חבל נחלתו כד לז
סימן לז - עשיית דינא לנפשיה למניעת נזק בעתיד
שאלה
מתפללים בעידן הקורונה, מתפללים בגן צבורי של העיר את התפילות בשבת. דייר המתגורר בסביבה שאינו מעוניין שיתפללו תחת חלונו, קנה מנעול ונועל כל ערב שבת את הגן הצבורי כדי שלא יתפללו שם. ובמוצ"ש נוטל את המנעול עד שבת הבאה. המתפללים התלוננו לעיריה ואין קול ואין קשב.
האם מותר להם לחבל במנעול כדי שהנועל יצטרך לשבור אותו, בתקוה שיימאס לו לקנות מנעולים ולמנוע את תפילות השבת על יד ביתו?
תשובה
א. ההיתר לפגוע במנעול הוא מצד 'עביד איניש דינא לנפשיה'. היינו, לכל הציבור באותה עיר יש זכות שימוש בגן הצבורי, ולכן מותר להם להתפלל שם, כמובן לא לשם הרעשה אלא לשם תפילה גם אם היא יוצרת יותר רעש ממשחקים או טיולים בגן. אותו תושב שהתפילה מפריעה לו מן הראוי שיגיף את חלונותיו בעת התפילות, כשם שאדם המעוניין לישון ויש רעש מרכבים העוברים תחת חלונו מגיף את חלונותיו. כי כן האופי של שימושים בנכס משותף כגון גן עירוני או כביש וכד'. הם פוגעים במידה מסוימת בשכניהם וכדי שישמשו ליעודם ישנו ויתור מסויים של כל אדם, כן הדין בנזקי שכנים.
כמובן, ראוי להזמין את הנועל להצטרף לתפילות, אולם לא כל אחד מעוניין בכך – מסיבותיו, ואולי אף בקשה ממנו להפסיק מהתנהגותו לא תועיל.
ולכן קלקול המנעול שהונח כדי לחסום את הציבור מלהתפלל בגן הציבורי, צריך להישקל כנזק לשם הפסקת נעילת הגן, ולא כהענשה. היינו, לא תגובה על העבר, על ביטול התמיד, אלא מחשבה לעתיד לשם השארת הגן פתוח לתפילות הציבור.
ב. צריך לדון מה הם גדרי 'עביד איניש דינא לנפשיה'.
כתב המאירי (בבא קמא כז ע"ב): "כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו, יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה. אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר לו למנעו בלא כך, ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס את כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו, הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו. הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו אינו בדין זה. לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו. מעתה מי שראה את שלו בביתו של חברו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה, ואם הלה מונעו שובר את שניו ואומר לו שלי אני נוטל. ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי".
עולה מדברי המאירי שהמדובר בהצלת ממונו מיד חבירו שלא ישתקע בידו, אבל ענישה לשם ענישה אסורה, ומה שהותרה הכאה על כל דרכיה, הוא כסיוע לנטילת ממונו מיד הגזלן, ולכן לאחר שממונו בידו אינו רשאי להכותו.
ג. וכ"נ מן האור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קמה) שכתב: "ודוקא בדבר ידוע שזה גוזלו דומיא דההוא גרגותנא דהוה ידוע דתרווייהו הוה. אית ליה רשותא למיעבד דינא לנפשיה. אבל בדבר שאין ידוע אי גוזל אותו אי לא לית ליה רשות לכ"ע. אפי' אי הוה ליה פסידא לפי דבריו. דא"כ כל אחד ואחד יאמר לחבירו האי דידי ומגזל גזלת ממני ויכה אותו או יחטוף מידו ונימא עבידנא דינא לנפשיה א"כ לא שבקת חיה לכל בריה. אלא ודאי לא עביד אינש דינא לנפשיה אלא בידוע שזה גזלו".
ד. פסק הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב הי"ב): "יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו".
באר האגודה (ב"ק פ"ג – המניח סי' לט): "פסק הרמז"ל דה"מ בחפץ שהוא מבורר שהוא שלו ואין רוצה להחזירו אבל בשאר דברים לא, דהא אמרינן בפרק המקבל [קי"ג ע"א] המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו, ואמרינן בפ"ק דברכות [ה' ע"ב] בתר גנבא גנוב טעמא טעים".
[ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר 'חפץ מבורר שהוא שלו' וכל דברי האגודה לא נראים כבנויים על הרמב"ם וצ"ע.]
והעיר הלחם משנה (הל' סנהדרין פ"ב הי"ב): "לפיכך אם קבל עליו בעל דינו וכו'. פשוט הוא שאם אחר שהכהו נתרעם ומצאו שעשה שלא כדין שחייב לשלם הכאה וכן מתבאר בדברי הטור והרא"ש ז"ל".
ה. במקרה שלפנינו, הם יכולים לדווח לעיריה שתשלח פקח שיסיר את המנעול. אולם הדייר הנועל מניח את מנעולו מעט לפני קבלת שבת, ואין העיריה שולחת פקחים בשעות אלו אלא לבעיות של פיקו"נ, וכמובן שלא יגיע אף פקח.
במוצאי שבת, לכאורה כבר אי אפשר להציל את תפילות השבת, אבל ניתן להציל את תפילות השבת הבאה על ידי שיקלקלו את המנעול באופן שהדייר יצטרך לשוברו, ועל כן יצטרך לקנות לשבת הבאה מנעול חדש. ולכן אם אותו דייר ממשיך בהתנהגותו שבת אחר שבת, נראה שמותר לקלקל את מנעולו בתקוה שלא יקנה מנעול נוסף.
וגדר הדבר שמותר להם לעשות מצד דינא לנפשיה הוא מה שהיה עושה הדיין כדי להסיר את הנזק ואך ורק פעולה מעין זו. ואם הפקח היה מסיר את המנעול זה מה שניתן להם או לשוברו כדי שלא יוכל להשתמש בו בהמשך.
ו. בחלק ב סי' קב מספרַי התווכחתי עם הרה"ג ז"נ גולדברג זצ"ל ויבדל לחיים ארוכים הרה"ג יצחק זלברשטיין שליט"א בגדרי עביד איניש דינא לנפשיה. כשהשאלה היתה האם מותר להניח רעל בתוך מים להשקאה על מנת שמי שגונב מים מחבירו, ישקה במים שגונב את עציו והם ימותו.
וכך כתבתי שם:
בשולי הדברים, מו"ר הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג השיג בחוברת 'צהר ט' על מאמר זה (בכמה שינויים והספות) שהתפרסם בחוברת 'צהר ז'. ותורף דבריו שכשם שמותר להכות את הבא לגנוב את מימיו, מותר לערב חומרי הדברה במימיו, כדי שהגונבם יענש.
ואע"פ שקוטנו עבה ממותני, בכ"ז לענ"ד הדבר אסור מדין עשיית דין לעצמו. ואסביר את דברי ביתר ביאור. הכנסת חומרי הדברה אינה השקאה רגילה. להיפך, מטרתה היא להמית את הנזקק להם, צומח וחי. בעל המים המכניס את חומרי ההדברה הרעילים הללו למים משיג שתי מטרות:
(א) רכושו של חבירו ינזק. (ב) מניעת מקרי גניבת המים הבאים (כיון שהעצים ימותו).
מטרה אחת הוא אינו משיג: הצלת מימיו הנגנבים עתה. ולהיפך, הוא משחיתם בידים בבחינת: "גם לי גם לך לא יהיה".
עשיית דין לעצמו אינה מתירה, לענ"ד, את האמור במו"ק [ט"ז ע"א]: "ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן. ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה". ופסק כן הרמב"ם בהל' סנהדרין [פכ"ד ה"ד-י'] שענישות אלו מסמכויות בי"ד הם. ואע"פ שהעושה דין לעצמו מותר לעשות דין אף שלא במקום פסידא. דינים אלה אינם דינים רגילים, אלא ענישה לשם עשיית סייג לתורה כמבואר בגמ' ביבמות וסנהדרין ובכס"מ על אתר.
ואע"פ שהמהרי"ק [שורש קס"א] כתב: "דהא לא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא היכא שעושה מעשה כעין דיין לגבות ממון בשביל ממון אחר, או להכות את חבירו או להפסידו עד שישלם הממון בכה"ג שייך למימר דינא לנפשיה". וקצת משמע מדבריו שאף ענישה מותרת, אולם גם הוא התנה זאת עד שישלם ממון, היינו הענישה אינה לשם ענישה, אלא לשם הוצאת ממון המגיע לו. וע"כ נ"ל כי התנאי העולה מכל מקרי עשיית דין לעצמו, הוא הצלת ממונו הנגזל במעשהו עתה.
וכן דברי המאירי [ב"ק כ"ז ע"ב]: "הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו. אינו בדין זה. לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו". וכ"נ מדברי כנה"ג [הגה"ט סי' ד' אות ג'] מדברי הראנ"ח: "דוקא להכותו אבל לא לחרפו ולגדפו, וכ"ש להוציא עליו שמץ פסול לקרותו ממזר אם אינו מציל את שלו ע"י כך". וכ"כ הגראי"ה קוק בבאר אליהו [סי' ד' אות ג']: "נראה דאפילו להזיק את ממונו איננו יכול אם היה יכול להציל בענין אחר, אפי' בדאיכא פסידא."
נראה לי עתה, לאחר כעשרים שנה, שהשגתי, נכונה.
במקרה שלפנינו, את תפילות השבת היוצאת הם לא יצילו, אולם אפשר שבקלקול המנעול יצילו את תפילות השבת הבאה.
מסקנה
נראה לענ"ד שאף במקרה בשאלה. אם קלקול המנעול של הדייר, נעשה לשם הפסקת הנעילות ולא לשם הענשה הדבר מותר. אם לשם ענישה הדבר אסור.