ב):

"הכל כשרין לדון דיני ממונות. הכל לאתויי מאי? – אמר רב יהודה: לאתויי ממזר. – הא תנינא חדא זימנא: כל הראוי לדון דיני נפשות – ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה: לאתויי ממזר! – חדא לאתויי גר, וחדא לאתויי ממזר".

כתב תוספות (סנהדרין שם ד"ה חדא לאתויי גר) שגר פסול לדון דיני ממונות את ישראל, וכשר לדון גרים בדיני ממונות. וזאת בניגוד לרש"י שכתב שגר כשר להיות בבי"ד של ממונות.

מסיק הר"ן (סנהדרין לו ע"ב): "הילכך בענין דינו של גר איכא שלשה דינין. גר כשר לדון את חבירו גר ולהיות קבוע בדינו ממונות בגרים. ולדון ישראל באקראי דינו דין. ואם אמו מישראל כשר להיות דיין קבוע מבני ישראל ולכל שאר מינויי העיר. אבל למלכות ולסנהדרין ולחליצה בעינן שיהי' אביו ואמו מישראל וכן הסכים ה"ר דוד ז"ל. אבל שיטת הריא"ף ז"ל דכי מכשרינן בגמרא גר לדיני ממונות היינו כשאמו מישראל וה"ה לכל שאר שררותא דמתא אבל אין אמו מישראל לא. וההיא דגר דן את חברו מיירי בדיני ממונות. ובדיני נפשות ולחליצה ולמלך בעינן אביו ואמו מישראל. וכן דעת ר' אחא משבחא גאון ז"ל. וכן פסק הרשב"א ז"ל ביבמות".

הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה"ט; הל' סנהדרין פי"א הי"א) פסק כרי"ף שהובא בר"ן. ועולה שגר פסול מלשמש בכל שררותא דמתא כשבא מאם נכרית.

ב. נעבור לדין גר לא כדיין בדינים השונים, אלא כממונה על ציבור בישראל. נאמר ביבמות (מה ע"ב):

"רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, ואף על גב דאמר מר: שום תשים עליך מלך, כל משימות שאתה משים – אל יהו אלא מקרב אחיך! האי כיון דאמו מישראל, מקרב אחיך קרינן ביה".

פרש רש"י:

"רב מרי בר רחל – מעובד כוכבים הבא על ישראלית הוה".

"בפורסי דבבל – גבאים ממונים על ישראל ואף על גב דגר בעלמא אסור למנותו פרנס על ישראל דאמר מר כו' האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה".

והוסיפו תוספות: "פורסי דבבל – ממונה כדאמר בפ"ק דיומא (דף ט.) מאי פרהדרין פורסי".

ופסק הרי"ף (יבמות טו ע"א): "רב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינא ביה". וכן פסק הרא"ש (יבמות פ"ד סי' ל).

באר נימוקי יוסף (יבמות טו ע"א): "בפורסי דבבל. גבאין ממונין על ישראל ואף על גב דגר בעלמא אסור למנותו על ישראל דאמר מר וכו' האי כיון דאמו [ע"ב] מישראל וכו' אף על גב דמקרב אחיך משמע דבעי שיהא המלך אביו ואמו מישראל דמקרב מן המקורבין משמע מיהו מדכתיב לא תוכל לתת עליך איש נכרי שמעינן לשאר מנויין שצריך שלא יהיה איש עובד כוכבים וכשאמו מישראל חשיב ישראל".

וכך באר המאירי (יבמות קב ע"א): "ומכל מקום אנו כתבנוה במסכת סנהדרין פרק רביעי בשיטה אחרת לומר שאין גר דן את ישראל בדיני ממונות אלא אם כן אמו מישראל ששררות שבעיר ודיני ממונות אחד הוא ובדיני נפשות אפילו אמו מישראל שדיני נפשות וחליצה ומלכות ליחס גמור אנו צריכים ואין כאן אלא שתי מדות".

עולה שלגבי מינוי של שררה על ישראל צריך שתהא אמו מישראל.

ג. פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ד): "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך".

עולה מן הרמב"ם שכל שררות על ישראל צריך שלפחות אמו תהא מישראל (לא נעסוק במלכות במאמר זה).

באר הכסף משנה (הל' מלכים פ"א ה"ד):

"אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"ה:) רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל כלומר גבאים ממונים על ישראל ואף על גב דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ובפרק י' יוחסין (דף ע"ו:) אמר רב יוסף תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, א"ל רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל וכו' מקרב אחיך קרינן ביה וכו', במערבא אפילו ריש כורי כלומר ממונה על המדות לשון לתך וכור לא מוקמי מינייהו כלומר מגרים שאין אמם מישראל בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו כלומר להשקות בית השלחין ופעמים שהם של רבים וממנים שוטר עליו שלא ישקה איש ביומו של חבירו. וכתבו התוספות בפרק אלו נאמרים דאיתא בירושלמי דפ' י' יוחסין שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין מכין ברצועות ת"ל מקרב אחיך תשים עליך כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך"...

עולה בפשטות מן המקורות שמביא הכס"מ שאין למנות גר לשום תפקיד של שררה על ישראל, ומשמע שאף קבלת הקהל בעיר את הגר לממונה על תחום מסויים שיש בו שררה אינו אפשרי. וכמו שבדין אין דינו דין גם בשררה, אסור שישתרר ואין החלטותיו מחייבות את הציבור.

וכך הביא זאת בערוך השולחן העתיד (הל' מלכים סי' עא ס"ט):

"עוד כתב, דאין מעמידין מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר: לא תוכל לתת עליך איש וגו' אשר לא אחיך הוא, וכשאמו מישראל מקרי אחיך כדאיתא ביבמות (מה ב), ולא לזה בלבד אלא לכל מינוי של שררה אפילו שר חמשים שר עשרה אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צ"ל דיין או נשיא, שנאמר: מקרב אחיך תשים וגו', כל משימות שאתה משים לא יהא אלא מקרב אחיך"...

ד. כתב בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ סי' ז) לגבי בן גויה מישראל שהתגייר:

"אמר המאסף עמד השואל בבית המדרש ושאל על איש יהודי יצריה אלבשיה ובעל בת אל נכר, והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן, אם כשר וראוי למנותו פרנס על הצבור או לא".

ומסקנתו כי מי שהוא גר ואמו גויה ולא בן גיורת, אינו יכול להתמנות פרנס על הציבור.

בכנה"ג דן בהמשך באריכות האם ניתן על ידי קבלה למנות גר לתפקיד שררה, וכתב שכיון שיש דעה ששמעיה ואבטליון היו עצמם גרים חייבים להסביר שלדעה זו קבלה מועילה. למסקנה זו מתנגדים רבים מן הפוסקים.

כך כתב הראי"ה קוק בשו"ת אורח משפט (חו"מ סי' כ):

"וה"ה כל המינויים מגדולם ועד קטנם וכהא דאמרי' בברכות נ"ח ע"א והמתנשא לכל לראש, דאפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה, ה"ה שכל מינוי ציבורי שבעולם הוי בכלל ראשות ושררות. ואף על גב דלגבי הדין של כל משימות שאתה משים עליך לא יהי' אלא מקרב אחיך, כ' תוס' יבמות ד' ק"א ע"ב, ד"ה ואנא, דשררות לא שייכא אלא במידי דיש בזה כפי' וא"כ י"ל דמינוי של ציבור שאין בו צד כפי', אין זה בכלל שררות, ולא שייכא בי' ירושה, ואולי ג"כ חזקה לא שייכא בי', אבל ז"א, חדא דלאו מענין מלך דשייך בו כפי' לבד אנו למדין דין ירושה בשררות שבישראל, אלא ג"כ מענין כהונה, שאין בה ענין כפי', כדמוכח בתו"כ מקרא דובנים לא היו להם דכתיב גבי נדב ואביהו, הביאו בכסף משנה הלכות כלי המקדש פ"ד ה"כ, וגם הלא אנו באין ג"כ מטעמא דחשדא, שאין לה ענין לכפי'. וגם בעיקר זוהי רק דעה א' לתי' אחד דדהתו', והיש"ש בפ' מצות חליצה סי' ד' שם באמת ס"ל דגם בלא כפי' שייכא שררות, וכ"נ מדברי הרי"ף המובא בדבריו שם. גם י"ל דדוקא לשון משימות, שייכא להך תי' דתו' על כפי' דוקא, אבל מאי דלא ילפינן מלשון של משימות, אלא בהיקש ילפי' כל עניני מינוי מיתור דהוא ובניו בקרב ישראל, י"ל שכל מינוי הוא בכלל, ולא דוקא בכפי', ונוהגין בכל ישראל שאפילו מינוי של שמשות בבתי כנסיות ובתי מדרשות, והשגחה על כשרות וכיו"ב, דנין בהן דין ירושה, וק"ו דין חזקה, כ"ז שלא יש כאן פסול, וק"ו במינוי של חיי נפשות, וחכמה כרפואה".

עולה מדברי הראי"ה קוק שבדבר של כפיה ודאי גרים פסולים, ואף במינוי לתפקיד צבורי, הוא מלמד שגרים פסולים משום שררה. ומשמע מדבריו שאפילו קבלה לא תועיל בכך.

ה. נשאלת השאלה מה הוא גדר שררה אשר גר פסול לה.

בשו"ת אורח משפט (חו"מ סי' כ) דן האם למינוי רופא יש חזקה ומעביר לבניו הרופאים את משרתו.

וקובע הראי"ה קוק: "ופשוט הוא שכל מינוי שיש בו צד של כבוד, כמו רפואה שבא ע"י חכמה ולימוד, יש בה משום שררה, ומאחר שכל שררה שבישראל, יש בה דין ירושה כמבואר בד' הרמב"ם פ"ד מהל' כלי המקדש ה' כ"א, א"כ ודאי שכ"ז שהוא חי, הרי השררה היא בחזקתו".

מוסיף הרב זצ"ל "ומה שממנים לפעמים גוי לרופא, אין זה ענין כלל להפקיע שררות מישראל, חדא שכבר ביארתי, שיש במינוי רופא שני צדדים, צד החכמה והלימוד, שע"ז אסור לקבל שכר ודמי ללימוד התורה שהוא בכלל מה אני בחנם, שאין שררות גדולה מזו, ועיקר שררות הוא מצד כח התורה שבה, כדאמרי' בירושלמי דפאה פ"ח ה"ו, רבי חגיי כד הוה מקים פרנסים הוה מטעין לון אורייתא, לומר שכל שררה שניתנה בתורה ניתנה, ולימוד חכמת הרפואה שיש בה חיי דברייתא, היא נכללת בכלל דברי תורה מצד זה... וע"כ מצד זה יש בה שררות. אלא שיש במינוי זה ג"כ צד של טורח ובטלה, שזה לא שייך לשררות, וע"כ כשממנים גוי, שאסור למנותו על שררות של ציבור, משום כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, ומטעם זה, אפילו גר אסור למנותו בשום שררות של ציבור, ע"כ אין מינויו נחשב כ"א מצד הטורח והבטלה, וגם הגוי מותר לו לקבל שכר גם על החכמה והלימוד, שהרי אינו מצווה על מה אני בחנם, ממילא אין כאן דוגמא של שררות של קדושה, אבל ישראל שמצווה על הלימוד והחכמה של הרפואה, עיקר מינויו הוא מטעם החכמה ולימוד שבה שיש כאן שררות... ובודאי דכל היכא דאפשר צריכין למנות ישראל כשר לרופא, וביחוד לרופא ציבורי, ואם לא אפשר אין דנין אי אפשר משאפשר, וההכרח לא יגונה. ובודאי מינוי הגוי אין בו משום שררות, שהרי אסור לעשותו ממונה בשררות, אבל כשממנין יהודי הוי שררות".

מתבאר מן הרב זצ"ל שיש מינויים שעניינם שירות לציבור, וכשאי אפשר – מותר למנות נכרי וכן גר. אבל מטעם שררה לא ניתן למנותם. ומבאר הרב בהמשך שהמינוי לשררה אינו תלוי אם יש בתפקיד כפיה על הציבור או לאו.

ו. הגר"ש ישראלי בספרו עמוד הימיני (סימן יב) דן לגבי בחירת נכרים בבחירות לעיריות ומועצות ולכנסת, ודן בדברי כנה"ג, והאריך וסיים:

"ח. והנראה שיש לדון בנבחרים ע"ד הבחירות הנהוגות במדינה שהיא בחירה לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הצבור, ואינם אלא באי כח הצבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור. ואעפ"י שיש בידם כח להכריע וגם לכוף את המסרבים, אין זה ג"כ מכוח הזכויות שהוענקו להם, אלא החלטת הצבור הוא לפעול לטובת הענין הכללי גם כשהיחידים סובלים או אינם מסכימים. וכל הנכנס לכלל הצבור על דעת כן נכנס, והיחידים שהועמדו בראש ומחליטים מנקודת ראות זו הנם ממלאים שליחות הצבור, ובשמו פועלים ומכוחו הם עושים".

"ומכיון שאינם אלא שליחים אין כאן גדרי שררה כלל, כי מכח המשלחים הם יונקים את כוחם, ואין כאן אלא שררה שהצבור שורר על עצמו, ומגביל עצמו לטובתו ע"י שלוחיו שמסר להם ייפוי כח זה".

"ובזה יבואר גם שאין סטיה מדין התורה בעצם התקנה שהנבחרים הנם מוגבלים לזמן מסוים וכן אינם מורישים מינוים לבניהם אחריהם, ולכאורה הרי זה נגד הדין שפסק הרמב"ם (פ"א ממלכים ה"ז): 'כל השררות וכל המינויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם'. אלא שזה אמור כשמוסרים לו זאת בגדר שררה שאז זוכה בזה ושוב אין הדבר בידי הנותנים לסלקה אולם בנידון שלנו אין מוסרים לו מעיקרא שררה ושלטון אלא בשמם של המוסרים הוא עושה מה שעושה, ועל כן יש אפשרות להגבילו בזמן, ואין גם מקום לדיני ירושה בזה"

"ודבר זה מבואר בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' י"ט) שכ' וז"ל: 'כל צבור וצבור במקהלות בנ"י הם כשותפים וכו' אבל כדי שלא יהא הדבר כקדירה דבי שותפי ויהי' זה מושך לכאן וזה מושך לכאן וכו' ולזאת המנהג בכל תפוצות ישראל לבחור להם טובי העיר, ולהם מסרו זכות שלהם וכו'".

"הרי שעמד על תפיסה זו בבחירת טובי העיר שהיא מגדר ב"כ הצבור שהם שותפים ועשו את טובי העיר כשלוחיהם. ולכאורה הדבר ברור שאין כונתו באלה מטובי העיר שיש להם גדרי שררה, כי אז מה מקום לדבר כאן על עניני שותפות, ומסרו להם הזכות כדי שלא יהא הדבר כקדירה דבי שותפי. אלא כונתו לפי המנהג בטובי העיר שאין מוסרים להם זכות שלטון אלא לפעול רק בשם הצבור ולטובתו, אז הוא שיש לראותם כב"כ הצבור שהם שותפים בדבר עם זכויות שוות לכל אחד".

"בסיכום הדבר: נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה של מתן הסמכויות לנבחרים למוסדות ניהול מקומיים או כלל מדיניים, שתכנה מתן ייפוי כח בתור שליחי הצבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסוים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנכרים"...

הגר"ש ישראלי יצא לחלק, ציבור הוא כשותפות הבוחרת לעצמה ממונים בתחומים מסוימים, ואין לממונים גדר שררה של תורה, אע"פ שהם כופים את היחידים ועושים דברים שאינם נוחים להם. גדר הממונים הללו כשליחים ולכן הם ממונים לתקופה מסוימת ואינם מורישים לבניהם. ולכן אפשר לבחור אף גוי לממונה וכש"כ גר צדק.

ז. חילוקו של הגר"ש ישראלי צריך בירור.

פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ט ה"א):

"כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה2 אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה".

לדברי הגר"ש ישראלי כוחם של גבאי צדקה כשלוחי השותפות, ואין זו שררה של תורה.

אבל נאמר בירושלמי קידושין (פ"ד ה"ה): "כתיב [דברים יז טו] שום תשים עליך מלך. אין לי אלא מלך מניין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה מניין. ת"ל מקרב אחיך תשים עליך מלך. כל שתמניהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך".

וכתב בגליון מהרש"א (יו"ד סי' רנו ס"ג ס"ק א): "[ש"ך ס"ק ה] והגבאות (=גבאי צדקה) שררה. ועל כן אסור למנות גר שאין אמו מישראל, כדאיתא בפרק החולץ [יבמות מה, ב] שאין מעמידין שום שררה מגרים. וכן אין יכול להיות ממחלקי צדקה, דהוה כמו דין ועל כן בעי שלשה, וגר פסול אף לדיני ממונות בשו"ע חו"מ סימן ז' [סעיף א]. ובירושלמי דפאה פרק ח' [הלכה ו] איתא דחלוק צדקה הוי כדיני נפשות, ופריך ולבעי עשרים ושלשה, ומשני עד דמצמית להון הוא מסכן. מיהו גזבר (קאסירער – קופאי) רשאי להיות, דאינו שררה כי אם הימנותא, תשובות אהל יעקב לר"י ששפורט סוף סימן ז' [דף ד, א]".

הא קמן שאותם תפקידים שהגר"ש ישראלי סבר שנאמנותם מצד השותפות – הירושלמי, ובעקבותיו גליון מהרש"א סברו שדינם שהם שררה וגר ונכרי פסולים להתמנות להם.

וכן מהמקורות שהביא הכס"מ נראה שאם ממונה על מידות וממונה על כמויות שאיבת המים הן שררות כש"כ מינוי כראש עיר או חבר מועצה ומזכירות ישוב הן שררות וגר ונכרי פסולים להם.

ביאורו של הגר"ש ישראלי שבגלל שהם מינוי של שותפים אין שררתם עוברת לבניהם והיא קצובה לזמן, אינה ראיה לכך שהם נאמנים מצד השותפות. ברור שכל מינוי לזמן אינו עובר בירושה, והציבור יכול להחליט שמינויים מסוימים הם לזמן, ומי שמוכן להתמנות להם יודע שלא יוכל להוריש זאת לבניו. ואעפ"כ נראה שנכרי וגוי יהיו פסולים לה. וקבלת הציבור לענ"ד לא תועיל.

הביא בדרכי משה (הקצר יו"ד סי' רנז אות א): "כתב עוד הכל בו (בשו"ת דף קי ע"א) כתב בתשובת שאלה (שו"ת הרשב"א ח"ה סי' רפג) שאין מסלקין חזן אא"כ נמצא בו פסול דינא הכי אמנם עכשיו נהגו למנות אנשים ידועים על צרכי ציבור לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ו[י]כנסו אחרים תחתיהם וכן לחזן וכן לקופה של צדקה וכן כל שאר דברים הצריכים לציבור בין שנוטלין הממונין שכר בין אם אין נוטלין ואפילו לא קבעו להו זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו בכך ואי משום חשד הואיל והמנהג כך אין כאן חשד עכ"ל".

היינו, נהגו במינויים ציבוריים למנות לזמן, אותם מינויים שהגר"ש ישראלי כתב שהם מצד השותפות, אע"פ שהם מינויי שררה וממילא גר פסול להם.

וכ"כ הלבוש (יו"ד סי' רנז ס"ב): "ועכשיו ממנין זה לזמן מוגבל ואחר כך ממנין אחר לזכות את כולם".

והביא זאת הש"ך (יו"ד סי' רנז ס"ק ד):

"וכשרוצים הצבור כו'. בכל בו כתב דכיון שנהגו למנות אנשים ידועים לזמן ובהגיע זמנם יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם א"כ אחרי שנהגו בכך ליכא משום חשד ומביאו ד"מ"...

וכ"כ הברכי יוסף (יו"ד סי' רנז ס"ק ג-ד):

"ג. וכשרוצים הצבור וכו'. פירוש כשהגיע זמן הקבוע להם לצאת, כדמוכח ממקור דין זה, שהוא מסוף ספר הכלבו. ועיין מ"ש הרב ש"ך (ס"ק ד)".

"ד. אפילו אם לא קבעו זמן, סתמן כפירושן, אחר שנהגו בכך, וכיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד. ספר הכלבו שם. וכתב עוד, שנהגו כל הקהלות למנות אנשים לצרכי צבור לזמן. ע"ש. אבל בגלילותנו יש כמה קהלות שאין המינויים לזמן, ואז אין יכולים לסלקו משום חשדא, כמ"ש שם כלבו קודם בתחילת התשובה".

ועי' ערוך השולחן (יו"ד סי' רנז סי"ג).

וא"כ אין המינוי לזמן מוכיח שזו שותפות ואלו שלוחי השותפות, אלא במשך השנים השתנה המנהג בהרבה מינויים ציבוריים ונהגו שהמינוי לזמן.

ח. נראה שיש לחלק בין התאגדויות שהן יצירות חברתיות וכלכליות של העסוקים בהן שהותרו ע"י התורה, ובהם קבלו את התקנון של אותה קבוצה, ובין התאגדויות חברתיות טבעיות שהן בונות ציבור שבהן ציותה התורה דוקא מקרב אחיך. עם ישראל וכן עיר או סתם ישוב, הם ציבור ולא שותפים, ובהם גדרה התורה שכל מינוי הוא שררה (ונראה שאף בהם העם או העיר או הישוב רשאים להחליט על מינוי לזמן וללא ירושה). ומאידך, נראה שבהתאגדויות של אנשים כמו קיבוץ, מושב וכד' שם כח הממונים מקבל את כוחו מחברי השותפות – והממונה הוא שלוחם לכל מה שהתמנה עליו. ולכן אף גר או גוי יכולים להתמנות לתפקיד.

[נראה שגם התאגדות חברתית אינה יכולה לקבוע לה חוקים בכל תחומי המינויים, אלא רק בתפקידים כלכליים וחברתיים. אבל דברים שהם תורניים מובהקים אינם יכולים להחליט. כגון דיינים וכד'.]

נראה לענ"ד, שהתורה יצרה איסורים למינויים בציבור ולא הניחה זאת לציבור להחליט. אם חבורה מסוימת רוצה להתאגד ולמנות בעלי תפקידים לפי הגדרותיה מכח השותפות בלבד, הם כשותפים רשאים ואין זו שררה, אבל התאגדות טבעית של ישוב או עיר וק"ו בעם ישראל כולו אינם יכולים להתיר מינוי נכרי או גר לתפקיד שיש בו שררה. כדברי הרב זצ"ל: 'שכל שררה שניתנה בתורה ניתנה'.

סתם ציבור בישראל שלא קיבל על עצמו גדרי התאגדות מיוחדים, נראה שאי אפשר לכוף את היחיד לקבל על עצמו מינוי של גר או נכרי. ויכול לטעון: לא קבלתי על עצמי את חוקי ההתאגדות שלכם ואיני מוכן לקבל את שררתו של גר זה או אחר, ולזה שומעין שאמר כהלכה.

דרכו של הגר"ש ישראלי בהבנת מינוי מתאימה למציאות בימינו, שהחברה האנושית הפכה להיות דמוקרטית ופתוחה לכל. אבל קבלת הציבור והחלטת הציבור אינה מועילה בדבר איסור, ולכן לדעתי לא ניתנת על אף הרוח הדמוקרטית בעולם. ורק אם יחיד מצטרף להתאגדות וקיבל על עצמו את חוקיה, אפשר לקבל את המינוי של הגר לשררה זו. (ועי' במה שאוסיף בסוף המאמר).

ט. בנושא קבלה מיוחדת של גר או נכרי לתפקיד שררה עסקו בכנה"ג (שהבאנו לעיל), בתומים (חו"מ סי' ז), במאזנים למשפט (חו"מ סי' ז), בעמוד הימיני (סי' יב) ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' מז) וכולם קבעו שדוחק גדול לומר שקבלה מועילה.

בס' משפט המלוכה בישראל (לרב ד"ר שמעון פדרבוש, עמ' 68-69) הביא דעות3 שבקבלה מותר למנות גר ונכרי. ועל כך השיב מו"ר הגרצי"ה קוק זצ"ל (שם עמ' 238) שאין ללמוד מגרים לנכרים.

וכך השיב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' מח):

"אם יכולים למנות גר לגבאי בביהכ"נ או לשאר שררות בישראל במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל".

"א) איתא בגמ' בקדושין ד' ע"ב: אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה קא מנצי איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא ומר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא אתא לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך וכו' הלכך רב ביבי דגברא רבה הוא ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא וכו' בנהרדעא אפי' ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו".

"והרמב"ם בפ"א מה' מלכים הלכה ד' פוסק כן להלכה וז"ל: אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל וכו' אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות וכו' שנא' מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך עכ"ל".

"לפי"ז בפשיטות לא יכולים לכאורה למנות גר לגבאי או לשאר שררות בישראל גם אם זה בא במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל, דזיל בתר טעמא".

"ויכולים להתיר זאת רק אם קיבלו עלייהו, ורק לשיטות הסוברים דמהני בזה קיבלו עלייהו וכדביארתי בארוכה בסימן הקודם".

"ב) ולאחר העיון נראה עוד צד להתיר בזה לשבכגון נידוננו באופן שלא יצטרכו לבוא עלה לקיבלו עלייהו, ושיהני זה אפילו להסוברים דלא מהני בזה קיבלו עלייהו".

"דהנה בגמ' בקדושין שם איתא עוד: רבי זירא מטפל בהו רבה בר אבוה מטפל בהו. ומפרש רש"י וז"ל: מיטפל בהו, מתעסק בהם לכבדם ולהושיבם בשררה עכ"ל, יוצא לפי"ז שר' זירא חולק על האמור שם וס"ל שכן אפשר למנותם לשררה, ועכ"פ במילי דמתא, וממילא אין הלכה כמותו, וכנ"ל ברמב"ם".

"אולם ראה זה מצאתי בחידושי המאירי לקדושין שם שיוצא מדבריו שמפרש אחרת בכוונת רבי זירא, וז"ל: וכשאין אמו מישראל אין ממנין אותו אף לשום שררה, אלא שמקצת שררות מצרפין אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם, כך נראה לי, וזהו לדעתי פירוש מיטפל להו, ואף על פי שגדולי הרבנים פירשוהו בענין אחר עכ"ל המאירי".

"וכד דייקינן בדברי המאירי אנו למדים מדבריו תרתי, ראשית שפירש כוונת רבי זירא ד"מטפל בהו" דר"ל שעשה אותן טפל לאחרים, ושנית, שלהלכה לא תלה את הדבר הזה אם מועיל בצירופן לאחרים באם כך היתה כוונת ר' זירא, דהרי רש"י פירש אחרת בכוונתו כדכותב מזה ושיוצא ממילא שאין הלכה כר' זירא כנ"ז, אלא שבלי תלות הקדים המאירי וחידש לנו מדעתו זאת ההלכה, שאפילו לדידן שפסקינן שאין ממנין אותן לשום שררה, מכל מקום למקצת שררות כן מצרפין אותן דהיינו "עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם", וזהו שמסיים על זה בלשון "כך נראה לי", ורק מוסיף עוד עלה וכותב שזהו לדעתו גם פירוש "מטפל בהו" של ר' זירא, אבל זה לא תליא זה בזה וכנ"ז".

"וא"כ יש מקום לפי ההלכה להתיר למנות גר לגבאי ביהכ"נ או לשאר שררות שבישראל במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל אפילו לאלו שסוברים שבדרך כלל לא מהני בזה קיבלו עלייהו כנתבאר בסימן הקודם. מכיון שזה בא בהבלעה עם אחרים מישראל".

"ג) וכשאיכא תרתי, צירופו עם האחרים, וגם קיבלו עלייהו של כל הציבור, בודאי שיש להתיר זאת. כי אפילו אם הדבר מוטל עדיין בספק מכיון שפוסקים אחרים לא הזכירו מענין "הבלעה" הרי יש בזה ספק ספיקא, ספק אולי מהני בכלל קיבלו עלייהו בזה, ואת"ל דלא מהני עדיין ספק אולי בכה"ג דהבלעה כו"ע יודו דמהני, והוא גם ס"ס המתהפך, דהיינו ספק דאולי בהבלעה כו"ע יודו, ואת"ל דלא יודו עדיין ספק אולי הלכה כהשיטות דמהני בכלל קיבלו בהו בזה".

י. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כו) דן בענין מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח מסיק שאמנם הראיה משמעיה ואבטליון אינה ראיה חזקה שניתן לקבל אבל מסיק:

"אבל למעשה יש לידע, שהמצווה של ואהבתם את הגר (דברים עקב י' י"ט) מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר ישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה"ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק. ואין לדמות זה למש"כ באג"מ יו"ד חלק ב' סימן מ"ד בענין מינוי אשה להשגיח להכשרים, דהוי מינוי של שררה. דהתם הוא מינוי לעשות נגד רצון בעה"ב ע"פ כח התורה שצונו להאכיל דברים כשרים כמו ריש כורי בקידושין ע"ו ע"ב שפירש"י ממונה על המידות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות דמה לנו כשרות משקולות והמידות לכשרות איסורי מאכלות. וזהו שררתו, לעמוד על המשמר שיתקיים דיני התורה וממינוי זה יש לו הכח לעשות נגד רצונו דבעל הבית ולכן חשוב שררה. והמושג של שררה שנזכר באג"מ חו"מ ח"ב סי' ל"ד לגבי סילוק רב, הוי מושג אחר מהשררה הנדרשת לאיסור לא תשים עליך שאינו מחמת שררה דכפייה האסורה בגר, אלא מחמת שררה דכבוד דחייבין לנהוג בו כבוד – שלא מצינו שנאסר בגר".

ועי' בשו"ת בית יצחק יו"ד ב סי' ע). ועי' בחשוקי חמד (כלאים פ"ג מ"ב) שדן בענין רב עיר שיש לו חתן אחד והוא גר צדק, האם הגר ישב על כסאו. וכנראה שאין המדובר מדינת ישראל שבה המינוי של רב עיר קצוב בזמן (עד גיל 70 שנה) ואין בו דין ירושה, אלא יש גוף בוחר.

יא. בחלק טז סי' נו מספרי כתבתי:

"עם הקמת המדינה פסק הרב הרצוג שעל מנת להכניס את עם ישראל לכלל העמים ליצירת הכרה בינלאומית במדינת ישראל אין אפשרות שלא לשתף את הנכרים דיירי הארץ בכל מוסדות המדינה. משמעות הדבר שכל המיעוטים תושבי הארץ מקבלים אזרחות ובוחרים ונבחרים למוסדות המדינה וחוקה אחת לכולם."

"פסיקה זו היתה ועדיין קיימת והיא מ'עין הוראת שעה' באונס עפ"י המצב והשעה ורמת הדור בישראל ובאומות העולם".

"אם מקבלים זאת כהוראת שעה הדבר מובן שחלק מהוראת השעה הוא מינוי נכרים לתפקידי שררה: אם ברשות המחוקקת, אם ברשות המבצעת, ואם בצבא ישראל. מרגע שהוחלט שזה סדר החיים במדינת ישראל, לא ניתן לשאול על איסור נתינת איש נכרי לשררה על ישראל וא"כ מצד זה אין צורך בתירוצים אותם כינס הרב זולדן במאמרו (תחומין כג)..."

"הקמת מדינת ישראל הביאה את עם ישראל לחירות לאומית מצב שלא היה קיים מאז החשמונאים. אמנם מצבו הרוחני של עם ישראל גורם לכך שאין אפשרות לקיים את התורה במלואה, כתורת המדינה, לא כל העם רוצה בכך."

"הדרך להגיע למצב של קיום כל התורה היא דרך החינוך והתשובה, אי אפשר להביא את עם ישראל למלוא כוחותיו ולמלוא הנהגת התורה בכל דרכי החיים בכפיה. ובינתיים צריך לפעול בכל ערוצי החינוך כדי להביא את העם כולו למדרגתו האמיתית. ואז כאשר כל העם ירצה בכך תשוב התורה להתפרש על כל צדדי החיים וממילא כל השאלות כדוגמת שהשאלה במאמר זה תיבטלנה."

דומני שגם מסקנתו של הגר"ש ישראלי להכשיר נכרים וכן גרים לתפקידי שררה בישראל מדין מינוי הציבור, שהם כשותפים היא מן השאלות הנ"ל, ובע"ה הפתרונות הללו יבטלו – ונראה כולנו שישראל הוא 'כרכא דכולא ביה' ולא נזדקק להם.

הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)

הגר"ש ישראלי חידש שבמשטר דמוקרטי כל מינוי אינו שררה אלא שליחות. לענ"ד כוונתו היא, שבעבר כל מינוי היה מינוי מוחלט לו ולצאצאיו וכמש"כ הרמב"ם בהל' מלכים א, ז 'ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם' מינוי כזה הוא שררה ולכן הוא אסור בגוי. אך בימינו כל מינוי הוא זמני בלבד, ואנשי ציבור נבחרים בבחירות דמוקרטיות רק לארבע או חמש שנים (בעיריות) לכה"י, אם הם מצליחים להחזיק מעמד קדנציה שלמה. הם תלויים ועומדים כל הזמן ברצון הציבור, ולכן אין זו שררה, אלא שליחות.

ומה שהערתם משו"ת הרשב"א ח"ה סי רפג שהובאה ע"י הד"מ ביו"ד רנז, א שעכשיו נוהגים למנות אנשים לזמן, היא הנותנת. מימי הרשב"א ואילך החל תהליך של מינויים זמניים. אך בזמן המשנה והתלמוד המינויים היו קבועים ולכן היה להם דין שררה. ובדורות האחרונים שהמשטר הדמוקרטי התפשט בעולם הדבר הפך לנורמה מקובלת שכל מינוי הוא זמני ולכן אין היום דין שררה, וגם אין בה דין ירושה.