חבל נחלתו כב לט

סימן לט

רווחים מרכב עבודה ותנאי שירות

שאלה

אדם שיש לו רכב המשמשו גם לשעות הפנאי ממקום העבודה, נתבקש על ידי חבירו להוסיף עוד כמה ק"מ כל יום, ולהסיעו למקום עבודתו – תמורת תשלום, האם מותר לו לעשות זאת? ולמי שייך התשלום?

תשובה

א. המדובר ברכב של המעסיק וההוצאות עליו כולן של המעסיק.

אם מדובר שהשכיר העובד אצל אותו מעסיק אינו מוסיף שום ק"מ לנסיעתו לצורך הסעת חבירו, החברה שמעמידה את הרכב לרשותו אינה ניזוקה כלל. ואם היה עושה הסעה בחינם כגמילות חסד לצורך חבירו, ללא הארכת הדרך והמשכת הזמן, לא היתה למשכיר שום טענה כלפיו. הוא עושה ברכב שקיבל ממקום העבודה את מלוא חובותיו, ומה שעושה טובה לחבירו ונוטלו למקום עבודתו בכך אינו עובר על שום תנאי מתנאי העבודה בין המעביד לעובד.

ב. ניתן לטעון כלפי החברה בעלת הרכב: זה נהנה וזה לא חסר. שהרי את ההוצאה הזאת החברה המעסיקה בין כה וכה מוציאה לצרכי העובד, ומה איכפת לה שהשכיר ירויח עוד מעט ממון.

השאלה נחלקת לשני מצבים:

1) החברה אינה מפסידה מאומה – אבל השכיר המשתמש ברכב נוטל רווח צדדי מההסעה.

2) אם המשכיר נחסר במשהו מכך שהשכיר בעל הרכב משתמש ברכבו למטרות נוספות.

ג. לגבי האפשרות הראשונה, כתב הרמב"ם (הל' שכנים פ"ז ה"ח): "מי שהיו לו חלונות למטה בכותלו ובא חבירו לבנות בפניהן ואמר לו אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו הרי זה מעכב עליו ואומר לו בעת שתפתח החלונות תרעיד את הכותל ותקלקל אותו, ואפילו אמר אני אסתור כל הכותל ואבנה אותו לך חדש ואעשה בו חלונות למעלה ואשכור לך בית שתדור בו עד שאבנה יכול לעכב עליו ואומר לו אין רצוני שאטרח ממקום למקום, לפיכך אם לא היה שם טורח כלל ואין צריך לפנות אינו יכול לעכב עליו, וכופין אותו שיהיה חבירו סותם חלון זה שלמטה ממנו ועושה לו חלון מלמעלה שזו מדת סדום, וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום כופין עליו".

ומכאן, שבמקרים מסוימים אף כופים על מידת סדום כדי שהשני יהנה.

וכן כתב בפתחי חושן (חלק ה [גניבה ואונאה] פרק ח – הנהנה בממון או מעשי חבירו, סעיף א):

"אמרו חז"ל שבמקום שהאחד נהנה מנכסי חבירו, ובעל הממון אינו חסר, פטור מלשלם עבור ההנאה, ומצינו לפעמים שאף כופין על מדת סדום, שיתן לחבירו ליהנות משלו".

אמנם יש להעיר שכפיה על מידת סדום היא כאשר המהנה אינו חסר כלום, והנאתו של הנהנה היא ישירה מחבירו, אבל במקרה שלפנינו, הרי הוא אינו חייב להסיע את חבירו למקום עבודתו וכד', וודאי לא ברכב של החברה ועל כן חוזרים לשאלת 'זה נהנה וזה לא חסר'.

ג. כתבו הפוסקים ששאלת זה נהנה וזה לא חסר היא רק לאחר מעשה, האם הנהנה צריך לשלם על כך שנהנה. אולם לכו"ע אינו חייב מלכתחילה ליהנות את חבירו, אפילו אינו חסר. פסק הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' שסג ס"ו): "ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם (מרדכי ונ"י פרק הנ"ל)".

במילים אחרות במקרה כפי השאלה שלפנינו, אין כופים על אדם להיות 'זה נהנה וזה לא חסר', וכשיוודע לבעל החברה שעובדו עושה עם הרכב שלו רווח צדדי, בעל החברה יכול לטעון: 'אין זה נוח לי שתעשה רווחים ברכב שלי, שלא על דעתי, ולכן או שתעביר את רווחיך אלי או תפסיק את הרווח הצדדי על ידי הרכוש שלי'.

וכן כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' שסג סט"ז):

"וכ"ז דוקא כשדר שלא מדעתו כגון שלא היה בביתו או שהיה בכאן ולא א"ל צא אבל אם א"ל צא מן הבית ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו אפילו אם אינה עשויה להשכיר וגם זה אינו רגיל לשכור דאף שזה לא חסר מ"מ בע"כ אין ביכלתו לדור ואין זה בגדר לכוף על מדת סדום דזה אינו רק במקום שא"א להמוחה להרויח בזה שמוחה, אבל בזה הרי אפשר לו להשכירה אלא שאינו רוצה בזה לפיכך אין כופין אותו שיניחנו לדור בה וכ"ש שביכלתו למחות לכתחלה שלא יכנס בה וזה שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ו' דאע"פ שהוציא את בעה"ב בע"כ מן הבית והוא דר בו שא"צ לשלם אם אינה עשויה לשכר זהו הכל כשהוציאו ושתק, אבל אם מיחה בו אף שלא הוציאו חייב לשלם וגם בהוציאו ולא מיחה בו דוקא כשלא הוצרכו הבעלים לשכור עי"ז דירה כגון שהיה לו עוד בית שלא היה דרכו להשכירה אבל כשהפסידו עי"ז חייב לשלם אף כשאין דרכו לשכור דכשלא הפסידו לא הוי יותר מגרמא ופטור ולא כשהפסידו ובזהמ"ז סתם בתים עומדין להשכירם ואף שעדיין לא השכירו עדיין מעולם".

וכן כתב בפתחי חושן (ח"ה [גניבה ואונאה], פרק ח – הנהנה בממון או מעשי חבירו ס"ג):

"לא אמרו זה נהנה וזה לא חסר פטור אלא לענין דיעבד, שלאחר שנהנה מממונו והוא לא נחסר, אינו חייב הנהנה לשלם לו עבור ההנאה, אבל יכול למחות לכתחלה שלא יהנה מרכושו, אף על פי שאינו חסר כלום."

ד. אלא שבמציאות החברה ודאי חסרה. היא משלמת את כל הוצאות הרכב (ביטוח רכב גם עבור הנוסעים שאינם קשורים לחברה בעלת הרכב, דלק וטיפולים, השתתפות עצמית בתאונה), ואפילו אם העובד משלם על ההטבה של רכב מן החברה, בכ"ז העול העיקרי הוא על החברה, ותשלומיו אינם מקנים לו שום זכות על הרכב. אם כן, יש כאן זה נהנה וזה חסר ובודאי שאין מחייבים את החברה להתחסר והוציא הוצאות עבור הנאתו של פלוני, בדבר שאינו כלול בהסכמים ביניהם.

ה. יש עוד להוסיף שבתנאי העמדת רכב לרשות העובד, מותנה – תנאי שבממון – שאינו יכול לעשות עם הרכב רווחים צדדיים, והרכב ניתן לו לצרכיו הפרטיים. הסעה בתשלום ודאי אינה כלולה בצרכיו הפרטיים.

ו. במקרה שלפנינו ודאי שהרכב, אחזקתו והפעלתו עולה כסף לחברה, ולכן היא יכולה לתבוע שכר שיינתן אליה.

כתב בערוך השולחן (חו"מ סי' שסג סי"ד): "וכן אמרו חז"ל [שם] הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר אם החצר עשוי להשכירו ואף על פי שזה האיש אין דרכו לשכור שמוצא תמיד לדור בחנם שהרי חסרו ממון ואין זה גרמא אלא היזק ממש, וזה הדר עכ"פ נהנה מזה ואפילו לא קלקל כלל בהבית ואפילו היה בעל החצר בכאן ושתק נ"ל דחייב לשלם ואין לזה לומר לו כיון שידעת שאין דרכי לשכור אם היה רצונך לקבל שכר היה למחות דזה יכול לומר לו כיון שידעת שאני משכירה ואתה רצית לדור בלא שכר היה לך לשאלני [וראי' מב"ק כ"א. ע"ש ודו"ק]".

וכ"כ בפתחי חושן (חלק ה [גניבה ואונאה] פרק ז – המשתמש בנכסי חבירו שלא מדעתו, סעיף י):

"וכל זה לאחר שכבר דר, אבל לכתחלה יכול למנעו מלדור בביתו, אפילו במקום שזה נהנה וזה לא חסר, וכשאמר לו לצאת ולא יצא צריך לשלם לו כל שכרו".

ז. על כן לדעתי פתוחות לשכיר שבא לשאול שתי דרכים:



1) לעשות את ההסעה כגמילות חסד בלבד, וללא התחייבות לימים שלא יוכל לקיימה. כאמור, כיון שלשכיר מותר לנסוע ברכב נסיעות לצורך פרטי אף גמילות חסד הוא יכול לקיים ברכב של החברה, וכיון שאין לו שום הוצאות על הנסיעה (אלא טורח הזמן שנמשכת הנסיעה) אינו חייב לדווח על כך לחברה.

2) האפשרות השניה היא לגשת לחברה, ולומר הוצעה לי הצעה כזאת וכזאת ארויח ממנה כך וכך, נא גרעו את השכר שאקבל מן המסתייע על ידי – משכרי. במידה והחברה תסכים יעשה ואם לאו לא יעשה. או שהחברה תסכים שירויח ללא הפחתה משכרו.