חבל נחלתו כג מז
סימן מז
איסור כניסת גוי לבית המקדש
שאלה עריכה
האם ניתן לתת לנכרי לשפץ את בית המקדש?
תשובה עריכה
א. אין איסור מפורש מהתורה לנכרי להיכנס לבית המקדש. וכך כתב בשדי חמד (מערכת ואו כלל כט): "איני יודע באיזו משבע מצות שלהם יוכלל איסור לבוא עכומ"ז ליכנס טמא למקדש" והוסיף שם: "ואם כן נראה פשוט שאין העכומ"ז מוזהר שלא ליכנס למקום שטמאים אסורים ליכנס. ואף דקי"ל דאף בחיל שקדושתו קלה מקדושת עזרה אין עכומ"ז נכנסים לשם כמו שכתב בפ"ז מהל' בית הבחירה דין ט"ז היינו מדרבנן מעלה עשו ולא אסרו רבנן להעכומ"ז עצמו שכל גזרות שגזרו חז"ל הם לישראל אבל לא להעכומ"ז כמו שכתב הרב משנה למלך בהלכות מלכים פרק יו"ד דין ז. וכן כתב הרב פרי חדש כמתמיה: אטו רבנן מי גזרו גזרות לעכומ"ז ואינהו גופייהו מי צייתי לרבנן"...
וכ"כ הקרן אורה (נזיר סא ע"ב): "ודלמא כרת הוא דלא מיחייב כו'. אין לפרש דכרת הוא דליכא בעובד גילולים אבל אזהרה יש עליו ליכנס למקדש דגם אזהרה לא שמעינן בעו"ג וכיון דקרא מיירי בכרת הוא דקאמר ודילמא כרת הוא דלית ביה וגם זה לאו מקרא יתירא דמתוך הקהל הוא דבעי למילף דלא צריך יתורא לזה דמהיכי תיתי לחייב העובד כוכבים כרת אלא דבעי למידרש ממשמעותא דקרא דלא מיירי אלא במי שיש לו קהל ובו דוקא נאמר אשר יטמא אבל בעובד כוכבים ליכא טומאה להכי קאמר דילמא משום כרת הוא שנאמר מתוך הקהל אבל מטומאה לא אימעיט עובד כוכבים. ובשיטה מקובצת הקשה למה לי קרא למעוטי עובד כוכבים מכרת ותירץ כנ"ל וכהאי גוונא איתא בערכין ריש פ"ק גבי הא דתנן הכל מטמאין במת לאתויי קטן".
באו חז"ל ויצרו איסורי הרחקה לנכרים מן המקדש.
כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הט"ז): "החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם".
והעיר הראב"ד: "החיל מקודש. א"א אף זה מדבריהם".
ומקור הרמב"ם והראב"ד ממדרגות הקדושה הנזכרות במסכת כלים פ"א.
עוד פסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ג ה"ה): "החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמאי מת ובועלי נדות, אבל טבול יום נכנס לשם שכבר טבל".
בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צח) נשאל והשיב:
"שאל השואל החכם סורג שבמחיצות הר הבית מה היה משמש כי לא נזכר גבי עשר קדושות ששנינו בריש כלים".
"...ונראה לומר ע"פ שרשי המשנה ההיא דכלים כי מעלה עשו במחיצה זו להזהר מטומאה חמורה, כי הנה הר הבית מקודש שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם ואולם עם היות זולתנו כזבים לכל דבריהם, התירו אל הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה להתפלל שיכנס להר הבית אך לא לחיל אלא עיניו לנכח יביטו ועפעפיו יישירו למחנה שכינה לכוין את לבו למקום – ואפשר שמטעם זה פרצו מלכי יון י"ג פרצות בסורג כנגד שבטי ישראל שהיו מבדילים עצמם מהם וכשחזרו וגדרום גזרו כנגדן י"ג השתחויות כי גדר גדול היה להם בו"...
עולה מדברי הרמ"ע מפאנו שחז"ל קבעו שהסורג היה המקום הפנימי ביותר אליו היו מותרים להיכנס נכרים וטמאי מתים. והוא היה מעין אריגה כדי שהנכרי יוכל לקשר עצמו בראיה למחנה שכינה אע"פ שאסור היה להיכנס בו מדרבנן.
וכך הביא בשו"ת יחל ישראל (סי' פח): "בחוברות אבני זכרון אות תשכ"ה מביא דבר מעניין וז"ל, ה"ר נתן זלמן הלוי ספיר ז"ל יליד ירושלם בנו בעל אבן ספיר מספר לנו בלבנון שנה שמינית תרל"ב: זה לא כביר חפרו הבונים בהר הבית וימצאו אבן אחת גדולה ג' על ג' אמות ועליה חקוק בכתב ולשון יונית העתיקה "מפה והלאה לא תדרוך כף רגל איש נכרי ואשר לא ישמע אל הפקודה הזאת עונו ישא ודמו בראשו" ושם באבני זכרון מודפס תמונת האבן העתיקה הזאת חקוק בכתב הנ"ל. עוד מביא שם כי מדברי יוסף הכהן יוצא כי הורדוס צוה לחקוק אזהרה הנ"ל על האבן הזאת, יוצא לנו מזה דנכרי שהיה נכנס לפנים ממחיצתו היו הורגין אותו, וכן הרגו לההוא ארמאה שנכנס בעזרה בשעת הקרבת הפסח".
חומר העונש הוא מצות המלך – הורדוס, אבל אין מצוה מן התורה ולא ציווי בחז"ל על כך.
ב. האחרונים עסקו באיסור כניסת נכרי והוסיפו על כך מצות מורא מקדש, שילוח טמאים, וחיוב שמירה במקדש להרחיק נכרים, וקדושתו של בית המקדש שקיימת אף בימינו, אבל חובות אלו מוטלות עלינו – עם ישראל, ולא על הנכרי בפני עצמו אלא לכל היותר מעין איסור דרבנן על גוי, אע"פ שגם ביד חכמים אין אפשרות להטיל על גוי מצוות, אלא כשרוצה להישמע לישראל.
ג. כתב במעשי למלך (הל' בית הבחירה פ"ה הי"א):
"ומדורה היתה שם. הנה בשו"ת יעב"ץ סי' י"ז כ' דהי' מבערין האש ע"י נכרי וכ' דאעפ"י שאין הנכרים נכנסין לחיל היינו משום מעלה דרבנן אבל מן התורה אפי' מת מותר להכנס למחנה לוי' לכן כיון דהוא במקום צערא וצורך עבודה לא גזרו. דכותה מתרץ ר"ת בכהן הטובל לקריו שהותר לו לישב בבית המוקד להתחמם כנגד המדורה משום הא"ט כ"ש בהא דלא סגי בלא"ה. ולר"י לא כל החיל נאסר אלא השערים הראוי' לכניסה בלבד אבל כל כי ה"ג לא איתסר ותו דחציו של בית המוקד הי' בנוי בחול וראשי פספסין היו מבדילין בין קודש לחול ושמא בחציו של חול הי' מבערין המדורות אף דאפי' להר הבית לא הי' מניחין הגוים להכנס אבל לצורך העבודה שרי גם אין כונתי דוקא ע"י נכרים גמורים דאפשר ע"י גר תושב דאינו בכלל אותה מעלה דרבנן שעשו בגוים עכ"ד"...
"...והנה קשה לי על דברי היעב"ץ שכ' דליכא רק כאן רק משום אמירה לנכרי באיסור דרבנן וקשה דהא אי הוה טומאה דאורייתא אין האיסור משום אמירה לנכרי דהגוי נכנס לקודש ע"י אמירה שלו דכיון דמ"ע לשלח כל טמא מביהמ"ק א"כ ישראל גופי' עובר אמ"ע דשילוח הטמאים"...
"והנה ראיתי בשדי חמד מערכת הכללים בדין לפ"ע שכ' וז"ל שמעתי שיש ישראלים הקונים מים בירושלים תוב"א מן העכו"ם שממלאים מבור שבעזרת ביהמ"ק ומצווים את השואבים מים שיביאו להם מבור זה שמימיו זכים ונקיים ולכאורה לאו שפיר עבדי דאף אם לא נחו לאיסור מעילה מ"מ איכא ביטול מ"ע דשילוח טמאים דבמקום שאנו מוזהרים לשלוח טמאים כמש"כ רבינו בה' ביהב"ח אנו נותנים לו שכר ליכנס למקדש ולאו מדין שליחות הוא אלא שהישראל עצמו מבטל מ"ע המוטלת עליו בקו"ע ואף מדין שליחות יש לצדד דיד פועל כיד בעה"ב ועוד יש לצדד מדין אמירה לעכו"ם בשאר איסורין ועוד דאפשר גם העכו"ם מוזהר שלא ליכנס למקדש והגורם לו ליכנס עובר אלפני עיור והשיב ע"ז דאין נכרי מצוה דאין נכרי מקבל טומאה רק מפני שעשאו חכמים כזבים א"כ פשוט שאין העכו"ם מוזהר שלא ליכנס למקום שטמאים אסורים ליכנס ואף דקיימ"ל בחיל שבקדושתו קלה מקדושת עזרה אין עכו"ם נכנסים לשם היינו מדרבנן דמעלה עשו ולא אסרו רבנן לעכו"ם עצמו אלא על ישראל וא"כ דל מהכא איסור לפ"ע מאחר שאין העכו"ם מוזהר".
ד. כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' א סעיף י):
"איסור הכנסת גוים במקום המקדש בזה"ז... ובזה אוסיף להעיר הערה גדולה כי קיים גם בזה"ז איסור להכניס גוים במקום המקדש החל ממקום החיל, וזאת בהתאם לההלכה שנפסקה ברמב"ם בפ"ז מה' בית הבחירה הט"ז: החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסים לשם. ולא עוד אלא אפילו נכנסו מעצמן אילו היה הכח בידינו להוציאם משם (לולא חשש איבה וכו' מאו"ה) היה מן החובה לעשות זאת כפי שפוסק עוד הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש ה"ה: החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמא מת ובועלי נדות. עכ"פ יש להמנע בכל מחיר שלא לעשות איזה השתדלות שהיא לאספם ולהביאם ולשדלם שיכנסו לשם, ויעוין עוד ברמב"ם שם בהט"ז ע"ש. והכי ראיתי בשו"ת אבני נזר חיו"ד ח"ב סי' תמ"ט שפשוט בעיניו ג"כ בכנ"ז דלמ"ד קדשה לעתיד לבוא הנכנס לתוכה חייב כגון ערל וטמא ועכו"ם ואם היה בכח לפעול שיניחו לשמור שלא יכנסו שם עכו"ם מן החובה לעשות זאת כיון דמן הדין אסור לכנוס אף בזה"ז עיין שם".
"והנה ראיתי בספר מגיד מראשית בקו' דרך הקודש שמביא דברים בזה בשם המהרי"ט וכותב וז"ל: והרב המהרי"ט כתב דמכניס גוי למקדש עובר משום ולפי עור לא תתן מכשול ולא זכיתי להבין את דבריו עכ"ל, וכפי הנראה היה קשה לו בזה לבעל הדרך הקודש על המהרי"ט בתרתי, ראשית, אין על הגוי עצמו איסור ומה שייך בזה לפני עור, ושנית אין בכניסתו איסור תורה. ולפענ"ד נראה דאין בזה בכדי דחיה, די"ל דהוה סבר ליה להמהרי"ט דכשאסרו אסרו גם על הגוי בעצמו ובדומה למה שמצינו לכמה שיטות ראשונים דסברי בכזאת לגבי איסור אכילת פסח לבן נכר, כמובא במנחת חנוך מצוה י"ד ע"ש". ומביא שגם בספר חזון נחום (טהרות פ"א דכלים מ"ו) הסביר שגויים מצווים מדרבנן ועל כן המכניסם למקדש עובר בלפ"ע.
מוסיף בשו"ת ציץ אליעזר (שם): "אמנם ראה ראיתי בשו"ת יעב"ץ ח"ב סי' י"ז שנראה כמצדד להתיר הכנסת עכו"ם משום צערא דישראל ולומר דבכה"ג לא גזרו, אבל הרואה יראה שצידד בכזאת רק משום צערא דצורך עבודה כהדלקת מדורה בשבת משום צינה. וגם אפילו בכה"ג הסתייג לומר שאין כוונתו ע"י נכרים גמורים כ"א ע"י נכרי שקיבל עליו ז' מצות באמתלא די"ל דגר תושב אינו בכלל אותה מעלה דרבנן שעשו בגוים אף בחיל. ומאידך כותב מדעתו שם לומר חומרא גדולה שאפילו להר הבית לא היו מניחים הגוים להכנס כיעו"ש. ויש עוד הרבה לשאת ולתת בעצם דבריו שם בזה".
"ואודות גזירה על עכו"ם אעפ"י שהרמב"ם בפ"ו מנחלות ה"ט פוסק דאין העכו"ם מחויב לעמוד בתקנת חכמים, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בתקנות שמתקנים, אבל גדרים וסייגים שעושים שפיר יכולים להחיל אותם גם על עכו"ם וכדמבאר בספר המקנה ח"א כלל ח' פרט ה' עיין שם".
ושוב מביא מהגרצ"פ פראנק זצ"ל (מקדש מלך פי"ב) שכותב שעכו"ם אינו בר קבולי טומאה אבל בגדיו טמאים הם, ואסור להכניס כלי טמא למקדש כמבואר בעירובין ק"ד וברמב"ם וכו' ולכן מי ששולח נכרי להר הבית הרי הוא עובר על מ"ע ד'מזכר ועד נקבה תשלחו'. ומוסיף מצד חיוב שמירת המקדש.
מספר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' ז): "כן מספרים על מקרה שקרה בב' שוורים שברחו מבית המטבחיים ועלו אל המסילה שבמקצוע דרומית מזרחית שמאחורי חומת הר הבית (לא יכולתי לברר המקום בדיוק) ואסר הגרש"ס ז"ל אפילו לשלוח השומר הנכרי אל שם לתופסם ולהביאם, והתיר רק זאת להקים עליו צעקות מדוע שלא שמר היטב על השוורים שלא יברחו כדי שעי"ז יבין מעצמו מה שעליו לעשות".
ועי"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' נד).
ה. כתב בילקוט יוסף (קריאת התורה ובית הכנסת הוספות – הערות מהלכות בית הכנסת הערה ה): בענין "ענבים הגדלים בהר הבית".
"הנה מרן החיד"א במחזיק ברכה (בקונ' אחרון סי' קנא) כתב, אודות ענבים הגדלים בזה"ז בהר הבית ע"י גויים, ומובאים על ידי גויים למכירה אצל היהודים, האם מותר לישראל לקנות מהם, והביא דברי הרב מזבח אדמה שהתיר מכח ספק ספיקא, כי בודאי העפר אשר שם אינו מזמן ביהמ"ק, אלא הובא ממקום אחר, ויש להסתפק גם על הקרקע אשר בו העפר, וסיים המחז"ב, ואני שמעתי לפני כשלושים שנה שגדול אחד הורה להתיר מטעם ובאו בה פריצים וחיללוה, ואף על פי שקידשה לעתיד לבוא, היינו דוקא לענין השראת שכינה וקדושה, אבל למעילה וכיו"ב לא. וצריך להתיישב בזה. עכ"ד. ובשדי חמד (מע' ו' כלל כו אות לג) שכתב בשם הרב שמש ומגן, שיש לבטל המנהג שנהגו בירושלים לצוות לנכרי להביא להם מים מן הבור אשר בעזרת ביהמ"ק, שמימיו זכים ונקיים, שיש בהם ביטול עשה של וישלחו מן המחנה וכו'. ואפשר שהנכרי עצמו מוזהר לבל יכנס למקדש, וא"כ יש בזה משום לפני עור. ואף דבלא"ה היה נכנס, עכ"פ יש בזה איסור מדרבנן. והעיר ע"ז השדי חמד, דנראה דלא שייך בזה איסור לפני עור, שהרי אין לעכו"ם טומאה כלל. ובשו"ת יביע אומר ח"ה (חיו"ד סי' כו אות י') העיר עליו, שלא זכר שהמהרי"ט והרב חזון נחום סבירא להו שיש בזה לפני עור. ונראה דהיינו טעמא משום בגדיו של נכרי שהם טמאים. ולכן גם אם נודה להרב מזבח אדמה שהתיר ליקח מפירות ענבים הגדלים בהר הבית, אסור לצוות לגוי להביא לו מהם, שגורם להכניס טומאה למקום המקדש. וכמבואר ד"ז בשו"ת יביע אומר ח"ח (עמ' נז בהערה). ע"ש.
ו. כתב בחי' מעשי למלך (הל' בית הבחירה פ"ז ה"ב):
"...ואיתא מדרש רבה פ' חיי במעשה דאלכסנדר עם גביעה כשהלך לירושלים הלך גביעה בן קיסם ועשה לו אנפלאות ונתן בהם שתי אבנים טובות שוות שתי רבאות כיון שהגיע להר הבית א"ל אדוני המלך שלוף מנעלך ונעל לך שתי אנפלאות שהרצפה חלקה שלא תחלק וכיון שהגיע לבית קדק"ד אמר לו עד כאן יש לנו רשות לילך מכאן ואילך אין לנו רשות ובחי' הרד"ל תמה כיון שאיסור זה משום מורא מקדש ואין הכנענים מצווים א"כ אין ישראל חייבין למונעו (וכן תמה שם דהא גם בהיכל אסור ליכנס אף דגביעה הי' כהן מ"מ ביאה ריקנית להיכל בלא עבודה אסור) ותמוה לי אמאי לא מנעו מליכנס לעזרה אפי' לחיל אסור ואי מפני מורא מלכות א"כ מ"ש דמסר הונו שלא יכנוס אלא באנפלאות דאין איסור זה דכניסה באנפלאות גדולה מאיסור כניסה לעזרה ואדרבא עי"ז נראה כנכנס ברשות ישראל".
"הנה בס' דרך הקודש חקר בזה"ז דכ' רבינו לעיל בפ"ו דהנכנס למקדש בטומאה חייב כרת דקדלע"ל אם ישראל מותר לומר לגוי שיכנס למקדש בשביל צורך ישראל כיון שהגוי כט"י וגורם ישראל לטומאת המקדש והעלה כיון דמה"ת אין נכרי מקבל טומאה ואף שחכמים עשאום כזבין ל"ה כטמאין שטומאתן מה"ת שגם איסור כניסתן הוא מה"ת וראי' לזה שהרי לענין טומאה למעט בחלון אמרו בפ"ג דאהלות זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט וגוי שישב בחלון ממעט כמו שאמרו שם בתוספת והיינו טעמא כיון שטומאת הגוי אינה מן התורה אלא שחכמים עשאום כטמא הוה לי' כטהור וממעט וכ"כ תוס' בפרק לא יחפור דכיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וכך אמרו ר"פ בתרא דנזיר נכרים מנ"ל דלית להו טומאה דאמר קרא ואיש אשר יטמא וכו' מחוץ הקהל מי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ופריך אמאי דילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא ומשני אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (ועמש"כ לעיל בפ"ה משו"ת יעב"ץ סי' י"ז) ולהנ"ל קשה דמוכח ממדרש דמוזהרים על נכרים שלא יכנסו".
ז. [בעלי תמר (ברכות פ"ט ה"ה) כתב שמותר לגוי ירא א-לקים להיכנס למקדש עם נעלי בגד וז"ל: "ולא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו. ויבואר בשבת פ"ו במשנה הקטע יוצא בקב שלו וכו' שאף בסנדל של עץ ואף שאין בו רצועות עור אסור להכנס בו לעזרה וה"ה להר הבית עיין שם בפירוש המפרשים אבל באנפלאות של בגד מותר כמ"ש ביבמות ק"ב ובבר"ר סוף פס"א ובמג"ת פ"ג. וטעם ההבדל ביניהם הוא כמ"ש רש"י ביבמות שם דאנפיליא של בגד לא הוה מנעל ולגבי עזרה נמי ליכא בזיון שאין דרך להכניסן בטיט עכ"ל. ונעל של עץ דרך להכנס בו בטיט כמו של עור. והרמב"ם בפ"ז מהלכות בית הבחירה ה"ב כתב סתם לא יכנס אדם להר הבית במנעלו שברגליו ולא הזכיר שמנעל עץ אסור ומנעל של בגד מותר. ופשוט שלא רק אנפליא של בגד אלא אף מנעל של בגד מותר וכמו ביוה"כ ועיין במל"מ שם. והנה בבר"ר ובמג"ת שם שאלכסנדר מוקדון בהגיעו לירושלים ורצה להכנס למקדש עשה לו גביה בן פסיסא שני אנפלאות ונתן בהם שני אבנים טובות וכיון שהגיע להר הבית אמר לו אדני המלך שלוף מנעליך ונעול לך שני אנפלאות שהרצפה חלקה שלא תחליק רגליך וכו'. ובחידושי הרד"ל העיר ע"ז צ"ע כיון דאיסור זה הוא משום מורא מקדש ואין העכו"ם מצווין ע"ז א"כ לכאורה לא היו חייבין ישראל למונעו מזה. וכוונתו שהרי ב"נ מצווה רק על שבע מצוות. אבל לפענ"ד אין כאן קושיא שהרי עיקר הדבר שגוי יכנס למקדש הוא מדברי שלמה במלכים א ח בתפלתו וכן כתוב שם, וגם על הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו' ובא והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא בבית הזה וגו'. הנה ששלמה התנה תנאי מפורש שרק אז מותר הכניסה והתפלה של הנכרי במקדש בזמן שיש להם יראת ה' ויראת המקדש ויודעים כי שם ה' נקרא על הבית כעם ישראל".] אולם לא הביא ראיות מוצקות לדבריו.
ח. נלענ"ד שההבנה מדוע גוי אסור בכניסה למקדש אינה מתחילה באיסורי המקדש אלא מיסודו של עם ישראל, עוד לפני מתן תורה, ועוד לפני יציאת מצרים, היה ברור לכל שאין לנכרים חלק בדרכו של עם ישראל, וכל מצוות ישראל וכל דבר שמתייחס לערכים הפנימיים בישראל אינו שייך להם.
נאמר במדרש תנחומא (פרשת בלק, טז) לגבי ישראל ביצי"מ: "לא גלו מסתרין שלהן שנאמר (שמות ג) ושאלה אשה משכנתה והיה הדבר הזה מופקד אצלם י"ב חדש ולא גלה אחד מהן למצרים". ונלענ"ד שלא רק מצות 'ושאלה אשה', אלא יציאת מצרים נשמרה בסוד בתוך עם ישראל מתוך הבנה שכל מהותו ויעודו של עם ישראל מסור לישראל ואינו מופנה כלל לנכרים אלא כהקרנה והשפעה נסתרת.
וכך נאמר בחגיגה (יג ע"א): "ואמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
ומפרש הרד"ק (תהלים קמז, כ): "לא עשה כן, כמו שכתוב (שם פסוק לג): השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש וגו'. ומשפטים בל ידעום, והמשפטים שנתן להם לא ידעום שאר הגוים ולא גילה להם, כמו שכתוב (שם פסוק ח): ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת".
וכן בברכות (ז ע"א): "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו; בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו, שנאמר: הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם ונתן לו, שנאמר: ונפלינו אני ועמך", (וכן בב"ב טו ע"ב).
מבאר בחפץ ה' (לבעל אור החיים על ברכות ז ע"א): "בקש דתשרה שכינה על ישראל וכו'. נראה כי פשיטא שבמעמד הר סיני כבר שרתה שכינה ובהדיא שם נאמר ועשו לי מקדש שעשו לו משכן לשכון בקביעות ושכנתי בתוכם, אלא המכוון הוא שבקש משה רבינו ע"ה דאפילו בזמן שיהיו ישראל רשעים ח"ו לא תזוז שכינה מהם דאז שביקש זה משה היה בזמן עשיית העגל דהוו מומרים ב"מ לכל התורה כולה, ואפי' הכי בקש משה שתשרה עליה' שכינה, והוא ע"ד השוכן אתם בתוך טומאותם. והשתא אתי שפיר אומרו עוד שביקש שלא תשרה שכינה על או"ה ותקשה מהיכן יסק אדעתין ח"ו דאיצטריך לומר וכו', אלא כיון שנתרצה לו השי"ת לשרות שכינתו על ישראל לא תזוז מהם אפילו בזמן שהם רשעים כאו"ה א"כ איכא פנים למיחש להא מילתא לזה בקש שלא תשרה עליהם. ואיפשר עוד לומר שבקש ממנו שלא תשרה שכינה על או"ה אפי' יהיו בעלי מעשים טובים והולכים בדרך ישר אפילו הכי לא ישרה וכו' והטעם הוא דחשש שיהיה איזה זמן שיהיו ישראל ב"מ חוטאים וימצא באו"ה איזה כת שהם שומרים שבע מצות והולכים בדרך ישר המדיני ושמא יחליף ה' ישראל וישרה שכינתו ח"ו אז על אותה אומה שהיא ישרה באותה שעה ונמצא מחליף ח"ו לזה בקש ע"ה ה' ישלם לו רוב אהבתו עם עם י"י דבזה יהיו ישראל בטוחים מלהכניס צרתם במקומם ח"ו והם חלקו וחבל נחלתו: ופשוט".
בבית ראשון נאמר בירמיהו (נא, נא): "בשנו כי שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'". ועי' במדרשים על פסוק זה שהכוונה לנכרים.
ובאיכה (א, י): "ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך".
ואפילו גר תושב אין מושיבים בירושלים כאמור בספרי דברים (פרשת כי תצא פיסקא רנט):
"עמך ישב, ולא בעיר עצמו. בקרבך, ולא בספר. במקום אשר יבחר, במקום שפרנסתו יוצאה. באחד שעריך, בשעריך ולא בירושלם". ועי' משך חכמה (דברים כג יז).
ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נב) על חזקיהו מלך יהודה שהראה לשליחי מלך בבל את כל בית נכותה: "וראה חזקיהו את מלאכי מלך בבל ונתגאה לבו למעלה, והראה להם את אוצרות של מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קדשי הקדשים. ועוד שפתח את הארון והראה להם את הלוחות, ואמר בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין, שנאמר [ישעיה לט, ב] וישמח עליהם חזקיהו ויראם את בית נכתה. וכעס עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, לא דיך שהראית להם את כל אוצרות בית קדשי הקדשים ואת כל אוצרות מלכי יהודה, אלא שפתחת להם את הלוחות מעשה ידי, חייך הם יעלו ויקחו את כל אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קדשי הקדשים, שנאמר [ישעיה לט, ו] הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך".
וכך נאמר בבראשית רבתי (פרשת מקץ עמוד 207): "ומה ת"ל את כל בית נכ(א)תה (מ"ב כ' י"ג) מלמד שהראה להם הארון וא"ל בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין. ויאמר מה ראו בביתך (שם (שם ט"ו), וכי דברים הללו בקש ממנו, אלא אמר לחזקיהו למה גלית סוד שמים לאו"ה שיהיו או"ה [אומרים] וכי מה שכר מצא הב"ה מחזקיהו מאביו ומאבי אביו ששינה לו מעשה שמים, וי"א לא נהג חזקיהו בכבוד אביו שבשמים, לכך הוא אומר הנה ימים באים ונשא וגו' (שם י"ז), מכאן אמרו אל יתגאה אדם בדברי תורה שמא עוקרין אותה ממנו, שכן מצינו בפלוני שנתגאה בד"ת ובקשו לעקור אותה ממנו, אלא אביו שבשמים יודע שבשכר הטה ובשכר מה אות שינו לו מעשה שמים ובשכר ששינו לו מעשה שמים גבהה דעתו עליו, ובשכר שגבהה דעתו עליו (ו)אכל עם הגוי על השלחן והראה להם את הארון וגלה להם סוד העולם. ובשכר שעשה כן נתנו [לו] מנשה בנו ונגזרו עליו גזירות קשות".
וכן דברי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח הל' י-יא):
"משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות".
"כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".
ועל כן בעזרא (ד, ג): "ויאמר להם זרבבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל כאשר צונו המלך כורש מלך פרס".
ט. אין הדברים לעיל, מלמדים שאין לאומות העולם שום קשר עם אמונתם של ישראל ועם בית המקדש כאמור במלכים (א' ח, מא-מג) בתפילת שלמה בחנוכת בית המקדש: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך: כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרעך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה: אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי".
אולם תפילתם דרך בית המקדש מוכיחה – אין לגויים חלק במהות הפנימית של ישראל, והם עומדים מבחוץ ומתפללים.
אף לגבי קרבנות פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג ה"ב):
"ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אף על פי שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה".
ואף גוי שמביא נדר או נדבה משלח את קרבנותיו ואינו נכנס לעזרה לעמוד על קרבנו.
ובנבואת ישעיהו (נב, א): "עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלם עיר הקדש כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא".
ובאר הרד"ק: "ערל – זה מלכות אדום הם הערלים, וטמא – זה מלכות ישמעאל שהם מראים עצמם טהורים ברחיצת גופם והם טמאים במעשיהם הרעים, ושתי המלכויות האלה החזיקו בירושלם מיום החרבן ושניהם נלחמים עליה זה זמן רב, זה כובשה מזה וזה כובשה מזה ומיום הגאולה ואילך לא יעברו בה עוד כימי עולם, וכן אמר וזרים לא יעברו בה עוד כל ימי עולם".
י. עפ"י דברינו מובנת ההלכה ברמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ז הכ"ג): "מקום שהיה בעלייה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לו אלא פעם אחת בשבוע לידע מה הוא צריך לחזק בדקו, בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים, לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומין, ואם אין שם כהנים יכנסו לוים, לא מצאו לוים יכנסו ישראל, מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים יכנסו טמאים, טמא ובעל מום יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור, וכל הנכנסין להיכל לתקן יכנסו בתיבות, אם אין שם תיבות או א"א להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים".
ומדוע שלא יכנסו נכרים לתיקון בקה"ק ובהיכל הרי לכאורה הם עדיפים על טמאים, (ואי חיישינן לבגדיהם הטמאים אפשר להזות ולהטביל את בגדיהם ולהלבישם בגדים טהורים1) אלא שאין מכניסים נכרים להיכל אפילו לצרכי ישראל לתיקון בבית המקדש2.
מסקנה עריכה
נראה שאין להכניס נכרי לבית המקדש לפנים ממה שקבעו חכמים, אף לצורך תיקונים ושיפוצים בבית המקדש.
הערת הרה"ג יעקב אריאל
איסור כניסת גויים למקדש. הבאתם מקורות רבים שדנים בנושא וגם אתם הרמת תרומה ייחודית משלכם, שאין לנוכרים חלק בערכים הפנימיים של עם ישראל. המייחד את גישתכם הוא שבעוד שכל הדנים בנושא זה הניחו שהגוי עובר עבירה בכניסתו למקדש ולא מצאו מענה הולם, אתם מחדשים, שהגוי עצמו לא עובר שום עבירה, אלא שאנו מנועים מלתת לגוי חלק בערכי ישראל המקודשים. בדומה לגישתכם נראה גם לענ"ד שהאיסור הוא לא על הגברא של הגוי אלא על החפצא של קדושת המקדש. כניסת גוי למקדש פוגעת פגיעה חמורה בסדרי המקדש. לא ייתכן שישראלים מנועים מלהיכנס למקדש, מעבר לעזרת ישראל, וגויים מותרים. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? ובסוף מס' מכות 'ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים...מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו...' ולכאורה ק' אין דמיון בין הזר לשועל, ישראל זר הנכנס למקדש עובר עבירה אך השועל אינו בר חיובא וכי יש איסור על השועל להיכנס למקדש? אלא ע"כ הדמיון אינו מהגברא אלא מהחפצא של המקדש. אין לך פגיעה חמורה יותר בכבוד המקום, שנאמר בו 'הזר הקרב יומת', מאשר שועלים המהלכים בו. כשהמקדש היה קיים הייתה חובת שמירה על כבודו (כמבואר במס' תמיד א, א וכתב שם הרמב"ם: 'המשמרות אינו מחמת פחד אלא זו מצוה כבוד לבית והדור ורוממות'). כבודו של המקדש מתבטא בין היתר בכך שלא כל אחד רשאי להיכנס לכל אתר ואתר במקדש. קדושת החיל התבטאה בכך שאין ישראל טמא מת רשאי להיכנס אל מעבר לחיל, לכן לא ייתכן שגויים כן יורשו להיכנס לשם, לא תהיה כוהנת חמורה יותר מפונדקית. גם אני מסכים לדבריך שהאיסור החל בסיני אך לענ"ד האיסור החל בפסוק: "לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה". איזה איסור עברה בהמה בעלייתה להר סיני? אלא ע"כ כבוד המקום בו ניתנה התורה מחייב הגבלה. אם גוי היה רוצה לעלות להר באותה שעה, היינו חייבים למנוע זאת ממנו, בגלל כבוד התורה (כידוע קדושת הר סיני עברה עם התורה למשכן וממנו למקדש בירושלים)
גם היום חובתנו לשמור על כבוד מקדש וכל מקום בו אסור לישראל להיכנס גם על גוי יש לאסור. אילו זכינו היינו מכריזים מיד עם שחרור הר הבית, בעוד העולם כולו מוכה בהלם, שמקום המקדש אסור בכניסה המקדש לכולם, בין ישראלים בין נוכרים. כידוע כיפת הסלע אינה מסגד, גם בעיני המוסלמים. המסגד המקודש בעיניהם הוא 'אל אקצה' הנמצא בקצהו הדרומי של הר הבית.
לפחות יש למנוע את משחקי הכדורגל הנערכים ע"י צעירים ערביים ברחבת הר הבית. אין לך ביזוי הקודש יותר מזה. ויש למנוע את החרפה הזאת.