חבל נחלתו כב מא

סימן מא

הפסקת עבודה של שכיר יום

שאלה

ת"ח (לא עשיר) הזמין 'מנקה', שינקה בי"ב וי"ג ניסן לפסח, 4 שעות כל יום 200 ש"ח כל יום.

הפועל עבד לאט. היה אפשר לגמור את כל היומיים ב-4 שעות.

בי"ג היה אמור לעבוד 4 שעות. אבל הת"ח לא רוצה להזמינו. המנקה אמר שהיה מי שהזמינו למחר, ולכן מפסיד בביטול העסקתו. ואולי, עד מחר ימצא מישהו אחר. הוא עני ובן ישיבה. (אף הוריו לא עשירים).

מה הדין? האם צריך לעשות לפנים משורת הדין?

תשובה

א. השאלה היא בפועל שנשכר ליומיים ובעל הבית החליט לבטל מלאכתו ביום השני, שני הימים הם שכירות אחת, וא"כ השאלה היא בהפסקת שכירות של פועל לאחר תחילת עבודתו.

כתב הטור (חו"מ סי' שלג, ב) לגבי הפסקת עבודה על ידי בעל הבית:

"במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הבעה"ב לחזור בו כל זמן שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין ב"ה יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל"...

היינו, לפי הטור, לכתחילה, אין לבעה"ב לפטר את הפועל לאחר שהתחיל במלאכתו, ואם פטרו משלם לו שכר בטלה על החלק שהפועל לא עשה.

ב. וכך כתבו הפוסקים לגבי הפסקת עבודה באונס:

כתב המגיד משנה (הל' שכירות פ"ט ה"ד): "ויש בזה חילוקים ודינין כתבום הרמב"ן והרשב"א ז"ל אזכירם בקוצר: ...ואם הלכו אף על פי שלא היו מוצאין להשכיר עצמן אמש נותן להם שכרן כפועל בטל והוא שעכשיו אינן נשכרין כלל, אבל אם היו נשכרין בשכירותו אין להן עליו אלא תרעומת, שהרי הוא אומר להם צאו והשכירו עצמכם וכן אם נשכרין בפחות משלם להם הפחת ונפטר בכך וכל אלו הדינין בשלא ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו. אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל הרי זה אונס ונפטר כמ"ש רבינו וכל זה מוכרח בראיות ברורות".

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שלג ס"ב):

"בד"א שאין להם עליו אלא תרעומת בשלא הלכו, דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה; אבל אם היו נשכרים אמש, ועכשיו אינם נשכרים כלל, הרי זה כדבר האבוד להם, ונותן להם שכרם כפועל בטל; ואם נשכרים בפחות, משלם הפחת. ואם הלכו (ודוקא שהלכו עצמם, אבל לא שלוחם) (המגיד פ"ט בשמם), אף על פי שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש, נותן להם שכרם כפועל בטל; והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל. אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו, אין להם אלא תרעומת"...

ג. באר בפתחי חושן (ח"ד [שכירות] פ"י ס"ז): "התחיל הפועל במלאכה, וכ"ש לאחר שעשו קנין אחר על השכירות, אף על פי שבשעה ששכרו לא היה מוצא להשתכר, אין בעל הבית יכול לחזור כל משך זמן השכירות, ואם חזר בו, אם מוצא עתה להשכיר עצמו, אין לו עליו אלא תרעומת, ואם אינו מוצא להשכיר עצמו, נותן לו על הזמן שלא עבד כפועל בטל, וכן אם מוצא להשכיר עצמו בפחות משלים לו ההפרש, ועל הזמן שעשה אצלו נותן לו שכרו משלם, ויד בעל הבית על התחתונה".

וכתב בהערה טז על כך שבעל הבית אינו יכול לחזור: "טור, ובשו"ע לא הזכיר שאינו יכול לחזור, אלא כתב שנותן להם שכר כפועל בטל, וכן הוא במ"מ, ואפשר דס"ל שאם רוצה ליתן כפ"ב יכול לחזור, מיהו אפשר לאידך גיסא, שאף בלא הלכו אסור לו לחזור, אלא שאם חזר אין לו עליו אלא תרעומת, וכן מסתבר יותר, שגם בתחלת הסימן כתב הטור השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הרשות בידו וכו', ואילו המחבר פתח בלשון דיעבד השוכר את הפועל והטעו זה את זה וכו'".

היינו בפתחי חושן מלמד שהשו"ע לא הזכיר שלבעה"ב אסור לחזור. ומסיק שיש מחלוקת בין הטור לשו"ע אם בעל הבית יכול לחזור בו, לכתחילה. אמנם לפי שני החולקים משלם לו שכר כפועל בטל או משלים לו מה שהשתכר לאחר ביטול השכירות על ידו לגובה השכירות שלו. פתחי החושן נוטה לומר להיפך, שאף לשו"ע אסור לחזור בו, ואסור לחזור אפילו במקום תרעומת וק"ו לאחר שהתחיל במלאכתו.

ד. נאמר בירושלמי (בבא מציעא פ"ו ה"ב): "מתני' השוכר את האומנין וחזרו בהן ידן לתחתונה אם בעל הבית חזר בו ידו לתחתונה כל המשנה ידו לתחתונה וכל החוזר בו ידו לתחתונה".

"גמ' רב אמר [ויקרא כה נה] כי לי בני ישראל עבדי' אין ישראל קונין זה את זה: א"ר יוחנן עבד עברי היא מתני'. על דעתיה דרב בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו על דעתיה דרבי יוחנן פועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית".

מבאר הפני משה:

"על דעתיה דרב. ומפרש הש"ס דאפי' אם תמצא לומר דבין לרב ובין לר' יוחנן ס"ל דפועל יכול הוא לחזור בו ול"פ אלא בפירושא דמתני' אפ"ה נ"מ לדינא איכא בינייהו לענין הבעה"ב דעל דעתיה דרב מפרש למתני' בפועל ומוקי לה כמאן דס"ל דאינו יכול לחזור בו והלכך אם התחילו במלאכה כדמיירי במתני' דהא ידן על התחתונה קתני ס"ל להאי מ"ד דאין אחד מהם יכול לחזור בו לא הפועל ולא הבעה"ב וכל החוזר בו ידו על התחתונה והשתא לדידיה דפליג על המתני' דס"ל דפועל יכול לחזור בו לעולם ואפילו התחיל במלאכה ה"נ ס"ל דגם הבעה"ב יכול לחזור בו דמתני' דקתני אם בעה"ב חוזר בו מאחר שהתחילו במלאכה יד בעה"ב על התחתונה אתיא דלא כהלכתא למאי דס"ל לרב".:

"על דעתיה דר' יוחנן. דמפרש למתני' דבקבלן מיירי וכיון שהתחיל במלאכה אינו יכול לחזור בו ואם חזר ידו על התחתונה וכן הבעה"ב ולדידיה דבפועל מודה הוא דיכול לחזור בו לעולם א"כ שמעינן דס"ל לר' יוחנן דבעה"ב אינו יכול לחזור בו לאחר שהתחילו במלאכה כדקתני במתני' דלר' יוחנן מתני' הלכתא היא ובבעל הבית אין חילוק בין פועל לקבלן לענין שאינו יכול לחזור בו מכיון שהתחילו במלאכה".

וא"כ הלכה כר' יוחנן שבעה"ב לא יכול לחזור בו אחר התחלת מלאכה. ומצאתי שהביא את הירושלמי – המחנה אפרים (הל' שכירות פועלים סי' א).

ה. וכן בתלמיד הרשב"א (בשיטת הקדמונים, בבא מציעא פ"ו – השוכר את האומנין) כתב: "התחילו במלאכה כלל, ולא סוף דבר בעיקר המלאכה אלא כגון ששלח אותן לגורן להביא תבואה והלכו ולא מצאו, או שלח אותן לשדה לעדור והלכו ומצאוה כשהיא לחה עד שאינה ראויה לעדר, הרי בעל הבית נשתעבד לשכרם בהתחלה זו, ואף על פי שאינו אצלן דבר האבד כגון שבבוקר לא היו מוצאין שוכרין. לפי שכשם ששכירות קרקע או מטלטלין נקנית באחת מדרכי הקניות, כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה, ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בהן בין בשכירי יום בין בקבלנין, ונותן להן כפועל בטל על הדרך שאמרנו. בד"א בשאינן מוצאין עכשיו שוכרין בכדי מה ששכרן הוא, אבל אם הן מוצאין עכשיו שוכרין, אומר(ין) להן צאו והשכירו עצמכם לאלו, ואין להם עליו אלא תרעומת. לא מצאו אלא מי שישכרם בזול, משלם להם כל מה שהוזילו ממה ששכרן הוא, ואף על פי ששכרן ביוקר".

וכן בשו"ת הריב"ש (סי' תעו) כתב: "והנני יוסיף להפליא עליכם איך פליאה דעת מכם בדבר ברור כזה, שאין חלוק בין שכירות פועל ליום אחד או שכיר שבת או שכיר חדש או שכיר שנה. או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור, שבכל אלה אין צריך קנין. אלא התחלת המלאכה היא הקנין. אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם, אפילו התחיל במלאכה ואפילו בקנין. משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים. ובעל הבית אין יכול לחזור בו... אבל בשכירות אין לומר כן. שכיון שהתחילו במלאכה קונה הפועל שכרו כאשר התנה עמו. ואין בעל הבית יכול לחזור בו".

והו"ד בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' יז).

וכ"כ בשו"ת תורת חיים (מהרח"ש, ח"א סי' נג, ח"ג סי' כו).

ו. כן פסק בשולחן ערוך הרב (או"ח, מהדו"ב סי' רמג): "וממוצא דבר נשמע הטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלן, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס כבשכיר יום יום, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים (ומשה"נ) [ומשה"כ] לא הכריחוהו חכמים ע"ז מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר שאינו אבל. והוא הדין והוא הטעם בשבת לענין שכיר נכרי שאינו מצווה על השבת, והילכך ס"ל להב"י ורמ"א וט"ז דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, די"ל בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין (לענין) שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו.

וכן בשו"ת לחם רב (סימן ד, לבעל הלחם משנה על הרמב"ם) כתב: "תשובה, הטור בחו"מ סי' של"ו גבי מי ששכר מלמד לבנו כתב בשם רבינו יואל דאם התלמיד חלה ורגיל באותו חולי, פסידא דבעל הבית, ונותן לו שכרו משלם, לא כפועל בטל, דכל לומדי תורה כשאין לומדים הבטלה גורם להם שכחה, ודמי לאכלושי דמחוזא [ב"מ עז ע"א] דאי לא עבדי חלשי ע"כ. מכאן משמע דכיון דהקהל שכרו למלמד לשנה וחזרו בהם, נותנין לו שכרו משלם ולא כפועל בטל, דלומדי תורה דמו לאכלושי דמחוזא. ואף על גב דהקהל לא נטלו קנין אין בכך כלום, דמלמד כפועל הוי, והפועל התחלת המלאכה הוי הקנין, כדכתב הטור בסימן של"ג במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה וכו', אבל אם התחילו במלאכה אין בעל הבית יכול לחזור וכו', ואף על גב דשם נותן שכרו כפועל בטל, הכא נותן משלם מטעמא דכתיבנא.

ז. מאחר שכ"כ הרבה פוסקים סוברים שבעה"ב לא יכול לחזור מתחילת המלאכה לאחר קניין, תמוהים דברי ערוך השולחן (חו"מ סי' שלג ס"ח): "...וצ"ל דזה שכתבו הפוסקים שהבעה"ב אינו יכול לחזור בו היינו שלא יהא ידו על העליונה כפועל אלא ידו על התחתונה כקבלן כמו שיתבאר וראיה דהנה הטור והרמ"א כתבו בסי' זה דבעה"ב החוזר בו ידו על התחתונה אלמא שיכול לחזור בו ומטעם דאין שעבוד מזה על זה כלל ולפ"ז התחלת המלאכה באמת אינו קנין כלל וזהו גזירת התורה שהתחלת המלאכה לא תהא קנין כלל מטעמא דלי בני ישראל עבדים שאינו יכול לשעבד עצמו ע"י מלאכתו כעבד וזה שהפוסקים קוראים לזה קנין הוא רק בשם המושאל ונ"מ לענין מ"ש בסעיף ג' ומה שעבד עברי יוצא בגרעון כסף זהו קנינו שמקנה את עצמו מבעליו כמו ששנינו וקונה את עצמו בגרעון כסף [קדושין י"ד ב] שכך גזרה התורה ולכן לא גזרה התורה רק שהמלאכה לא תהא קנין ושעל פי המלאכה לא ישתעבדו זל"ז אבל כשברצון עצמם משעבדים גופם ע"י קנין או שטר ודאי ביכלתו לעשות כן כמו שמשעבד הגוף לממון והרי זהו ודאי דבקנין או שטר אין הבעה"ב יכול לחזור בו ולהירושלמי הרי שוין הן בדין זה ומה שיש חילוק בין פועל לבעה"ב שבבעה"ב ידו על התחתונה יתבאר הטעם לפנינו והרבה מאחרונים הסכימו לדעה זו וכן יש להורות [ועי' באה"ג]".

ואמנם בפתחי החושן (שם הערה יד) העיר עליו: "ובערוה"ש (סימן שלג סעיף ח) כתב שלפי מ"ש הטעם שפועל יכול לחזור משום לי ב"י עבדים, גם בעה"ב יכול לחזור, ומ"ש שאינו יכול לחזור היינו לענין ידו על התחתונה, אבל אין שעבוד מזה על זה, ומ"ש שהתחלת מלאכה הוי קנין אינו אלא שם מושאל, אבל מעיקר הדין אין התחלת מלאכה קנין, ושניהם יכולים לחזור אא"כ יש קנין אחר, עיין שם, ומדברי הפוסקים לא משמע כן. ועי' פרק ז". ואף מדברי הראשונים והאחרונים שהבאתי לעיל לא משמע כערוה"ש.

במקרה זה, המעביד אף שהוא עני אינו יכול לחזור בו. ולכן יותר רווחי לו שהפועל יסיים עבודתו למחרת. אם בכ"ז הודיע לפועל שאינו מעוניין בעבודתו, צריך לשלם שכרו על מה שלא עשה כפועל בטל. ואם הפועל מצא עבודה למחרת צריך להשלים לו שכרו, למה שהיה משתכר אצלו.

מסקנה

מלכתחילה כיון שאסור לחזור בו ייקח את הפועל גם לשאר העבודה. אם פיטרו, במידה והפועל מצא עבודה כגון במאה ועשרים שקל ביום השני, ישלים לו עוד שמונים שקל וסה"כ 280 שקל, ואם לא מצא עבודה נותן לו כפועל בטל כ-300 שקל כיון שחזר בו.