חבל נחלתו כג כז
סימן כז
מתירי נדר שאינם יודעים מה היה הנדר
שאלה
עריכהאשה נדרה בכעסה שלא תיכנס לבית הוריה. כשנרגעה באה להתיר נדרה. הרב חיפש ומצא לה פתח (פתח הוא ענין שלא עלה על דעתה בשעת נדרה, שאם היתה זוכרת בשעת נדרה לא היתה נודרת). הוא שלח לה שלשה מתירים שלא ידעו מה היה הנדר ולא מה היה הפתח, ורק שאלו אותה בשעת התרה: 'אם היית יודעת שתתחרטי בגלל סיבה מסויימת (שלא פורטה במעמד ההתרה, והוא פתח וחרטה גם יחד)1 – האם היתה נודרת?!' וכשהשיבה שלא – הם התירו לה את נדרה.
האם הנדר הותר?
תשובה
עריכהא. בגיטין (לה ע"ב): "איבעיא להו: צריך לפרט את הנדר, או אינו צריך? רב נחמן אמר: אינו צריך, רב פפא אמר: צריך. רב נחמן אמר אינו צריך, דאי אמרת צריך, זימנין דגייז ליה לדיבוריה, וחכם מאי דשמע מיפר; רב פפא אמר צריך, משום מילתא דאיסורא".
פרש רש"י (גיטין לה ע"ב):
"דגאיז ליה לדיבוריה – ואינו מפרש הכל".
"וחכם – אינו מיפר אלא לדעת מה שישמע הילכך לא יפרט על מה נדר אלא יאמר כך נדרתי ואסרתי עלי פירות מין פלוני".
"משום איסורא – שמא על דבר איסור נדרה כגון על גיבוי כתובה וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלוני ובא להתיר את נדרו סתם ורוצה לעבור העבירה".
היינו, נחלקו רב נחמן ורב פפא האם חייבים לפרט את הנדר, לרב נחמן אין צריך משום שאם יחסר מילים והסברים נמצא שהנדר לא הותר, לרב פפא חייבים לפרט את הנדר כדי להבטיח שהמתירים יודעים שאינם מתירים לנודר לעשות איסור.
כתבו תוספות (גיטין לה ע"ב):
"קסבר צריך לפרט את הנדר – בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) משמע דהכי קיימא לן דההוא דאתא קמיה דר' בון אמר ליה התיר לי נדרי אמר ליה מאי נדרת א"ל נדרית דלא מרווחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קאמינא, אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לאו דפרטת לנדר התרתיהו לך"...
ירושלמי זה הובא גם ברמב"ן (הל' נדרים דף סד ע"א, כא ע"ב בדפי הרי"ף), וכן בריטב"א בהל' נדרים (שם), ושניהם סברו שכן הלכה. ויש להדגיש כי פירוט הנדר כולל גם את הסיבות מחמתן הוא נידר, כפי שמוכח בירושלמי שהמתיר שאל אותו מדוע נדר שלא ירויח ואז התברר שהתכוין שלא ירויח במשחק קוביא.
ב. הוסיף הנימוקי יוסף (נדרים כא ע"ב): "בפרק השולח פסקינן הלכתא כרב פפא דצריך לפרט את הנדר. ומיהו מוכח התם דדוקא לכתחלה הוא דאין החכם מתירו עד שיפרוט לו הנודר נדרו אבל בדיעבד שהתירו בלא פרט הרי זה מותר".
היינו, כל הראשונים שהביאו את חיוב פירוט הנדר, הבינו שהחיוב נובע מחיוב דרבנן מחשש שיתיר נדר של איסור, אולם בדיעבד הנדר מותר אף אם לא פרט את הנדר.
ג. בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' סב) כתוב:
"שאלת הא דקי"ל צריך לפרוט את הנדר אם תלה את נדרו' בשום דבר צריך לפרוט מה הסיבה שנדר בשבילה, א"ד א"צ לפרוט אלא עיקר מה שנדר. ונראה מההיא דאלמנה שבפרק השולח (ל"ה) צריך לפרוט הסיבה. אבל הא מספקא לן אם צריך לפרוט לשלשתן או אפילו לשניהם או אפילו לאחד מהם וחביריו נסמכין עליו. שאלו נדר הנודר לדבר עבירה לא היה הוא (נסכים) [צ"ל מסכים] להיתר. או לא.
"תשובה: באמת צריך לפרוט הסיבה והיא העיקר בדבר זה. שאין עיקר הפרט אלא כדי שלא יתירו לו מה שנדר כדי להרחיק מן האיסו' או מן הגזל כההיא דפרק השולח. ואיתא נמי בירושלמי דגרסינן התם בפרק השותפין שבנדרין [הלכה ד'] חד בר נש [לפנינו נוספה המלה נדר] דלא מרווחא. אתא לגביה רבי יודן בר שלום. א"ל מה אשתבעת, א"ל דלא מרווח. א"ל ובן [לפנינו וכן] בר נש עבד, א"ל לקתוסתיה [לפנינו בקביוסטיסא] אמ' ברוך שבחר בהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר. ומסתברא נמי שאפילו פרט לאחד מן המתירין די שהרי אלו יחיד מומחה היה יכול הוא להתיר על ידו מה שפרוט לפניו. שאין היחיד מצוי ג"כ לחטוא ולהתיר מה שאינו ראוי להתיר. ואף על פי שאלו הג' אין היחיד שבהם חשוד להסכים על ההיתר אם תלה נדרו בדבר האסור לו. ואיני רואה בזה שום הפרש בין מומחה לשאינו מומחה. שצורך הפרט אינו דבר תורה עד שנאמר גזרת הכתוב כך היא שיפרוט הנודר בפני המתירים את הנדר. אלא חששא של דבריהם היא להזהר ברמאין. וכל שמקצת המיתירים יודעים באמיתו' של ענין די בכך ואריך. וכ"ש אם אותו היחיד חוזר ופורט בשמה להם כמו שפרטה היא לפניו. דלא גרע מתורגמן שמתירים ע"י כמ"ש בירושלמי שכתבנו למעלה".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' רכח סי"ד): "קודם שיתירו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר. ואם לא פרט, אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין, סגי".
במקרה הנוכחי אף אחד מהמתירים לא ידע מה היה הנדר, אולם החכם שאליו נגשה הוא ידע מה היה נדרה וסיבותיו, ומצא לה פתח, וסבר שראוי להתיר את נדרה. ועל כן נראה שאעפ"י שהמתירים עצמם לא ידעו, בכ"ז הנדר הותר, ואף לא עברו על איסור דרבנן, שכן החכם ששלחם להתיר את הנדר ידע שאין בו איסור, ולהיפך מצוה להתירו.
ד. נדון עתה האם המתירים יכולים להיות שליחים של מתירים.
בירושלמי (נדרים פ"י ה"ח) נאמר : "מהו להתיר על ידי התורגמן. נישמעינה מן הדא ר' בא בר זוטרא איתעביד תורגמן דרבי יוחנן בחדא איתא דלא הוות חכמה מישמע סוריבטי' ".
פרש קרבן העדה (נדרים פ"י ה"ח): "איתעביד תורגמן. נעשה מתורגמן דר' ירמיה בהאי איתתא שלא היתה יודעת למשמע לשון ארמית ש"מ דמתירין ע"י תורגמן".
"ה"ג משמע סוריסטין. וכ"ה ברשב"א ור"ן ודלא כגליון".
וכך באר הפני משה (נדרים פ"י ה"ח): "מהו להתיר ע"י תורגמן. אם אין הנודר יכול לפרוט הנדר אלא על ידי תורגמן".
"נישמעינה מן הדא. דר' בא נעשה תורגמן לפני ר' יוחנן לאשה אחת שבאת לשאול על נדרה ולא היתה יכולה להבין סוריבטין א"נ סוריסטין לשון ארמי ש"מ שמתירין על ידי תורגמן".
וכן הובא בספר כפתור ופרח (פ"י):
"ירושלמי מסכת נדרים פרק נערה המאורסה (הלכה ח) מהו להתיר הנדר על יד תורגמן, נשמעיניה מן הדא, רבי אבא בר זוטרא איתעביד תורגמניה דרבי יוחנן בחדא איתתא דלא הות חכמה לשון סורסי. מזה יראה שהם ז"ל היו מדברים גם כן לשון סורסי".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רכח סט"ז):
"צריך הנודר לבא לפני המתירין, כשיתירו לו, ואינו עושה שליח לשאול על נדרו. (ומתירין ע"י תורגמן). (ר"ן פ"ק דנדרים וב"י בשם הירושלמי וריב"ש סי' ש"ע)".
והעיר הט"ז (יו"ד סי' רכח ס"ק כא): "ע"י תורגמן. פירוש כשגם הבא להתיר נדרו הוא שם בפני הב"ד עם תורגמן שלו".
וכן כתב הקרן אורה (נדרים ח ע"ב): "והחכם נראה דלכ"ע אינו יכול להתיר על ידי שליח, אלא החכם בעצמו צריך שיתיר".
ואמנם, מדברי הקרן אורה משמע שלא ניתן להתיר על ידי שליחים, אולם מפירוש קרבן העדה משמע שהמתורגמן לא רק חקר את האשה בשפתה, אלא הוא גם אמר לה שהיא מותרת (קרבן העדה ופנ"מ: 'דמתירין ע"י תורגמן').
במקרה הנוכחי, המתיר שלח שליחים להתיר בלא שידעו מן הנדר, ויש בכך דמיון מסויים להיתר על ידי מתורגמן. אמנם המתורגמן חוזר על ההיתר לפני המתיר ולפני מי שהתירו לו, וכאן המתירים התירו לפני המותרת אולם יש לראותם מעין מתורגמנים המתירים.
ה. ישנה סיבה נוספת להתיר נדר זה, מפני שבעצם הוא אינו נדר אשר חל רק על דבר שיש בו ממש, אלא הוא שבועה.
ז"ל הבית יוסף (יו"ד סי' רו, ה):
"כתב אדוני אבי ז"ל הנודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי וכו'. זה לשון הרא"ש בפסקיו פרק קמא דנדרים (סי' ב) אם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך לכאורה אפילו יד לא הוי דדוקא באומר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו ואף על פי שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי, אבל אם אמר אני נודר זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה דבפיך (דברים כג כד) זו צדקה (ז.) ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומא דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל להם וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות [ראש] בנדרים עכ"ל: והר"ן כתב בריש נדרים (ב: ד"ה איידי) שדעת ר"ח ור"י ן' מיגאש (שבועות כב. ד"ה אמר רבא) והרשב"א (נדרים ב: ד"ה גמ' איידי) ז"ל דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר וכן משמע בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) אבל הרמב"ן (ה:) כתב דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה אלא מדין ידות הוא דמהני ע"כ".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' רו ס"ה): "הנודר: שלא אוכל עמך, או: שאוכל עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא, אין להקל וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, מהני מדין ידות; ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה, לדברי הכל אסור".
וא"כ כיון שהיא נדרה שלא תלך לבית הוריה יש כאן שבועה, שנחלקו הראשונים אם צריכה היתר ועל כן מלכתחילה צריכה היתר, וכיון שפרטה את הנדר לפני החכם שמצא לה פתח ובאה לפני המתירים והתירוה. הרי היא מותרת ואינה צריכה התרה בשנית2.