חבל נחלתו כד ה
סימן ה - שותפות עם נכרי בחוץ לארץ
שאלה
יהודי קנה זכיון מחברה למוצרי הלבשה לפתוח חנויות בשם החברה ולמכור את תוצרתם. הוא משלם לבעלי החברה אחוזי רווח לפי מכירותיו. החברה שמכרה את הזכיון בבעלות נכרים בחו"ל ומוכרת שם. החברה דורשת שהחנויות הנושאות את שמה תהיינה פתוחות גם בשבתות וימים טובים.
מה צריך לעשות היהודי, קונה הזכיון, לגבי הפעלת החנויות בשבתות וימים טובים?
תשובה
א. זכיון אינו שותפות רגילה, אלא הבעלות המלאה על החנויות וכל הנעשה בהן של בעל הזכיון. בדר"כ מי שקונה זכיון על מותג, קונה מבעל המותג זכות למכור את המוצרים של בעל המותג, ונהנה מן ה'שם' והפרסום של החברה בעלת המותג. בעל הזכיון פותח את עסקיו תחת שם בעל המותג, והוא, קונה הזכיון, אחראי על כל העסק, הרווחים וההפסדים שלו בלבד, כחלק מן הזכיון הוא מעביר אחוז מרווחיו לבעל המותג.
ב. על כן מי שקנה זכיון מחברה בחו"ל וכל העסק הוא בחו"ל, העסק הוא בשם המותג, וכלל לא ידוע לציבור מי הוא בעל החנויות (שהוא יהודי) אבל הוא מקבל את כל רווחי החנויות. כמו"כ כל העובדים בשבת הם פועליו בין אם הם קופּאִים ובין אם הם מנהלים. והם אינם קבלנים אלא עובדים בשכר חודשי. הוא מעביר אחוזים מרווחיו לבעל המותג וזה צד מסויים של שותפות, כאשר יש תנאים מסוימים של בעל המותג שהוא חייב לקיים כמו עבודה כל ימות השבוע וכד'.
ג. באר החיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל ג ס"א):
"אסרו חכמים להניח לנכרי לעשות מלאכת ישראל בשבת, וסמכו זה על פסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם" [שמות יב, טז], משמע אפילו על ידי נכרי. ודוקא למסור לו המלאכה בשבת או על פי אופנים שנבאר. אבל ליתן לו מערב שבת, מותר. ולכן פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה בערב שבת אפילו סמוך לקבלת שבת, ואף על פי שהנכרי עושה המלאכה בשבת. ודוקא על פי אופנים אלו. א) שלא יעשה בבית ישראל, שעל כל פנים יוציא הכלים מבית ישראל קודם השבת. ב) שיפסוק לו שכר, וזה נקרא קצץ. ג) שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנות. ד) שלא ייחד לו המלאכה בשבת ואפילו לומר לו ראה שאני צריך למלאכה זו תיכף אחר שבת, דהוי כמייחד מלאכתו לשבת. ה) שיהיה דוקא מלאכת תלוש ולא יהיה לצורך מחובר כלל וכל שכן מלאכת מחובר עצמו. ו) שלא יהיה מפורסם שמלאכה זו היא של ישראל זה (ונ"ל שכל שידוע לג' בני אדם נקרא מפורסם. שבועות כ"ה ע"ב רש"י ד"ה והוא שניכר) אם הנכרי עושה המלאכה במקום מפורסם. ז) שלא ירויח הישראל במה שעושה הנכרי המלאכה בשבת. ח) שלא יהיה הנכרי מושכר לו לשנה לעשות לו תמיד מלאכה. ונבאר כל פרט ופרט באריכות".
במקרה הנוכחי התנאים הבעייתיים לגבי הזכיון הם: ג) קבלנות ולא שכיר יום. ז) רווח ממלאכת נכרי בשבת. ח) שכירות נכרי לשנה1.
ד. נברר במקרה הנוכחי את הדרכים להתמודד עם התנאים שהעלה החי"א, לפי פירוטו של החי"א.
כתב החיי אדם (חלק ב-ג כלל ג):
בסעיף יב:
"פן ז) שלא ירויח הישראל במה שהנכרי עושה בשבת. לפיכך מי שיש לו מרחץ שרוחצין בו או תנור שאופין בו בשכר, אסור מדינא לשכור נכרים להחם ולהסיק אפילו כששכרו לחודש ולשנה. וכן אסור מדינא להשכיר אותם לנכרי שיתן לו בעד כל יום ויום סך ידוע, שהרי הישראל מרויח על ידי זה שמסיקין בשבת. וכיון שהמנהג להשכיר על דרך זה מרחץ ותנור, אסרו חכמים אפילו להשכירם לנכרי בהבלעה, דהיינו שיתן לו בעד כל שבוע או בעד כל חודש כך וכך בין יסיק בשבת או לא, אף על פי שאז אין לו ריוח לישראל כלל במה שמסיק בשבת, מפני הרואים שיחשדוהו ששכר הנכרי או שהשכיר לנכרי לימים, כיון שכן הוא המנהג [רמ"ג]".
והוסיף בסעיף יג:
"ודוקא במרחץ ותנור שהם של ישראל, דכיון שמפורסם הדבר שהם של ישראל, איכא חשד. אבל אם הם של נכרי רק שהישראל שכרם מנכרי ואפילו כבר ישב בהם הישראל (עיין א"ר) או אפילו קנאם מנכרי, אלא שלא ישב בהם מעולם ולא נקרא שם ישראל עליו מעולם או שהמרחץ הוא בבית דירה שאינו דר שם ואין רוחצין בו כלל יהודים אחרים אלא בני ביתו ושכניו והם יודעים שהשכיר המרחץ ותנור לנכרי, מותר, דאין כאן חשד (ועיין א"ר שמתיר אפילו הוא בביתו, אם אין רוחצין בו אלא בני ביתו)".
ולפי דבריו, אין צריך לחוש בחנויות אלו לחשד. הן לא ידועות כשל ישראל ואין שמו עליהם. דברי החי"א מבוססים על תשובת הגאון שהביא הבית יוסף.
ה. הביא הבית יוסף (או"ח סי' רמג, ב): "כתוב בתשובות הגאונים נשאל מלפני רב נטרונאי ישראל שקנה מרחץ או פורני [מגוי] והשכירם לגוי והגוי עושה בהם מלאכה שכרו מותר או לא, כי יש גאונים אוסרים מפני שנקראת על שמו ויש מי שמתיר משום דמה שאמרו מפני שנקראת על שמו אינו אלא בישראל שבנה לעצמו מרחץ או פורני וישב הוא בעצמו בהם ופעמים שישכירו וישאר שמו עליו אבל מי שלא ישב בה ולא נקרא עליו שמו מעולם אלא מגוי קנאו ולגוי השכירו למה נאסר והשיב [באופן] שאמרתם [אין] שכרו אסור אפילו במקום שאסור להשכיר המרחץ לגוי אם השכירו לו עבדיה לאיסורא ולא יעמיד ביד הגוי שכרו שכבר מותר וזה שלא נקרא שמו עליו מעולם ואין בו חשש מראית העין כל עיקר אין אנו רואים בו איסור עכ"ל".
ולכן אף כאן, כיון שאף פעם לא היו החנויות קרויות על שם אותו ישראל הקונה, אלא כולן הן על שם המותג ממנו קיבל את הזכיון, הוא יכול ליהנות מעבודת החנויות בשבת, כאשר רווחי החנויות הם שלו, ואע"פ שלא השכיר את החנויות לעובדיו.
ו. אותו ישראל קונה הזכיון מקבל את כל רווחי השבוע כולל שבת, אולם אין בכך שכר שבת כיון שמקבל אותו בהבלעה עם על ימי החודש.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רמד ס"ו):
"יהודי הקונה מכס ומשכיר לו א"י לקבל מכס בשבת, מותר אם הוא בקבולת, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך".
ורמ"א הגיה: "וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי, והא"י יקח הריוח של שבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גוונא לא חששו (בית יוסף); וישראל הממונה על מטבע של מלך, דינו כדין הממונה על המכס, ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע (הגהות מיימוני פ"ו וע"ל סי' רנ"ב); ויזהר שלא ישב הישראל אצל הא"י בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע, או בקבלת המכס (מרדכי פ"ק דשבת)".
כמובן שקונה הזכיון לא נכנס לחנויותיו בשבת, ויש לו מנהלים ועובדים בכל חנות (שאינם מכירים אותו, ואינם יודעים שהוא יהודי).
ז. כך כתב היד אפרים (או"ח סי' רמד ס"ו):
"ומצד המכס עצמו שבא לכיסו של ישראל אין איסור משום שכר שבת, כיון דהישראל לא קנה המכס של השבתות לבד, אלא קנה המכס של כל השנה והשבתות נכללין בתוכו, אין לו דין שכר שבת, דבהבלעה זכה בו עם המכס של ימות החול, וכשנוטל הוה ליה שכר שבת בהבלעה. מה שאין כן כשמשכיר לעכו"ם ריוח של השבתות לבד, א"כ נהי שאין כאן שליחות של הישראל, מכל מקום אסור מצד השכר עצמו, דמטי לכיס הישראל שכר שבת שלא בהבלעה, ובכהאי גוונא לא שרינן ליה משום פסידא. ועד כאן לא שרי משום פסידא אלא כשהאיסור משום דמיחזי כשלוחו, שהרי הוא קובע לו בשבת, לזה מהני פסידא, כמו שכתוב בסימן רמ"ג בתנור ובמרחץ כו', כן נראה לענ"ד".
נראה שאף כאן מצד שכר שבת אין איסור שכן הוא מגיע לישראל בעל הזכיון בהבלעה עם כל הרווחים על החנות.
ח. כתב החיי אדם (חלק ב-ג כלל ג ס"ד):
"פן ג) שלא יהיה שכיר יום אלא בקבלנות. ופי' קבלנות, שמקבל עליו לעשות מלאכה זו בעד סך כך וכך. ונראה לי דהוא הדין אם שוכרו שבעד שבוע א' נותן לו כך וכך בין יעשה בשבת או לא, דאם לא כן הוי כאילו מצווה לו שיעשה בשבת".
וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' רמג סעיף ח: "וביאור הדברים דהנה מעיקר הדין אם האינו יהודי שוכר הדבר מהישראל לשנה או לשנתים ומשלם לו להישראל דבר קצוב בכל שנה ושנה וכל העסק שלו הוא הרי מותר לו לעשות בשבת שהרי הוא עושה בעד עצמו דלהישראל אין נ"מ בין יעשה בשבת ובין לא יעשה ולא עוד אלא אפילו נוטל מהישראל באריסות למחצה לשליש ולרביע כדרך שמקבלין שדות באריסות דאע"ג דגם חלק הישראל מתרבה במה שעושה בשבת מ"מ מותר דהרי הוא עושה למען עצמו ולא למען הישראל וזה שע"י זה נתרבה חלק הישראל לית לן בה דהנאה דממילא היא ואין זה אלא גרמא בעלמא שהאינו יהודי גורם שירויח הישראל והרי אפילו במלאכה גמורה אמרו בשבת [ק"כ:] לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי ע"ש וכ"ש בכה"ג ולפ"ז אין שום איסור אם האינו יהודי שוכר מהישראל המרחץ או השדה או התנור או הריחים ומה שיעלו ריוח נוטל לעצמו ומשלם להישראל דבר קצוב או שנוטל חלק מחצה או שליש או רביע".
והוסיף בסעיף ט: "אבל אם כל הריוח הוא של הישראל והוא משלם להאינו יהודי בעד טרחתו כך וכך ליום או לשבוע או לשנה אסור מדינא ואף על גב דגם בזה עושה האינו יהודי בשביל עצמו כדי לקבל שכירותו ואדעתא דנפשיה עביד מ"מ עיקר העסק הוא עושה בשביל הישראל כיון דהוא בעצמו אינו מקבל מהריוח כלום רק שכירות דבר קצוב וא"כ הוה האינו יהודי שלוחו של היהודי לעשות לו העסק והוא משלם לו בעד שליחותו וכיון ששלוחו של אדם כמותו הוה כאלו היהודי עושה בעצמו בשבת משא"כ כשיש להאינו יהודי חלק בעצם הריוח של העסק אינו כשלוחו אלא עושה עיקר העסק בשביל עצמו ולהישראל מגיע טובה ממילא [ומ"ש בש"ע ושכר את האינו יהודי בכך וכך ליום ה"ה לשנה]".
ולכן, לגבי העובדים בחנות שלא יהיו כפועליו שהרי אין להם רווח אם החנות מלאה קונים או ריקה, הציע בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת, או"ח סי' כט): "ולדעתי חנות קבועה יותר הוה כאומר לו למכור בכל יום אפי' בשבת. אבל יש כאן דרך סלולה להנצל לגמרי מחשש איסור שהם יפסקו עם הנכרי ליתן לו מכל אלף שימכור דבר קצוב אפילו פרוטה אחת רק שדבר קצוב יהיה מכל אלף ואלף שימכור או מכל מאה כפי רצונם או מכל ככר ודבר זה יהיה להנכרי חוץ מהשכירות שנותנים לו וא"כ כיון שיש להנכרי ריוח במה שנמכר אדעתא דנפשיה קעביד, וזה הוא היתר קיבולת הנזכר בסימן רמ"ד סעיף ו'".
היינו, אם יקבעו בחוזים לעובדי השבתות (ויכולים גם לכל ימות השבוע) – הוספה (בונוס) על מכירה בכמות גדולה יותר, הרי בכך יש צד קבלנות ודי בכך כדי שיחשבו שאינם כפועליו אלא קבלנים שלו.
ט. כך כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' נג) בענין בנק השייך לישראל: "דהנה איתא בש"ע (או"ח) סימן רמ"ד סעי' ו' בעסקים גדולים ביהודי שקנה מכס שיכול לשכור לו עכו"ם לקבל מכס בשבת בקבולת דהיינו שאומר לו לכשתגבה ק' דינרים אתן לך כך וכך, וכן כתב הרמ"א בישראל הממונה על מטבע של מלך, ובמג"א ס"ק י"ז כתב כן ביהודי ששכר המלח שהיו כולן בזמנם עסקים גדולים שהתירו אף ליכנס לכתחלה לעסקים כאלו, והיתר זה אף שהוא מטעם דאדעתא דנפשיה קעביד העכו"ם, אינו היתר ממש דהא קבלנות שמותר הוא באופן שלהישראל לא איכפת לו מתי יעשה העכו"ם המלאכה שיש לו המציאות לעשותה גם ביום חול, ואף כשלא יספיק לו היום יכול לעשות בלילות, שנמצא שמה שעושה בשבת אינו נוגע זה להישראל, דרק העכו"ם לצורך עצמו מחמת שצריך לעשות מלאכות אחרות ובלילות רוצה לישן עושה זה בשבת, אבל כשהמלאכה מוכרח להעשות בשבת כהא דמכס דמאלו שבאין גם בשבת צריך ליקח מכס ואין בידו לעשות שיבואו בימות החול, וכן עשיית המטבע של מלך מוכרח להעשות בשעות שקבע המלך, וכן איירי בהא דמלח שהיה מוכרח להוציא כל מה שאפשר בהשבוע שלכן היה מוכרח לעשות גם בשבת אין בהו היתר ממש דקבולת, אבל מכיון דהחשיבו רבנן עסקים גדולים כהפסד ולא כמניעת ריוח משום שאיכא בהילות לעסקים כאלו התירו, ולהמג"א שם התירו אף באופן שאין לחוש שהישראל עצמו יעבור מצד בהילותו על איסור יותר גדול וכן משמע שמתיר גם במ"ב ס"ק ל"א, וכ"ש העסקים הגדולים כבאנק וכדומה שהם בכלל היתר זה עוד מכ"ש, ובהיתר דע"י קבולת כזה התירו במקום הפסד ועסקים גדולים, מאחר דהנכרי יעשה עכ"פ לדעת עצמו, אף ליכנס לכתחלה לעסקים כאלו ואפילו בפרהסיא היינו שידוע שהעסק הוא של ישראל. לכן אמרתי למע"כ כשהיה אצלי שיאמר לשכירו הנכרי שיהיה בהבאנק ביום טוב שיש חשש להפסדים כאלו ויתן לו על כל טשעק שיצטרך לכתוב ולהודיע בטעלעפאן כפי דרך העבודה בזה כך וכך, ויתן לו זה לבד שכירותו שיש לו בלא זה שהרי אם ינכה לו זה משכירותו אין להעכו"ם מזה כלום ואין זה אדעתא דנפשיה".
נראה שיכול לעשות עצת הנו"ב שייתן להם בונוס על העבודה בשבת ולכן המוכרים והמנהלים יעשו בשבת על דעת רווחיהם.
י. כיון שקונה המותג (בעל הזכיון) התחייב לתת אחוזים מרווחיו לבעל המותג וכן התחייבויות נוספות נראה שניתן להחשיבו כשותף המעוניין בעבודת החנויות לשם רווחיו. כאמור בערוך השולחן (או"ח סי' רמה סי"א): "וכן יראה לי דאפילו בעסקים שעושים בעצמם כחנות וכיוצא בו אם הם בעצמם אינם עוסקים כלל אלא ששוכרים פועלים שיעשו בהם מותר ג"כ להישראל לקבל שכר השבת בהבלעה אפילו אם הפועלים הם שכירי יום, דלמאי ניחוש לה דהאינו יהודי שותפו אינו כשלוחו כיון שאינו עושה בעצמו ואי משום דהפועל הוא שכיר יום הלא אם היה בידו כח שלא יעשו בשבת וודאי מחוייב לעשות כן. אבל הלא שותפו האינו יהודי לא יניחנו לעשות כן וא"כ אדעתא דנפשיה מושיב פועלים והריוח של הישראל ממילא בא ויטול שכר השבת בהבלעה כבדינים הקודמים [כנלע"ד]".
ואמנם בעל המותג אינו שותף בחנויות עצמן, אלא רק במוצרים הנמכרים ואינו חולק עמו את כל הרווחים לחצי, אבל שותפותו היא ברורה ואין הקונה בעל הזכיון יכול להוציאו, ולכן נראה שניתן לראות את המותג שהקנה את הזכיון כמי שנוטל את כל רווחי השבת באחוזים שהוא גובה מבעל החנות.
יא. ונראה מלשון הפוסקים ששלושת ההיתרים הנ"ל: בהבלעה, מעין קבלנות של העובדים בחנות, שותפות חלקית של הנכרי אינם תלויים זה בזה וכל אחד עומד בעצמו, כאשר אין יהדותו של בעל הזכיון ידועה כלל.
מסקנה
יהודי בעל זכיון מנכרי בחו"ל במותג המוכר לנכרים, מותר לפתוח את החנויות אף בשבת וליטול את שכר השבת בהבלעה, ובלבד שייתן 'בונוס' לעובדים בשבת על ריבוי מכירות. כמו"כ האחוזים שהוא מפריש מן הרווחים לבעל המותג מחשיבים אותו לשותף הנוטל את 'שכר השבת'.