חבל נחלתו כד כא

סימן כא - סעודת פורים בערב שבת

שאלה

פורים שחל בערב שבת, מתי עושים סעודת פורים?

תשובה

א. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרצה ס"א): "סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו". ולכן חייבים לעשות את סעודת פורים ביום.

ב. כתב האורחות חיים (ח"א הלכות מגלה ופורים אות לז): "ופורים שחל להיות בערב שבת עבדינן סעודת פורים מבעוד יום ובלילה צריכי לקדושי, וצריכי נמי למטעם מידי בתר קדוש דאי לאו הכי לא נפקי ידי קדוש כדפרש"י ז"ל דאין קדוש אלא א"כ סעד ויש עושין סעודתן בבקר והכל הולך אחר המנהג".

וכך הובא בפסקי ר"י מקורביל בעל הסמ"ק (כתב עת נר לשמעיה, ההדיר הרב חיים שלמה שאנן): "עוד משמו: בפורים שחל להיות בע"ש שאוכל סעודת פורים מבעוד יום ואחר כך בירך ברכת המזון והתפלל ערבית ואחר כך עשה קידוש. ואמר שמי שירצה לא יברך בין שתי הסעודות אלא באמצע הסעודה יפרוס מפה ומקדש ובהזן יאמר על הנסים".

וכלשון האורחות חיים כתב הבית יוסף (או"ח סי' תרצה): "וכתוב1 עוד שם (מרדכי מגילה סי' תשפז) פורים שחל להיות בערב שבת עבדינן סעודת פורים מבעוד יום, ובלילה צריכין לקדושי וצריכין נמי למיטעם מידי בתר קידושא, ויש שעושים סעודתם בבוקר והכל לפי המנהג".

האפשרות הראשונה שמביא הב"י היא לאחר תפילת מנחה ומסיימים אותה בשבת ומביא שיש שעושים סעודתם בבוקר.

אבל בדרכי משה (הקצר או"ח סי' תרצה אות ד) העיר: "ובמנהגים שלנו (ר"א טירנא פורים עמ' קס) כתוב דיש לעשותה בבוקר כשחל פורים ביום ששי אבל בשאר ימות החול מתפללין מנחה ואחר כך אוכלין סעודת פורים וכן נוהגין. וכתבו מנהגים (שם עמ' קנט) דרוב הסעודה צריכה להיות ביום"...

וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' תרצה ס"ב): "וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת (מנהגים); ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו (ת"ה)".

עולה שהב"י העדיף סעודה שנמשכת לתוך השבת, ואילו באשכנז נהגו לסעוד בבוקר משום כבוד השבת.

כתב בהגהות מהריק"ש (ערך לחם, סי' תרצה ס"א): "ופורים שחל להיות בערב שבת עבדינן סעודת פורים מבעוד יום ובלילה צריכי לקדושי וצריכי למטעם מידי בתר קידושא, ויש שעושים סעודתם בבוקר הכל לפי המנהג".

וכן הביא במנהגי ארץ ישראל (גליס, הלכות פורים סעיף יח, עמ' רט, מספר נהר מצרים): "וכשחל פורים בערב שבת המנהג והיפה הוא לעשות הסעודה בערב אחר תפלת מנחה ובאמצע הסעודה פורס מפה ומקדש ואוכל סעודת שבת. וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו. ואחר כך מברכים זמן2 ואומר על הנסים דבתר התחלת הסעודה אזלינן כדפסק מרן בסימן תרצ"ה וכן סתם מרן לעיל סימן פק"ח, י בלי חולק יעוי"ש. ואחר כך מתפללים ערבית של שבת וזו היא הדרך היותר ישרה, וכן הוא מנהגנו בעה"ק ירושלים ת"ו".

ג. היינו באשכנז, שהרמ"א הוא חותם מנהגיה, נהגו בסעודה בבוקר, לעומת זאת הב"י כתב שנהגו בסעודה מבעוד יום היינו, אחר מנחה קטנה, וממשיכים אותה לשבת עם כל הלכותיה המיוחדות (נעמוד עליהם בהמשך) ומתפללים ערבית אחר השלמת סעודת שבת.

יש להעיר שבימינו נהגו בשלש סעודות ביום ולא בשתיים – כפי שנהגו בימי חז"ל (פאה פ"ח מ"ז, סוכה פ"ב מ"ו) עד לדורנו, דור של עשירות ופינוק. לכן המנהגים של סעודת פורים נחלקים בין סעודת שחרית לסעודת הערב. בימינו נוספה עוד סעודה של צהרים ויש לתת עליה את הדעת.

ד. היתרון של סעודה בשחרית ברור, משום כבוד שבת. שלאחר הסעודה מתפנים להכין צורכי שבת כראוי ומתפללים מנחה וקבלת שבת וערבית לפי הרגיל, ואין משנים ממנהגי כל שבת. החסרון הוא שבדרך כלל בבוקר טרודים במשלוח מנות ומתנות לאביונים ולכן דחו אותה בפורים רגיל לאחר הצהרים. כדברי תרומת הדשן (סי' קי): "ונראה טעם לדבר משום דבארבעה עשר שחרית צריך שיהוי בקריאת מגילה, ואח"כ הוא טרוד ושולח מנות ומתנות לאביונים, ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג. ולכך קבעוה קדמונינו מקצתה בערב ולהתחיל מבעוד יום, ג"כ קודם תפילת ערבית, כדי לקיים מצות סעודה ביום שהוא עיקר. ונמשך ביה מאז בפנאי ובתענוג עד הלילה ובלילה עצמה. וחשיב הכל סעודה אחת... אף כי ישבתי מנהג זה, מ"מ רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית, כמדומה שכן נהגו ברינו"ס".

מטעמים אלו נהגו גם בפורים שחל בערב שבת שלא להקדים את הסעודה לשחרית, אלא להתחיל מבעוד יום לקראת לילה.

ה. נדון עתה מה דין סעודה שהתחילה בחול ונסתיימה בשבת, הלכה זו כמעט ואינה נהוגה בימינו. והיא סובבת על הגמ' בפסחים (ק ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא: פורס מפה ומקדש".

נלמד את דברי ערוך השולחן.

כתב בערוך השולחן (או"ח סי' רעא):

בסעיף יג:

"ולא לבד שאסור להתחיל לאכול ולשתות בהגיע זמן קידוש דזה גם בהבדלה כן, אלא אפילו היו מסובין לאכול מבעוד יום דבכה"ג בהבדלה כשהתחיל בשבת לאכול מבעוד יום א"צ להפסיק אפילו נמשך הסעודה כמה שעות בלילה אבל בקידוש אינו כן דמפני כבוד השבת צריך להפסיק מסעודתו ולקדש אך א"צ להפסיק לגמרי בעקירת שלחן ובברהמ"ז אלא פורס מפה ומקדש כלומר כמו בכל שבת שמביאין הלחם משנה קודם קידוש ומניחין אותו על השלחן ופורסין עליו מפה ומקדש כמו שיתבאר כמו כן עושין עתה והכי איפסקא הלכתא [פסחים ק'.]".

ובאר בסעיף יד לגבי הברכות שאומר בקידוש:

"וכיון שהוא עומד באמצע הסעודה כיצד יעשה בברכת בפה"ג של קידוש ובברכת המוציא: דעת המאור והסמ"ג שמקדש בלא ברכת הגפן ואוכל בלא ברכת המוציא כיון שהוא באמצע הסעודה אבל הרי"ף כתב פורס מפה ומקדש, ואח"כ מברך המוציא וגומר סעודתו ומברך ברהמ"ז. ומבואר מדבריו דהגפן א"צ והמוציא צריך וכ"כ הבה"ג והטעם דברכת המוציא הוה הקידוש הפסק דכיון דנתקדש היום אסור באכילה [רא"ש] וכיון שאסור באכילה ומחוייב לעשות קידוש שני דברים אלו מחייבין אותו לברכת המוציא, משא"כ ברכת הגפן שהוא קודם קידוש אף על פי שאסור לשתות מ"מ מדעדיין לא הפסיק בקידוש א"צ לברך ודבר זה מפורש בירושלמי ברכות [פ"א הל' ה'] שא"צ בפה"ג ע"ש וממילא מובן דאם מקדש על הפת שא"צ המוציא דזהו כברכת בפה"ג. והטור הביא דיעה שגם ברכת הגפן צריך לברך קודם קידוש והטעם דכיון דאסור לשתות ממילא דחל עליו חיוב ברכה דזהו כהפסק גמור ולא מצאנו מפורש מי שיסבור כן [עב"ח וט"ז סק"ה ואינו מוכרח], וגם אפילו ימצא מי שיסבור כן לא חיישינן לזה כיון שהוא נגד הירושלמי ועוד דהא חזינן דלא הוי כהפסק גמור מדלא מחייבינן ליה לברוכי ברהמ"ז אלא דלעניין המוציא חשיב הפסק מפני הקידוש והאיסור ביחד כמ"ש והוה כנמלך כלומר כמו מי שגמר מלאכול ונמלך לאכול עוד דצריך לברך המוציא וה"נ כן, הוא ומ"מ דעת הרמב"ם בפכ"ט דין י"ב כהמאור והסמ"ג ע"ש ולדינא פסק רבינו הב"י בסעי' ד' כהרי"ף מפני שהרא"ש פסק כן ובדברי הרמב"ם נסתפק בספרו הגדול ע"ש וכתב דעת המאור והסמ"ג בשם י"א ע"ש [ומדברי המ"מ שם מבואר דדן ק"ו מהגפן להמוציא שא"צ ע"ש ודו"ק] [וכתב המג"א סק"ח דגם על היין שבתוך המזון א"צ לברך דאין הפסק בין כוס של קידוש משתייתו לשתיית יין שבתוך המזון ע"ש ופשוט הוא דזה מיירי כששתה יין בתוך הסעודה דמבעוד יום דאל"כ פשיטא דמברך על היין אבל כשמקדש על הפת לא יברך]".

עולה מדבריו שכאשר ממשיך מסעודת פורים לסעודת שבת, שבקידוש אינו מברך על הגפן, אלא רק מקדש, אבל המוציא על החלות מברך.

אולם השולחן ערוך (או"ח סי' רעא ס"ד) פסק: "אסור לטעום כלום קודם שיקדש, אפי' מים. ואפי' אם התחיל מבעוד יום, צריך להפסיק, שפורס מפה ומקדש. ואם היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין, ואח"כ מברך ברכת המוציא. ואם אין לו יין ומקדש על הפת, אינו מברך המוציא. וי"א שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא".

ופסק המשנה ברורה (סי' רעא ס"ק יח): "אינו מברך המוציא – דס"ל דקידוש לא הוי הפסק. וכיון דספק ברכות להקל יש לתפוס כהי"א [אחרונים]".

ועל כן למעשה מי שנהג כן אינו מברך על היין אלא רק מקדש, שותה מן היין, ובוצע את הפת ללא המוציא.

ו. נשאר לברר האם בברכת המזון מזכיר על הנסים ושבת.

בשו"ת מהרי"ל (סימן נו) נשאל והשיב:

"ו] [עוד שאל] במיימוני כתוב וז"ל מיהו [אם] משהה סעודתו עד הלילה (צריך) [אומר מהר"ם שצריך] לברך על הנסים כדאשכחן דרב צלי של שבת במוצאי שבת [עכ"ל, וקשה לי הא קיימא לן מי שלא התפלל בשבת במנחה יתפלל במוצאי שבת] שתים של חול".

"תשובה ואם משכה סעודה עד הלילה, דבמיימוני כתוב דמברך בברכת המזון על הנסים, וקשה [לך] דמי שלא התפלל בשבת במנחה דמתפלל במוצאי שבת ב' של חול, לא דמי כלל (התם) [דהתם] טעמא מנחה עברה, ותפלת מנחה יש לה זמן קבוע, וכיון (דזמן) [דהזמן] עבר ולא התפלל במוצאי שבת אלא לתשלומין, ושני התפלות הם תפלת ערבית היאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה ושניה לתשלומין, דודאי שעת מנחה ליתא דכבר עבר' וערבית אינה במוצאי שבת אלא של חול, אבל ברכת המזון אתי על סעודה שסעד בשבת, וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברכת המזון. וכן מנהג פשוט [במדינת] בני ח"ת להתפלל על הנסים בכה"ג. וכן במוצאי שבתות (כשנמשכו') [כשנמשכ'] [סעודה] אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כוותיה שאין להזכיר מעין המאורע בלילה מוצאי היום אפילו התחיל מבעוד יום".

עולה מדברי המהרי"ל שכיון שלא התפלל ערבית, כשמברך על המזון מזכיר על הנסים. וכיון שאכל גם בשבת מברך גם רצה והחליצנו.

השולחן ערוך (או"ח סי' תרצה ס"ג) פסק: "אומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ; ואם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה, אומר: על הנסים, דבתר תחלת סעודה אזלינן; ויש מי שאומר שאין לאומרו, (ונוהגין כסברא ראשונה)".

והמשנה ברורה (או"ח סי' תרצה ס"ק טו) פסק: "כשחל פורים בע"ש ומשכה סעודתו עד הלילה חייב להזכיר של עכשיו דהיינו רצה וא"כ איך יאמר על הניסים דהוי תרתי דסתרי וכיון דאין הזכרת עה"נ חמור כ"כ לכן יאמר רק של שבת. וכ"ז אפילו כשלא התפלל עדיין ובפרט אם התפלל מקודם בודאי אינו כדאי להזכיר אח"כ עה"נ בבהמ"ז וכדלקמיה".

ואם כן למעשה המצרף את סעודת פורים לסעודת ליל שבת אומר רצה ולא אומר על הנסים.

ז. המגן אברהם (או"ח סי' תרצה ס"ק ט) כתב: "ומ"כ (=ומצאתי כתוב) במרדכי כתוב בקלף: היה אוכל סעודת פורים בע"ש יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובמזון יאמר על הניסים עכ"ל. ובמט"מ ובמנהגים כתבו הואיל ולא התפלל ערבית משמע דאם התפלל שוב אינו אומר על הניסים, וכ"כ של"ה ומהרי"ל בתשו' סי' נ"ו. לכן נ"ל דיברך ברכת המזון תחלה ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו מפלוגתא וגם שלא ישתכר ולא יברך ב"ה".

עולה מן הדברים שמן הראוי לא לנהוג כדינא דגמרא, לפרוס מפה ולקדש, אלא יברך ברכת המזון ויזכיר על הנסים ואח"כ יתפלל ערבית, ויקדש ויבצע על הפת כבכל שבת.

וכ"פ המשנה ברורה (על שולחן ערוך או"ח סי' תרצה ס"ג ס"ק טז) לגבי פורים במשך השבוע ולא בערב שבת:

"אומר על הניסים – י"א דוקא כשלא התפלל ערבית עדיין אבל משהתפלל שוב אינו אומר עה"נ וי"א דבכל גווני אומר וע"כ מהנכון שיברך בהמ"ז קודם שיתפלל להוציא עצמו מפלוגתא. ואם רוצה למצוא תקנה שיתפללו קצת מהצבור בבהכ"נ כדרכו תמיד נראה שמשהגיע הזמן בלילה יברך בהמ"ז ויאמר עה"נ וילך לבהכ"נ להתפלל ואח"כ יכול לאכול ולשתות ולשמוח עוד דהא מצוה בשמחה בשני ימים".

ח. נראה על כן למעשה, ובמיוחד לגבינו הרגילים בג' סעודות ביום שכן יעשה בערב שבת: יתפלל מנחה גדולה ואח"כ ישב לסעודה, ויסיים לפני כניסת שבת בברכת המזון ואח"כ יכניס שבת כבכל שבת.

הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)

ממסקנת דבריכם לאכול סעודת פורים לפני שבת ולהתפלל משמע לכאורה שלא יאכלו סעודת שבת. שהרי הוא כבר שבע מסעודת פורים ואין לו תיאבון לסעודות שבת. לא מצינו מי שעושה כן. אלא או לאכול סעודת פורים לפנה"צ. או לצרף את סעודת פורים לסעודת שבת ע"י פורס מפה ומקדש.

אני אישית זכיתי להשתתף בסעודה כזאת כמה פעמים עם לומדי הדף היומי אצל הגרש"י זווין (בירושלים חל פורים ביום ששי לעתים קרובות יותר). התפללנו אחרי הסעודה ואמרנו על הנסים בהודאה ורצה והחליצנו ברחם. מכיון שהן שתי ברכות שונות אין כאן תרתי דסתרי.

תגובת המחבר

המנהג לומר עה"נ ורצה סותר למובא לעיל מהמשנה ברורה. השנה התחלנו סעודת פורים מיד לאחר מנחה גדולה וסיימנו בערך בשלש אחר הצהרים וקבלנו שבת בזמנה ואח"כ בערב סעדנו סעודת ליל שבת, ולא ערבנו בין פורים לשבת.