חבל נחלתו כד ט

<< · חבל נחלתו · כד · ט · >>

סימן ט

נטילת קנאביס בשבת

שאלה

חולה סובל מכאבים עזים ונוטל קנאביס לשיכוך כאבים, מה הדרך העדיפה לנטילת קנאביס בשבת?

הקדמה

ישנן כמה דרכים ליטול קנאביס. ישנה דרך העישון בה מגלגלים את העלים החתוכים לנייר מעשנים כמו סיגריה, ושואפים את העשן לריאות. ישנה דרך האידוי בשאיפת אדי העלים המחוממים. וישנה בליעה של כדורים או שמן במספר טיפות מסויים ושתייתו.

שתי הדרכים האחרונות עדיפות מבחינה רפואית משום שכמות החומרים המשפיעים מדויקת, חסרונותיהן הם: תחילת השפעה לאחר זמן ארוך של עיכול הכדור או השמן בגוף.

שתי הדרכים הראשונות: עישון ואידוי הן מהירות השפעה על החולה, אבל כמות החומרים המשפיעים בתוכם שונה בין העלים ולכן המינון אינו קבוע. כמו"כ העישון פוגע בריאות.

תשובה

א. נאמר בכתובות (ס ע"א): "תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק – מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס".

פרש רש"י (כתובות ס ע"א):

"גונח – המיילל מכאב לבו פליינדרי"א".

"יונק חלב – משום רפואה ורפואתו חלב עז".

"מפרק – הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה (שבת דף עג:)1".

"כלאחר יד – שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד".

"ובמקום צערא – שמצטער מכאבו".

עולה מרש"י שמחמת כאב חזק מותר לשכך את הכאב באיסור דרבנן (מלאכה בשינוי).

והסכימו עמו תוספות (כתובות ס ע"א ד"ה גונח). וסוגיא דיבמות (קיד ע"א) חולקת ואין הלכה כמותה. ואף הרי"ף (שבת סא ע"א) סבר שהלכה כר' מרינוס ולא כגמ' ביבמות. וכן הסכים הרמב"ן (כתובות ס ע"א).

ב. אמנם הריטב"א (כתובות ס ע"א) כתב: "עיקר הפירוש משום דהוה ליה שבות דרבנן על ידי שינוי, שאפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן דמפרק תולדה דדש וקי"ל (שבת ע"ה א') שאין דישה אלא בגידולי קרקע, הלכך כי הוי יונק בפיו הוה ליה שבות ע"י שינוי ומשום הכי לא גזרו ביה רבנן בחולה שאין בו סכנה, אבל שבות גמור שלא בשינוי לא התירו בחולה שלא התירו בו אלא אמירה לגוי שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה כדאיתא בעירובין (ס"ח א') והיינו דאמרינן (שבת קכ"ט א') כל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת... ואפשר דאבא שאול סבר דחולב ביד איסורא דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגידולי קרקע וכסברא דרבי אליעזר שבמסכת שבת (צ"ה א') גבי החולב והמגבן, וכי הוה יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו ליה רבנן, ולית הלכתא כותיה כדלית הלכתא כרבי אליעזר דהתם כן נראה לי".

עולה מדברי הריטב"א שלא הותר לשכך כאב חזק בשבת אלא ע"י שבות דרבנן בשינוי, אבל בשבות דרבנן שלא ע"י שינוי לא הותר אלא ע"י נכרי.

מדברי רש"י לעיל נראה שאין הוא מצריך שני צדדים מדרבנן לשם חולה שאין בו סכנה, וכן מדברי תוס'. ברי"ף הדבר לא ברור. ומדברי הריטב"א עולה מפורש שאיסור דרבנן אחד לא מתיר לצורך חולה שאין בו סכנה.

ג. הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"י) פסק: "חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי גוי, כיצד אומרין לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו, וכן כוחל עיניו מן הגוי בשבת אף על פי שאין שם סכנה, ואם היו צריכים לדברים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ישראל, לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר".

באר המגיד משנה (הל' שבת פ"ב ה"י): "וכבר נתבאר לך בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דאמירה לנכרי בין שבות הנעשה על ידי ישראל. אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הנכרי אף על פי שאין בכוחל אלא משום שבות כנזכר פ' כ"ג אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות. אבל הרמב"ן ז"ל חלוק בדין הראשון ואומר שלא התירו כל שבות בחולי שאין בו סכנה אלא דוקא שבות שיש בו שנוי ונעשה כלאחר יד, אבל שבות הנעשה ע"י ישראל והוא נעשה כדרכו לא התירו".

עולה לפי המ"מ שהרמב"ם סבר כרש"י ותוס', ואילו הרמב"ן סבר כשיטת הריטב"א.

ד. כתב הכסף משנה (הל' שבת פ"ב ה"י): "חולה שאין בו סכנה וכו'. כתב הטור כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה, אבל אומר לנכרי ועושה כיון שאין בו סכנת הגוף אפי' יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין באיסור דרבנן אף על גב דעביד מעשה אבל בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק א"א הרא"ש אם מותר לחלל עליו בשבות דאית ביה מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לנכרי אבל לא שבות דאית ביה מעשה אלא בסכנת אבר. אבל הרמב"ם כתב חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלים אזנים ומעלים אנקלי בשבת וכל כיוצא בזה עכ"ל. יראה מדברי הטור שרבינו (=רמב"ם) פשט ספקו של הרא"ש לקולא שהרי התיר לעשות ע"י ישראל צרכים שאין בהם מלאכה אף על פי שכל רפואה אסורה משום שבות".

והטור (או"ח שבת סי' שכח) סיים: "והרמב"ן חילק בדבר דבחולה שאין בו סכנה אפי' סכנת אבר אף על פי שהתירו אפי' שבות דאית ביה מעשה צריך שיעשנו בשינוי אבל בלא שינוי אסור, אבל אם יש בו סכנת אבר מותר אפילו שבות דאית ביה מעשה בלא שינוי".

היינו הרמב"ן פסק שבמקום סכנת אבר מותר שבות בלי שינוי, ובמקום שיש חולי שאין בו סכנה מותר אך שבות בשינוי וכפי שכתב בבירור הריטב"א.

ה. השולחן ערוך (או"ח סי' שכח סי"ז) פסק: "חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, אומרים לא"י לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר; ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים, יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר; ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין; ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי; ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר; ודברי הסברא השלישית נראין".

השו"ע הביא ארבע דעות: 1) מותר לישראל לעשות איסור דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה אפילו אין בו סכנת אבר. 2) מותר איסור דרבנן ע"י ישראל רק בסכנת אבר, ואסור אם אין בו סכנת אבר. 3) מותר בסכנת אבר איסור דרבנן ללא שינוי, ואם אין סכנת אבר מותר איסור דרבנן רק בשינוי. 4) הן בסכנת אבר והן כל חולה שאין בו סכנה מותר באיסור דרבנן דוקא כשאינו נסמך למלאכה דאורייתא.

באר המשנה ברורה (ס"ק נז): "הסברא השלישית – היינו שמותר לעשות אפילו כל השבותים ורק ע"י שינוי אם הוא חולי כל הגוף ואין בו סכנת אבר ואם יש בו סכנת אבר אין צריך שינוי כלל וכ"פ הט"ז ומג"א וכ"כ הגר"א שדעה זו עיקר שהיא דעת רוב הפוסקים".

עפ"י דברים אלו פסק בשמירת שבת כהלכתה (פרק לג סעיף ב):

"חולה שאין בו סכנה, אם אין אפשרות לעשות את הנחוץ לרפואתו על – ידי יהודי בהיתר, עושין לו את כל הנחוץ על – ידי נכרי, ואפילו דבר שהוא מלאכה גמורה מן התורה, והוא שצריך לו בשבת, ולא לצורך מוצאי – שבת... אבל יהודי לא יחלל את השבת לחולה כזה במלאכה גמורה שאסורה מן התורה, אפילו במקרה של סכנת – אבר, כל שברור שלא תתפתח ממנה סכנה לכל הגוף, ואסור לו לעשות מלאכה דאורייתא אפילו בשינוי, שלא כדרך עשייתה בחול (ואמנם יש מגדולי הפוסקים המתירים ליהודי לעשות צורכי רפואתו של חולה שאין בו סכנה, גם אם עשייתם קשורה במלאכה דאורייתא, והוא שיעשה שלא כדרך עשייתה בחול)".

ו. מתבאר לענין שאלתנו, שכיון שמדובר בכאבים עזים הממוטטים את האדם וגורמים שיפול למשכב, ודאי ששמן וכדורים מותרים ליטול בשבת.

כמו"כ גלגול סיגרי' מעלי הקנאביס נראה שאסור בשבת מחמת שהוא מבעיר את העלים.

ז. נותר לברר מה דין אידוי קנאביס בשבת. דרך הפקת האדים מן הצמח היא בכלי מיוחד בו יש תא קטן שבו מכניסים את העלים. התא מתחמם על ידי החשמל לחום של כ-200 מעלות. כתוצאה מן החום העז חומרים שנמצאים בעלים מתאדים ואותם שואף החולה.

לא מצאתי, שדנו בהלכה מה דין אידוי מסוג זה למלאכות שבת. אפשר לדמות זאת למעשן במלאכה של עיבוד אוכלים (ולא בסיגרי'). בעישון, העשן העולה ומתמר 'מעבד' את האוכל.

כתב באגלי טל (מלאכת האופה אות ב): "ירושלמי. הצולה השולק. המעשן המטגן כולם חייבים משום מבשל".

כתב האגלי טל בביאורים (מלאכת האופה אות ג): "המעשן. הנה אף כי בירושלמי מכילתין פשיטא לי' דמעשן חייב משום מבשל. הירושלמי פרק הנודר מן המבושל [כ א] מספקא לי'. ועיין פר"ח יו"ד סי' פ"ז דתפס הא דמכילתין לעיקר. דבתר דאיבעיא לי' התם פשיטא לי' הכא. ומהתימא על הרמב"ם אף דלגבי בשר בחלב פסק [מא"ס פ"ט ה"ו] דאין לוקין על המעושן. והיינו משום דהירושלמי פרק הנודר מן המבושל מספקא לי' גם לגבי בשר בחלב ולא אפשטא כמ"ש הכ"מ שם. וא"כ אסור דהו"ל ספיקא דאורייתא ואין לוקין עליו. ולגבי שבת דחמיר איסורי' טפי השמיט לגמרי דין מעושן. מה גם דלגבי שבת הירושלמי מכילתין פשיטא לי' דחייב. וצ"ע".

וא"כ נשאר על הרמב"ם בצ"ע מדוע בבשר וחלב תפס את הספיקא של הירושלמי, ואילו בשבת השמיט זאת לגמרי ועולה למסקנה מדבריו שעישון אסור מספק דאורייתא בשבת.

ח. אולם יש לחלק בין מעשן למאדה בקנאביס בשבת, במעשן – העשן נכנס למזון שאותו הוא מעשן ומכין אותו לאכילה, בעוד שבמאדה אין לו צורך בעלים גופם אלא באדים העולים מהם, ואין זה אוכל מאודה. וא"כ זו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרמב"ם פסק שהיא אסורה מן התורה, ושאר הפוסקים סברו שאסורה מדרבנן. ולפי האגלי טל נראה שיש כאן ספק מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפשר לומר שיש פה ספק ספיקא במלאכה דאורייתא: ספק מלאכה וכיון שהיא אינה צריכה לגופה ובמחלוקת הפוסקים יש בה צד להקל.

ט. אולם, בחלק מן המאיידים ניתן להפעילם על שעון שבת, ואז את מלאכת האיוד עושה הכלי לפי כיוון השעה, והשאלה אם מותר לחולה להחליף עלים כאשר המכשיר מנותק מן החשמל, ובהידלק המכשיר לשאוף את האדים ולהפיג כאביו.

כמובן שאם יש נכרי שיכול להחליף את העלים במאייד יעשה הדבר על ידי נכרי.

אולם אם אין אפשרות ע"י נכרי, נראה שמותר לישראל להכניס עלים חדשים למאייד, כיון שהמלאכה נעשית בגרמא. שהרי המכשיר נדלק על ידי שעון שבת, ואמנם רוב הפוסקים אסרו להניח אוכל קר על פלטה שתידלק על ידי שעון שבת, אולם כל זה שלא במקום חולי, אולם במקרה דילן שהשו"ע התיר באיסור דרבנן בשינוי, וכאן ספק מלאכה ובמלאכה שאינה צריכה לגופה, ואינו עושה בידים אלא רק בגרמא, נראה שאם אי אפשר על ידי נכרי מותר להתרפאות ולהחליף עלים על ידי ישראל.

מסקנה

חולה שצריך להיעזר בשבת בקנאביס להעברת כאביו, עדיף שייקח כדורים או טיפות שמן. ואסור בכל אופן לעשן את הקנאביס כטבק מפני שהוא אסור מן התורה. ואם חייב להיעזר במאייד יעמיד אותו על שעון שבת, ויכניס עלים קודם השבת למיכל האיוד. ובשבת עדיף שנכרי יכניס את העלים. ואם לא ניתן ע"י נכרי, מותר אף לו עצמו להכניס עלים חדשים למאייד בזמן שהמכשיר מנותק מן החשמל.

נספח – אוטומאטים בשבת

נשאלתי, אלו מכשירים אוטומאטיים מותרים בשבת.

ידועה גישתו של האגרות משה שלא להפעיל שום מכשירים על ידי שעון שבת, אולם שיטה זו לא התקבלה על ידי הפוסקים.

באופן כללי מכשירים הפועלים לגמרי אוטומאטית ע"י שעון לשבת ללא שום התערבות אנושית בשבת ומפעילם שעון שבת, כמו מזגן, פלטה של שבת, תריסים חשמליים עולים ויורדים על ידי שעונים וכד', בהם שייכת בעיית מראית העין. אולם אם כל יושבי הבית יודעים שכל הניהול של המכשיר נעשה ע"י שעון הדבר מותר.

ונשאלתי על רובוט חשמלי האוסף את הלכלוך מהבית (אַי-רובוט) האם ניתן לתכנת אותו לפעול בשתיים בלילה בליל שבת שיעבור על הדירה ויאסוף את הלכלוך. והשבתי שאם בכל ימות השבוע הוא נוהג כן בביתו איני רואה בכך בעיה, אבל אם רק בשבת הוא נוהג כן, יש בכך בעיה של מראית עין (לבני הבית).

מכשירים שיש בפעולתם בעיה הלכתית נוספת על עצם הפעלתם בשבת כגון מדיח כלים לחוששים בבישול או מעלית אוטומאטית לחוששים להשפעת משקל הנוסעים על צריכת החשמל, צריכים דיון נוסף על פעולתם בשבת. בשני המקרים האחרונים ישנה פעולה של אדם בשבת. במדיח כלים הכלים מוכנסים למדיח בשבת, ובמעלית נכנסים אליה בשבת, ובזה הם שונים מן המכשירים שהבאנו לעיל. וכמובן צריכים לדון על מידת הצורך כגון בחולה.

הערת הרב הגאון יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן (לשעבר)

בעקרון צודק הגר"מ פיינשטין בהתנגדותו לשימוש גורף בשעון השבת. דווקא בעת המודרנית שאנו חשים בעליל שה' מחדש בכל יום המצאות חדשות לבקרים יש חשש ששימוש מוגזם בשעון השבת עלול לשכח מאיתנו חלילה את השבת. אפשר להפעיל מפעלי תעשיה ותחבורה מודרנית (כולל מטוסים, אוניות ומכוניות אוטונומיות) ע"י שעון שבת תוך כדי קיום, לכאורה, של מצות 'שמור את יום השבת...' כביכול, אך תוך שכחת 'זכור את יום השבת לקדשו'.

בספר 'מורשת משה' המוסר את פסיקותיו של הגרמ"פ בע"פ הוא מודה שהעולם לא קיבל את פסיקתו זאת. ועם זאת אני אומר משה אמת ותורתו אמת, לפחות בדברים הנעשים תוך כדי אוושא מילתא, לא רק בקול אלא גם במראה. הגע בעצמך שה-I ROBOT מסתובב בין הרגליים בזמן הקידוש, והטלוויזיה פועלת (כשגם אולפני השידור מופעלים אוטומטית) בעת שירת 'כל מקדש'. החכם עיניו בראשו לא ייתן את ידו לפירצה בחומת הקודש של השבת שעלולה להתרחב עד שתישכח חלילה. דווקא המודרנה מעמידה אותנו על עומק מנוחת הנפש של השבת, שבה הכול שובת לחלוטין, גם אם לשם כך נצרכת טירחה גופנית פה ושם (אולי לכך התכוונו המקובלים באומרם שלע"ל תהיה הלכה כב"ש וכוונתם לשביתת כלים בשבת...).