חבל נחלתו כג נא
סימן נא
רוב עם במצוות נדירות
שאלה עריכה
באה לידי שאלה בפדיון פטר חמור. והשבתי שמצות פדיון פטר חמור היא יחסית מצוה פשוטה שפודה בשה אפילו קטן וחלוש ונותנו לכהן או שמניח ממון בשווי העייר הנפדה ונותנו לכהן. ואף מי שאין העייר שלו יכול לפדותו בממונו (אף ללא רשות בעל העייר ויש מקום לדון על חטיפת מצוה ואכ"מ). ובהנחת הממון או השה לשם מתנה לכהן, עוד לפני נתינתו, יוצא העייר לחולין ומותר בכל, ואין נוסח של יציאה לחולין שלא כדוגמת פדיון הבן וכד'. ומברך על פדיון פטר חמור ושהחיינו.
ושוב שאל השואל האם צריך לעשות סעודת מצוה ולהזמין קהל לפדיון וכו'.
השאלות האחרונות הביאוני לדון מדוע בכלל לעשות סעודת מצוה לפדיון פטר חמור, והאם מותר לבטל תורה של כאלו שבאים רק להסתכל ולראות את עשיית המצוה.
ומצאתי שעסק בנושא בשו"ת וישב הים (ח"ב סי' טו) לאחר שעשה מעמד גדול של פדיון פטר חמור, ורבים וטובים באו לראות ולשמוע דרשות ולסעוד סעודת מצוה. ועסק שם בשאלת ביטול תורה וכל עשיית המצוה בעסק גדול. והביא דברי הרב מ"מ שולזינגר שהקשה עליו ותשובתו באריכות גדולה מאד.
וכיון שרוב דבריו לא נראו לי החלטתי להתבונן בעצמי בנושאים אלו.
א. מצוות נדירות
ככלל 'מצוות נדירות' שגורמות להחשיב עשייתן כאחד מעיקרי האמונה והתורה ולעשותן לפני ציבור גדול, אינן הגדרה של תורה או של חכמים. זו הגדרה שלענ"ד אין לה מקום.
מצינו ביבמות (טו ע"א): "ת"ש, דא"ר טרפון: תאבני, מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה!". רבי טרפון רצה ללמד הלכה שצרת הבת מותרת, אבל לא עשה מזה 'עסק' גדול וכד'.
כתב הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ב): "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה".
מצות פדיון פטר חמור היא ודאי מצוה שאין חייב לרדוף אחריה ולקיימה, ואינה חובה, אא"כ הוא מגדל חמורים. ובימינו אם לא קנה אתון שלא ביכרה לא יקיימה, כמו מצוות רבות שלא יוכל לקיימן: שילוח הקן התלוי בכך שנזדמן לו קן, מעקה, מתנות עניים אם אין לו שדה (ומצות שכחה שהיא כלל אין בה כוונה). לא שמענו מימינו, שאדם יזמין את כל העיר לראות שהוא בונה מעקה במרפסת, אע"פ שחיוב המצוה דומה לפטר חמור, במידה ויש לו בית ויש מקום החייב במעקה מצווה בכך. וכן לא מזמינים את כל העיר לקביעת מזוזה, ולכל היותר קביעת המזוזה מצטרפת לחנוכת הבית, שבה עושה סעודה ומזמין את קרוביו וידידיו.
כתב הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ט): "כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה ומצוה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיצא ידי חובתו בהן וכן כל כיוצא בהן".
עולה איפוא שהרמב"ם מגדיר שמצוה שלא באה לידו תדיר מברך עליה שהחיינו, אולם לא הזכיר אפילו פטר חמור, כי כפי שיוסבר היא אינה מצוה נדירה כלל.
על מילת בנו אדם מברך כמה פעמים בחייו – לפי מספר בניו שזכה למול, כשהמצוה מוטלת עליו בלבד, ועל פדיון הבן רק מיעוטא מקיימים ומברכים משום שכחצי הולדות הנולדים הן נקבות הפטורות מפדיון, ואף בחיוב פדיון הזכרים, אם האב כהן או לוי – הבן פטור מפדיון. ולכן שתי מצוות אלו אדם מקיים מעט בימי חייו.
אבל פדיון פטר חמור אינו מצוה נדירה לשיטת הרמב"ם, אלא בתנאי ימינו שאיננו נזקקים לחמורים, ואיננו מגדלים חמורים אלא למטרות תיירות, היא הפכה להיות נדירה, ומדוע בכלל נגדירה ככזאת?! בגלל תנאי חיינו ב"ה איננו נזקקים לחמורים אבל אין שום נדירות, ואם אדם יקנה מאה אתונות שלא בכרו יפריש מאה טלאים לפטרי חמורים, (כנאמר בבכורות יא ע"א: "ישראל שהיו לו עשרה פטרי חמורים ודאין בתוך ביתו, שנפלו מבית אבי אמו כהן, ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל – מפריש עליהן עשרה שיין, ומעשרן והן שלו.) וא"כ תנאי החיים בימינו מגדירים מצוה זאת לנדירה, ולא אופי המצוה כמילה ופדיון הבן.
[השאלה מצטרפת לשאלה על קביעת מעמדות ציבוריים לברכת החמה שזמנה כל 28 שנה, שג"כ הברכה היא ברכת השבח על הראיה, וכל העניין שעושים מסביב לה עם תוספת תפילות ובקשות ואמירת פרקי תהלים אינו מעצם הברכה.]
זאת סיבה ישירה אף לשיטתייהו שלא להחשיב זאת כמעמד נדיר, המחייב את כל העיר להצטרף ולראות ולשמוע.
ב. ברוב עם הדרת מלך
טעם ברוב עם הדרת מלך, הוא במצוות שיש חשיבות לעשותן בציבור גדול כשכל המצטרף עושה מצוה ומוסיף להדרת מלך ולא במצוות פרטיות, שנעשות ע"י כל אחד בגופו ובממונו.
לדוגמא: נטילת לולב היא מצוה אישית ולא צבורית, אמירת הלל ונענוע הלולב בו היא מצוה צבורית ולכן ראוי לאדם להצטרף לציבור לאמירת הלל ולנענע.
הגדר של המצוה הוא שהיא נעשית בציבור וכולם שותפים לה, ולכן בתוספת משתתפים יש כבוד לרבש"ע. הבאים לראות ולא להשתתף אולי מכבדים במשהו, אבל לא מתקיים בהם ברוב עם הדרת מלך.
דוגמאות לדבר:
מצינו בפסחים (סד ע"ב) בשחיטת הפסח הרבה כהנים היו פועלים להעברת הדם מן השה הנשחט למזבח, נאמר שם: "כהנים עומדין שורות וכו'... ואלא מאי קא משמע לן? – הא קמשמע לן: ברב עם הדרת מלך". משתפים את כל הכהנים במצות הולכת הדם למזבח והם הרוב עם. (וכן בזבחים יד ע"ב).
וכן ביומא (כו ע"א) מסופר שהיו עושים פייס רביעי כדי להעלות אברים מן הכבש, ולא מעלים אותם משחיטה למזבח. וז"ל: "הרביעי חדשים עם ישנים וכו'. מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב. דתנן, רבי אליעזר בן יעקב אומר: המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח. במאי קמיפלגי? מר סבר: ברב עם הדרת מלך, ומר סבר: מקום שכינה לאו אורח ארעא" (רש"י: "לאו אורח ארעא – למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא" – ולהחליף כהנים בהבאת האברים).
וכתבו תוספות (יומא כו ע"א): "מקום שכינה לאו אורח ארעא – אפילו ראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה הוא בההיא דתמיד [נשחט] (דף סד.) בערב הפסח שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפרש בגמרא טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחבירו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא".
וכך באר ר' עובדיה מברטנורא (יומא פ"ב מ"ד): "מי מעלה אברים מן הכבש למזבח – כשהיו מוליכין האברים מבית המטבחים לא היו מוליכים אותם למזבח אלא נותנים אותם מחצי כבש ולמטה במזרח ומפיסין פייס אחר מי מעלה אותם ממקום הנחתן בכבש למזבח. והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך".
נאמר ביומא (פ"ז מ"ב, סח ע"ב): "והרואה פר ושעיר הנשרפין – אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. ולא מפני שאינו רשאי, אלא שהיתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהן שוה כאחת".
ובתלמוד (יומא ע ע"א): "הרואה כהן גדול כו' לא מפני שאינו רשאי. פשיטא! – מהו דתימא – כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות. ומאי מצוה – ברב עם הדרת מלך, קא משמע לן".
פרש רש"י (יומא ע ע"א):
"אין מעבירין על המצות – ומהו דתימא האי נמי אעבורי הוא, שמניח זו והולך לראות זו".
"ומאי מצוה – יש בראייתן, יש כאן מצוה משום ברוב עם הדרת מלך".
"קא משמע לן – דלאו מעבר הוא, מאחר שאינו עסוק בה".
וכן בפסקי רי"ד (יומא ע ע"א): "פי' מי שרואה כהן קורא או שריפת הפרים הוה אמינא אינו רשיי להעביר מצוה זו שפגע בה עבור מצוה אחרת. קמ"ל. ומה מצוה יש בדבר אם יעמוד, שתיעשה המצוה ברוב עם".
עולה שמחד הוא מקיים מצוה בעצם הראיה ובכך מקיים ברוב עם, ומאידך אם היה עסוק במצוה בפועל אסור היה לו לעוזבה ולגשת למצוה אחרת אפילו משום ברוב עם הדרת מלך. וכיון שרואה כאן וכאן אין בהליכתו למקום עבודה אחרת משום מעבירין על המצוות, כאשר בשני המקומות הוא חלק מברוב עם.
וכן פרש ר' עובדיה מברטנורא (יומא פ"ז מ"ב): "לא מפני שאינו רשאי – דמהו דתימא הרואה עבודה אחת אינו רשאי להניחה כדי לילך לראות עבודה אחרת דאין מעבירין על המצות, וראיית עבודה מצוה היא משום ברוב עם הדרת מלך, קמ"ל דלא מעבר מצוה הוא, כיון שאינו עסוק בה".
אמנם הרואים עבודה בבית המקדש אינם עובדים אולם גם הם משתתפים בעצם ראייתם ובעיקר ביוה"כ עת היו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול, וודאי שאין דומה רוב עם של קיום מצוה של יחיד (פטר חמור) לרוב עם בבית המקדש.
וממשנה זו הסיק רבינו חננאל (יומא ע ע"א): "הרואה כ"ג כשהוא קורא כו'. ש"מ דמצוה היא לישב בכנסת בשעה שקורין בס"ת שנאמר ברוב עם הדרת מלך". ובשמיעת קה"ת מתקיימת המצוה של כולם.
נאמר בסוכה (נב ע"ב): "אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול, שלקוח באלף זוז, ומהלך עקב בצד גודל. ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברב עם הדרת מלך". פרש רש"י: "ולא הניחוהו אחיו הכהנים – להוליך שני אברים, אלא כמנין המפורש בסדר יומא (כו, ב): פר קרב בעשרים וארבעה, משום ברוב עם הדרת מלך".
עשרים וארבעה כהנים שהיו מעלים פר למזבח, כולם שותפים וזהו כבודה של עבודת המקדש שהיא נעשית ברוב עם.
נאמר במגילה (כז ע"ב) במשנה: "אין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי מאיר. אמרו לו: אם כן אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה". ובגמרא: "שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר! – ורבי מאיר: מעיר גדולה לעיר קטנה – מעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא, מרבים ליחיד – ליכא קדושה. – ורבנן: אי איכא למיחש – כי האי גוונא נמי איכא למיחש, משום ברב עם הדרת מלך". באר הריטב"א: "ורבנן אי איכא למיחש [כי האי גוונא נמי איכא למיחש] משום ברוב עם הדרת מלך. שיותר כבוד יש לדברים אלו (כשהקול) [כשהקהל] גדול, אלא דאית לך למימר דכיון דנוהגין בו קדושה דמעיקרא לא חשיבא היא הורדה וכיון דכן הוא הדין מרבים ליחיד".
ברוב עם הוא המתפללים בבית הכנסת, ולא אורחים ולכן לר"מ יש בכך מצוה גדולה בריבוי המתפללים בבית כנסת.
וכן במנחות (סב ע"א) הבאת אברים למזבח בריבוי כהנים משום הדרת מלך. וז"ל: "והכתיב: וישימו את החלבים על החזות! ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטר ליה, והא קמ"ל, דבעינן שלשה כהנים, משום דכתיב: ברוב עם הדרת מלך". כאשר כל הכהנים שותפים.
ונראה שבהבטה בעלמא במצוה המוטלת על היחיד, אין חיוב של ברוב עם כי העם הבאים לראות אינם משתתפים במצוה.
ג. ברוב עם ולימוד תורה
תשובת הרב הלל לשאלה העיקרית כיצד מותר לבטל תורה של כל כך הרבה אנשים כאשר רק אדם אחד – הפודה את פטר החמור – מקיים את המצוה, היא שמצינו כבוד וקימה אצל עושי מצוות בהבאת ביכורים (עי' במאמרי חביבה מצוה בשעתה – ח"ט סי' ט) אולם זאת כל פעולתם והם אינם נכנסים למקדש עם מביאי הביכורים. כמו"כ אף האומנים חוזרים למלאכתם.
בהבאת ביכורים יש חיבור מיוחד למקדש כאשר מביא הביכורים לא נהנה מהביכורים והמתנה לכהנים, ולכן יש צורך מיוחד של חיזוק מביאי הביכורים ויציאת הסגנים והפחות בעוד שבמצוות אחרות ישנה הנאה למביאם כגון: בקרבנות שלמים או באכילת מעשר שני בירושלים, או בקרבנות כפרה.
ננסה לבדוק מה קורה כשהטעם של ברוב עם מתנגש עם לימוד תורה.
נאמר בברכות (נג ע"א): "תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש והביאו אור לפניהם. בית שמאי אומרים: כל אחד ואחד מברך לעצמו; ובית הלל אומרים: אחד מברך לכולן, משום שנאמר: ברב – עם הדרת מלך. בשלמא בית הלל מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא? – קסברי; מפני בטול בית המדרש".
פרש רש"י: "מפני בטול בית המדרש – שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן".
ובאר בחידושי ראשון לציון (לבעל אור החיים עה"ת): "וב"ה אומרים אין צריך ואם ירצו אחד מברך לכולם והגם דאיכא מיחוש ביטול בית המדרש כיון דאיכא ברוב עם הדרת מלך לא חיישינן לביטול מעט כזה, אבל אי לאו טעמא דאיכא הדרת מלך חיישינן לבטול בית המדרש אפי' זמן מועט וכההיא דר"ג דמוסכם הוא, ולפום דרך זה סברת ב"ה אם רצו לברך כל אחד לעצמו או אחד מברך לכולם לזה לא הביא רמב"ם פסק בזה וכל אחד יעשה כרצונו".
משמע שאם אין הם רוצים לצאת י"ח בברכת היחיד בטל הטעם של הדרת מלך וחוששים לביטול בית המדרש.
כתב המגן אברהם (סי' צ ס"ק לב): "והוא שיתפלל בעשרה. ואף על גב דבב"הכ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בב"המ עדיף שאין לבטל למודו מפני התפלה דמצינו ר"י הנשיא שלא היה מתפלל אלא משנה לשנה כמ"ש תר"י וקשה דבסי' רצ"ח סי"ד אמרי' דמבטלים בית המדרש משום ברוב עם הדרת מלך וצ"ל דשאני התם שאינו אלא שעה מועטת לא חשו חכמים וכ"מ בתר"י פ' אלו דברים ע"ש".
המג"א מחלק שלזמן מועט מבטלים בית המדרש משום בהדרת מלך, אבל בדר"כ מעלת בית המדרש והלימוד בו עולה על מעלת ברוב עם, וק"ו שמשום ברוב עם לא מתפללים אלא רק באים לראות פדיון פטר חמור – ודאי שיש ביטול בית המדרש וביטול תורה.
ד. מצוות יחיד שמחייבות עשייתן בציבור גדול
ישנן מעט מצוות המוטלות על היחיד שנצטוינו על ביטול תורה כדי לעשותן ברוב עם.
נאמר במגילה (כט ע"א): "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים – בשאין שם כל צורכו, אבל יש שם כל צורכו – אין מבטלין. וכמה כל צורכו? אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה: תריסר אלפי גברי, ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא. רב ששת אמר: כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא – אף נטילתה בששים ריבוא. הני מילי – למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני – לית ליה שיעורא".
הכנסת כלה וקבורת המת כשאין די צורכם, לפי ההגדרות בש"ס הן מצוות מיוחדות שמבטלים בשבילן תורה, וגם הן לא מצוה המוטלת על יחיד אלא גמילות חסדים, אולם בשאר מקרים לא מצאנו שמבטלים על מצוות של יחיד.
מצוה נוספת היא מקרא מגילה משום פרסומי ניסא שבה כאמור במגילה (ג ע"א): "אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן וישראל במעמדן – כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן – כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה".
ופסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרפז ס"ב): "מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולם נדחים מפני מקרא מגילה, שאין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברים (כדי צרכו), שהפוגע בו קוברו תחלה ואח"כ קורא".
באר המשנה ברורה (ס"ק ז) "מבטלים ת"ת וכו' – ר"ל אף דת"ת שקול כנגד כל המצות ואפילו היתה ת"ת של חבורה גדולה של ק' אנשים שלומדים באיזה בית אפ"ה צריך לבטל ולילך לקרותה בצבור משום ברב עם הדרת מלך. וכתב החיי אדם מ"מ מי שמתפלל כל השנה בקביעות במנין המיוחד לו להתפלל שם א"צ לילך לביהכ"נ".
והוסיף בשער הציון (סי' תרפז ס"ק י): "ולעניות דעתי כוונתו (של הח"א), דבמקום שהוא רגיל להתפלל הוא גם כן בית המדרש אלא שמיעוט אנשים מתפללים שם, ואשמועינן דאינו מחוייב לילך לבית הכנסת גדולה, דאטו כל בתי כנסיות קטנות שיש בעיר מחוייבים כולם לילך לבית הכנסת הגדולה, אבל אם בעל הבית יש לו מנין בביתו, אף שהמנין שלו הוא בקביעות, מסתברא דצריך לילך לבית הכנסת שבעיר משום פרסומי ניסא".
אלו מצוות שהיחיד מצווה בהם, ואעפ"כ הוא מצווה לעשותן ברוב עם, אולם בשאר מצוות לא מצאנו לא במילה ולא בפדיון הבן ולא בשאר המצוות הזמניות.
ה. מעשי חסידות
הרב יעקב הלל הביא מספר 'קורות העתים בארץ ישראל' לרב מ"מ מקאמניץ שהרב ישראל משקלוב בעל 'פאת השולחן' פדה פטר חמור באירוע גדול שכל העיר השתתפה בו (לא צויין אם צפת או ירושלים), והביא זאת כראיה לביטול תורה לשם השתתפות בשמחת פדיון פטר חמור, וחשבתי על כמה דרכים להסביר זאת.
א. על דרך הסוד – כיון שאיני מבין בכך איני יודע אם על דרך הסוד יש חובה לאדם לקיים מצוה זו בכל אופן ובדרך זו.
ב. מדרכי חסידות – לקיים כל מצוה שהיא מתרי"ג מצוות ויכול לקיימן, וכיון שביכולתו לעשות כן השמחה הגדולה דוחפת ומרומת אותו לעשות אירוע לכל כך הרבה אנשים, ומי שחושב שמוסיף לו ביראת שמים כל כך יבוא ויתחזק באמונתו ובקיום המצוות.
ג. חיזוק הציבור ביראת שמים – יש חשיבות לעורר את הציבור לעבודת ה' בכל דרך שהיא ומצוה שבאה לידו מהוה זרז להגדיל את האירוע ולעורר את כל הציבור לעבודת ה'.