חבל נחלתו כב כא
סימן כא
קיצור לולב בסוכות
שאלה
האם מותר לקצר לולב בחול המועד סוכות, כדי שילד יוכל לנענע בו? האם מותר לתלוש עלים מתחתית הלולב כדי לקשור את ההדסים והערבות ללולב, בחול המועד סוכות?
תשובה
א. תלישת עלים מן הלולב בסוכות נגעו בה משלשה צדדים:
(א) משום תולש ביום טוב.
(ב) משום קשירה ביום טוב.
(ג) משום מוקצה למצותו.
שני הטעמים הראשונים שייכים רק ביום טוב. הטעם השלישי שבו נעסוק מתייחס לכל סוכות.
ב. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרלח ס"א): "עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך (ואפילו קיסם לחצוץ בו שיניו אסור) (מהרי"ל), ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום הז' כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל והוקצה לבין השמשות של שביעי הוקצה לכל היום"...
וא"כ לגבי סוכה לא חילקו בין שיעור סוכה וכד' ואפילו קיסם לחצוץ שיניו שחסרונו אינו פוסל את הסוכה – אסור ליקח מן הסוכה. י"א מן הסכך וי"א אף מן הדפנות.
אם נמשיך באותה הסתכלות, הרי גם לולב ושאר המינים אסור לחתוך מהם או לתלוש מהם בכוונה מאומה, אפילו אם ארוכים מדי או רוצה לאגוד בהם את המינים יחדיו.
ג. פסק החיי אדם (חלק ב-ג כלל סו סי"ג):
"כל דבר אינו אסור אלא למה שהקצה אותו, דהיינו אתרוג לא הקצה אלא מאכילה, ולכן מותר להריח בו מן הדין, רק לפי שנחלקו אם מברכין עליו, כיון שאינו עומד להריח, יש למנוע מלהריח בו בשעת נטילתו. אבל באמצע היום או בשבת, מותר להריח בו ולברך עליו. וההדס שאינו עומד אלא להריח, נמצא שהקצה אותו מלהריח, ולכן אסור להריח בו. ואפילו בשבת שאין נוטלין הלולב, מכל מקום כבר הקצה אותו לכל ז' (תרנ"ג ע"ש במ"א). וכן אם תלה פירות בסוכה לנוי, אסור לאכלן ומותר להריח בהן. ואם תלה בה עשבות המריחים, נ"ל דאסור להריח בהן (ומ"ש המ"א סס"י תרל"ח דאם סיכך בהדס יש מתירין להריח, היינו דוקא בסיכך בהן דאפשר לסכך בעצים כמ"ש שם מ"א בשם ר"ן מה שאין כן בתלה בה). וכן אסור לטלטל הלולב בשבת. ונראה לי דלא מבעיא לצורך גופו דאסור, כיון שכבר הקצה למצוה, אלא אפילו לצורך מקומו, אסור, דהוי כאבן".
ד. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרנג ס"א): "הדס של מצוה אסור להריח בו, אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו מן הדין, אלא שלפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו יש למנוע מלהריח בו".
באר המשנה ברורה:
"(א) אסור להריח וכו' – לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל שבעה כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו עומד לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה של הנותן ריח טוב בפירות די"א דכיון דלא עבידא לריחא מפני שהוא של מצוה אין לברך עליו ועיין בב"י בשם הרשב"א לענין תנאי אם מהני בהדס ועיין בסימן תרס"ד ס"ט".
"(ב) בו – ואפילו בשבת הגם דאין נוטלין בשבת מ"מ הרי הוקצה לכל שבעה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד [מ"א וש"א]".
"(ג) מלהריח בו – בעת נטילתו למצוה אבל קודם או אח"כ להריח בו לכו"ע יכול לברך וי"א דיש למנוע כל שבעת הימים ועיין לעיל בסימן רי"ו שם ביארנו כל פרטי הדין".
ה. אלא שלגבי ארבעת המינים מצינו במפורש שחיתוך חלק (עלה או חלק מן האתרוג) מותר לכתחילה.
נאמר בסוכה (לז ע"ב): "ואמר רבה: לא ליגוז איניש לולבא בהושענא, דמשתיירי הוצא, והוי חציצה. ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ".
פרש רש"י:
"לא (ליגוד) [מסורת הש"ס: ליגוז] איניש לוליבא בהושענא – אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה, ובא לקצצו מתחת – לא יקצצו בעודו באגודה, אלא יוציאנו ויגוז מתחת, ויחזור ויאגוד".
"דמשתיירי הוצא – של לולב תלושין מן השדרה בתוך האגד, לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה, ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב, וכשקוצצן מתחת נמצאו חתוכין מן השדרה ונשארין באגודה".
רבה ורבא חלקו לגבי מינו האם חוצץ, אבל שניהם סברו שמותר לקצוץ.
וכן בפי' רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי): "לא ליגזוז. אם הלולב ארוך יותר [מדאי] ורוצה לקוצצו לא יקצוץ אותו כשהוא תחוב האיגד עם ההדס והערבה, שאם יחתכנו שם ישארו תוך האיגד עלי הלולב חתוכים שנחתכו מן הלולב כשחתך וקצר משדרתו, והעלים גדולים ועולים למעלה והוו חציצה, שהרי אינם אגודים. אלא יוציאנו מן האגודה ויקצצנו ואחר כך יאגדנו: אינו חוצץ. והלכתא כרבא". משמע שלרבא, שהלכה כמותו, מותר לקוץ בסוכות, על אף שלכאורה כל הלולב הוקצה למצותו.
ו. עוד מצינו בסוכה (לו ע"ב): "איתמר, אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב: אין זה הדר. איני? והא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה! ולרבי חנינא קשיא מתניתין; בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא, כאן – ביום טוב ראשון, כאן – ביום טוב שני. אלא לרב קשיא! – אמר לך רב: שאני עכברים דמאיסי. איכא דאמרי אמר רב: זה הדר, דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה. ולרבי חנינא קשיא מתניתין! לא קשיא: כאן – ביום טוב ראשון, כאן – ביום טוב שני".
פרש רש"י:
"והא ר' חנינא מטביל בה – אוכל מקצתו".
"ונפיק – ויוצא ידי חובתו בנותר, ומברך עליו, והא דנקט מטביל – שכל מאכלם על ידי טיבול היה, כדאמר בפסחים (קז, ב): השמש מטביל בבני מעיים, ר' יצחק מטביל בירקא".
"ופרכינן: ולר' חנינא קשיא מתניתין – דקתני חסר כל שהוא פסול".
"ומשנינן: בשלמא מתניתין לר' חנינא לא קשיא – מתניתין ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה, ובעינן לקיחה תמה, דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם – לקיחה תמה, וביום טוב שני נפיק ביה ר' חנינא, אף על גב דלא היה שלם".
"אלא לרב – דאמר אין זה הדר – קשיא דר' חנינא, דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק, דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו, כדאמר בריש פירקין: יבש פסול, לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום טוב שני, ואוקימנא דבעינן הדר, וליכא".
"הכי גרסינן – ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק".
ותמוה: הרי אתרוג הוקצה למצותו, וא"כ מדוע רבי חנינא אכל חלק ממנו.
תרץ הר"ן (על הרי"ף, סוכה יז ע"ב): "איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים וכו' דהא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק. פי' מן האתרוגין שהיו לו לאכילה היה אוכל מקצתן ויוצא בשאר למחר אבל באתרוג של מצוה ודאי אסור שהרי הוקצה למצותו".
היינו רבי חנינא לא אכל מן המוקצים למצוה, אלא נטל אתרוג שהיה מוכן לאכילה ונוטלו ביו"ט שני.
אמנם הריטב"א (סוכה לו ע"ב) מבאר שר' חנינא נטל את המוקצים למצוה והתנה עליהם ודוחה את פירוש הר"ן: "והא רבי חנינא מטביל ונפיק ואוקימנא ביום שני. ודוקא שהיה רובו קיים דאי לא אין שמו עליו ופסול ביום שני. ומקשו רבנן ז"ל היכי אכיל מיניה דהא מוקצה למצותו מאכילה הוא כדלקמן, ותירצו דמיירי בשהתנה בו כן בפירוש שיוכל לאכול ממנו ויצא בשאר דאי לא מסתמא כוליה מקצה ליה ולא מאי דצריך למצוה בלחוד, דומיא דעצי סוכה שכולן אסורין ולא מה שצריך להכשר סוכה בלחוד וכל שכן באתרוג שכולו גוף אחד דחל איסורא בכוליה מסתמא עד שיתנה כן בפירוש ויאמר שאינו בודל מן העודף על השיעור כל בין השמשות, ואין צורך לזה הדחק דרבי חנינא לא היה אוכל מן האתרוג שהקצה למצותו אלא מן האתרוג שהיה לאכילה היה אוכל מקצתו ויוצא בשאר למחר".
ז. תירוץ נוסף ישנו לרבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי, סוכה לו ע"ב) ואף הוא טוען שהמוקצה למצוה אסור לחותכו ולתלוש ממנו:
"ואיכא לאקשויי ר' חנינא היאך מטבל ביה ונפיק, והלא הוקצה למצותו ואסור לאוכלו עד שיעבור זמן מצותו. ואית דמתרצי דהני מילי לאוכלו כולו, דתו לא מצי למיעבד ביה מצוה. אבל איהו דאכיל מיניה משהו ומצי למעבד מצותו בשאר לא שייך ביה איסור מוקצה כל זמן שיכול לעשות מצותו בו. ולא נהיר, דהא אמרינן הדס של מצוה אסור להריח בו. אלמא אפילו מריחא אקצייה ואף על פי שיכול לעשות מצותו אחר שהריחו ולא חסריה מידי. כל שכן הכא דחסר ליה אף על פי שיכול לעשות בו מצותו שאסור. ועיקר התירוץ, דהא מילתא דר' חנינא מיירי כגון שהפריש שני אתרוגין לשני הימים ויצא יום ראשון באחד ואכל ממנו מעט וחשב לצאת מחר בשני, ונאבד השני, ויצא באתרוג הראשון ביום שני אחר שאכל ממנו. דליכא למימר שאכל ממנו תחילה בי"ט שני ואחר כך יצא בו, ואדעתא שיצא בו אחר שיאכל ממנו הוא דאכל ממנו, דחס ליה לר' חנינא דלא לעביד מצוה מן המובחר בי"ט שני. ומכל מקום מוכחינן מיניה דלא מפסיל ביום שני משום נקב, דלית כאן שום איסור מוקצה, וליכא לאקשויי מידי במאי דעביד ר' חנינא".
ח. דוחה את השיטות להסבר אכילת ר' חנינא – המאירי (סוכה לו ע"ב):
"ושמא תאמר ואכילתו מיהא האיך הותרה והלא הוקצה למצותו ואפי' נפגם ביום טוב אסור כל שבעה שכל שבעה הוקצה למצותו? ופירשו בה רבים שכל שנשאר ממנו בכדי קיום מצוה אין בו דין מוקצה למצותו שמן הסתם אין אדם מקצה אלא מה שצריך לו ואין הדברים כלום שאם כן הדס של מצוה למה אסרו להריח בו ומשום דמריחא אקצייה והרי אין הריח מעכב שלא לקיים מצותו ומתוך כך פירשו רבים שמתנה היה מתחלתו בכך שלא יהא מוקצה למצוה אלא בכדי שיעורו וא"כ אף בהדס מועיל תנאו ואין דעתנו נוטה לכך כמו שנבאר למטה בענין הדס של מצוה ואני תמה איזה דבר היה מביא אדם שכמותו לעשות מצותו פגומה וכן האיך היה אוכל שלא מצד אונס קודם יציאת חובת נטילת לולב".
"אלא שראיתי בשיטת גדולי הדורות שהיה מפריש אתרוג ליום ראשון ואתרוג ליום שני ונמצא שראשון בשני מותר לו כדאמרינן הפריש שבעה אתרוגין לז' הימים כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר אבל לא היה אוכל ממנו בתוך סעודתו ביומו עד הלילה שהרי לילה שעבר ראשון של שני הוא ובשני היה עדיין מותר הראשון בידו ולא מצא את השני ויצא בראשון אף על פי שאכל ממנו ונמצא טבולו ויציאת חובת מצותו ביום אחד שלא מחשש מוקצה וטבול קודם המצוה ואין זה נראה לי שלא היה אומר על זה מטביל בה ונפיק וכו' כאדם שעושה כן תמיד ומה שאינו נעשה ברגילות אלא על הדרך הזרות באיזו סיבה או איזה מקרה אין אדם מצוי לומר בו כן. אלא שלדעתי ר' חנינא הרבה אתרוגין היו לפניו ומקצה אחד מהם למצוה לברך עליו עם הלולב ולפעמים היה נוטל בידו מן האחרים פעם בזה ופעם בזה ואוכל ממנו ולא היה חושש להחליפו בשלם ולא נאמר דבר זה לדעתי אלא לחסידים שהיה לולב ואתרוג בידם כל היום מ"מ כשהיה מברך עליו בשלם היה מברך שלהדור מצוה כל שאפשר בשלם אין מידת חסידות לצאת בחסר אלא שלא דיבר אלא על אחיזת כל היום ואילו היה פסול בשעת הברכה ודאי אף בשאר שעות היום היה הוא מחליפו אלא מתוך שלא היה קפיד בדבר למדנו שכשר הוא בשאר הימים בדיעבד אף לנטילת הברכה ואל תשיבני מאמרו ונפיק שמאחר שמנהג חסידים בכך הרי הוא אצלם כחובה עד ששם ידי חובה נופל עליו וכל שכן לדעת תלמוד המערב שמצריך לברך כל זמן שבא ליטלו אחר שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו כמו שיתבאר למטה במשנה זו שמא מקצה היה אחד לכל יום ולמחרתו יוצא בשל אותו היום ובשעת סעודתו אוכל משל אתמול וכשהיה קם מן השלחן היה אותו שאכל ממנו מזומן לפניו והיה נוטלו נטילת החסידים שבכל היום ולא היה חושש להחליפו בשלם על הדרך שכתבנו".
אחרי כל הבירורים לגבי אתרוג, עדיין קשה כיצד בלולב לא העירו על תלישה מן המוקצה למצותו.
ט. בספר מנהגי החגים (לרב יהודה חיון) הביא:
"מותר לתלוש עלים מן הלולב לצורך איגוד לולב זה עצמו אף לאחר שכבר נטל את הלולב למצוה, אבל לא יתלוש ממנו לצורך לולב אחר (מהרש"ם בהגהותיו לספר ארחות חיים החדש תרנא אות ד).
"הטעם: הואיל וכבר הוקצה למצותו (שם)". וכן כתוב בדעת תורה (למהרש"ם סי' תרנא ס"א) חיים וברכה (אות ז). והו"ד גם באוצר הלכות (לרב אברהם צבי פרידמן, סוכה סי' יט).
נראה שכוונתו של המהרש"ם שכיון שמקיים את מצות הקשירה באותו לולב אין זה פגיעה בהקצאתו למצוה, ועלים אלו יוצאים בהם ידי חובת לולב בדרך אחרת. והקפדתו דוקא באותו לולב עצמו מלמדת על כך.
י. במאמר הגר"י זילברשטיין 'בירך בורא עצי בשמים על הדס של מצוה' (אורייתא יב, תשמ"ט מהד' ב, עמ' קלה-קלו) הביא דברי לוח א"י (לגרי"מ טוקצינסקי) – שמותר להסיר ולתלוש עלים מתחתית הלולב כדי לאגוד את ההושענות, והוא משום דיותר מהשיעור לא אתקצאי. והבאנו לעיל דברי הריטב"א שכתב לגבי רבי חנינא שבסתמא כל הלולב וכל האתרוג מוקצה למצותו. וצ"ל שכן הסכמת כל הקונים לולב למצוה ועל כן לא שמענו שמתנים על כך, אלא ישנה הסכמה כללית שלולב לא הוקצה בו רק הנצרך למצותו.
ויש בדברי לוח א"י היתר יותר מאשר מדברי המהרש"ם אשר התיר רק לצורך אותו לולב מפני שמקיים בכך מצותו. ונ"מ בין שני הטעמים הוא לגבי לקצר את הלולב שלמהרש"ם יהא אסור ולגרי"מ טוקצינסקי יהא מותר.
יא. בשו"ת אבני ישפה (ח"ו, או"ח סי' ק) אסר לגמרי לתלוש עלים מן הלולב אפילו לאגוד אותו לולב עצמו, ובשם מחותנו בעל ס' 'ארבעת המינים' (עמ' קכא) הביא שמותר לתלוש עלים או לקצר לולב כשהוא ארוך יותר מכשיעור.
מסקנה
עדיף שלא לתלוש עלים מן הלולב או לקצרו משום שכל הלולב הוקצה למצוה, אא"כ התנה עליו בפירוש, והמיקל יש לו על מי לסמוך.