חבל נחלתו כג נו
סימן נו
תבעל להגמון ומעשה יהודית ביון או באדום
שאלה
באלו שעבודים בארצנו מצאנו את הגזרה של תבעל להגמון תחילה ועמו סיפור יהודית?
תשובה
א. בכתובות (ג ע"ב) "ומסכנה ואילך, נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים". ומסבירה: "אמר רבה, דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה. האי סכנה? אונס הוא! משום דאיכא צנועות, דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה". לא כתוב מתי היתה הגזירה.
אמנם בירושלמי (כתובות פ"א ה"ה) על המשנה: "האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה".
נאמר בגמרא: "בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב [בראשית מט ח] ידך בעורף אויביך. והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה עוד היא נגררת מכל מקום אין סופה להיבעל מאיסטרטיוס אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה כהנות מה היו עושות מטמינות היו ויטמינו אף בנות ישראל קול יוצא ומלכותא שמעה ואילין ואילין מתערבבין מה סימן היה להן קול מגרוס בעיר משתה שם משתה שם אור הנר בברור חיל שבוע בן שבוע בן אף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל".
נראה מהירושלמי שהגזירה היתה במלכות אדום שכן כל הגזירה היא של אדום (=עשו) ולא לפני כן. בשני התלמודים לא מקושר לגזירה סיפור הצלה.
ב. אמנם מצאנו שכבר בימי יוונים היתה גזירה על בנות ישראל כאמור בשבת (כג ע"א): "דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס".
פרש רש"י (שבת כג ע"א): "היו באותו הנס – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס".
וברמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"א): "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות"...
וכן בר"ן על הרי"ף (שבת י ע"א): "שאף הן היו באותו הנס. שגזרו יונים על כל הבתולות הנישאות שיבעלו להגמון תחילה וע"י אשה נעשה נס דאמרינן במדרש דבתו של יוחנן האכילה לראש האויבים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם ועל זה נהגו לאכול גבינה בחנוכה". וכן בסמ"ג (עשין, עשה דרבנן ה).
וכן הביא תוספות (מגילה ד ע"א): "שאף הן היו באותו הנס – פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר בחנוכה על ידי יהודית"... ותוס' דוחה דבריו שאין הן עיקר הנס, אולם לא דוחה את הקשר בין מעשה יהודית לחנוכה. וכדברי תוס' כתב הריטב"א (מגילה ד ע"א).
באר בספר המנהיג (הלכות מגילה עמוד רמט): "וכן חייבו' בנר חנוכה, שהנס בא ע"י יהודית מבנות חשמונאי, וכן חייבו' בד' כוסות שבשכר צדקניות שבדור נגאלו ישרא' ממצ' כדאי' בפ' המקנה, ושלום".
ובפירוש סידור התפילה לרוקח (עמ' תשיז-תשיח) מביא את סיפור יהודית (ומיחסו לאשה בשם חנה) ומבאר בו את על הנסים היינו ההצלה היתה מיוון ולא מפרס ולא מאדום.
וכ"כ ביוסף אומץ (ח"א דיני חנוכה סימן תתרפב): "כתב הר"ן בפרק במה מדליקין דיש לאכול גבינה בחנוכה זכר לנס אליפורני שהאכילה אותו יהודית גבינה לשיכרותו וחתכה ראשו".
וכן נזכר באורחות חיים (ח"א הלכות חנוכה אות יב), ספר כלבו (סימן מד), ספר אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם).
והביא את המנהג לאכול מאכלי גבינה אף הרמ"א בדרכי משה הקצר (או"ח סי' תרע).
וכתב בערוך השולחן (או"ח סי' תרע ס"ח): "אך הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקות ואין להקל להם [טור] דקצת מנס חנוכה נעשה ע"י אשה בעת שגזרו שכל נשואה תבעל לטפסר תחלה כדפירש"י בשבת [כ"ג. ד"ה היו]. ועוד בהמשך הזמן נעשה נס ע"י יהודית שהשקתה את האויב חלב ועל סמך זה יש מדקדקין לאכול גבינה בחנוכה אף שלא היה זה בזמן נס חנוכה".
ונמצא המעשה באוצר מדרשים (אייזנשטיין, יהודית עמוד 204).
עולה כי הן רש"י והן הרמב"ם ושאר הפוסקים מוסרים לנו שהיתה גזרה בזמן החשמונאים של נשואה שתבעל לטפסר.
אמנם במעשה 'יהודית' כפי שמופיע בספרים החיצוניים לא נזכרה גזירת תיבעל להגמון (עד כמה שהצלחתי לחפש).
ג. ב'מעשה יהודית', המופיע בספרים החיצוניים, כתוב שהצורר הוא נבוכדנצר ושלוחו הוא הולופרניס, ואברהם כהנא שהוציא את ספרים החיצוניים (ח"ב עמ' שמט ואילך) טוען שהמדובר על מלכות פרס ולא על מלכות יוון, ומביא לכך כמה ראיות מתוך סיפור יהודית, ממנהגים שהיו קיימים רק במלכות פרס ולא במלכויות אחרות.
לפי דברי אברהם כהנא עולה שמעשה יהודית היה עוד לפני חנוכה מבחינה כרונולוגית, אע"פ שהראשונים משייכים אותו לחנוכה, והוא התרחש כמה מאות שנים לפני כן.
וז"ל אברהם כהנא בכתיבתו על מטרת הספר:
"ידענו כי בימי קדם היו הרבה מן היהודים עושים יום טוב של יהודית אם ביום מיוחד אם בתוך ימי החנוכה וכן כתב הירונימוס במאה השלישית לסה"נ בסוף התרגום הלטיני של ספר יהודית שעשה וזה לשונו: 'יום נצחון ההוא נמנה בתוך הימים הטובים ליהודים מן היום ההוא ועד עתה וכן היה המנהג בהרבה קהלות בימי הבינים'. ובהיות הדבר כן הדעת נותנת כי ספר יהודית כתבו המחבר לצורך יום טוב של יהודית זאת אומרת שאם היו היהודים כבר עושים יום טוב של יהודית שיהיו קוראים בו בספר הזה כדי לכוון את לבם לעשות את היום כראוי דווקא כמו שקוראים מגלת אסתר בפורים, ומגלת אנטיוכוס בחנוכה. ואם לא היו כבר עושים יום טוב זה לעוררם לעשותו"...
ד. לסיכום, נראה שיש כאן חזרה על אותה גזירה והצלה ע"י אשה חשובה מישראל, וקשה להוכיח מבחינה מעשית האם כל האירועים קרו במלואם או שיד הסופר הוסיפה כמה קוים ותיאורים.