חבל נחלתו כא סה
סימן סה - מציל עצמו בממון חברו ללא רשות חברו
שאלה עריכה
ראובן שכר דירה על כל תשמישיה. בגלל תקלה בצנרת כל פעם שראובן מתקלח ישנה נזילה לדירת שכנו הגר מתחתיו. למשכיר הדירה ישנה חברת ביטוח לתיקון התקלה, אולם היא תגיע רק בעוד ג' ימים, האם מותר לראובן לרחוץ גופו בדירה השכורה על מנת לשלם את הנזק ובלא בקשת רשות מן השכן שתחתיו או שהוא חייב לבקש רשותו של השכן.
א. דיני מציל עצמו וממונו בממון חבירו
כתב בשיטה מקובצת (בבא קמא קיז ע"ב) בשם הראב"ד: "ומציל עצמו בממון חברו. הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאיכא מילי דקשיין אהדדי. בפרק הכונס צאן לדיר (ס ע"ב) אמרינן ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא גדישין דשעורים דישראל הוו והוו מטמרו בהו פלשתים וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל שלחו ליה אסור להציל וכו'. וגרסינן בקידושין פרק קמא (ח ע"ב) התקדשי לי בככר תנהו לכלב וכו' בעי רב מרי כלב הרץ אחריה מהו מי אמרינן חייב לאצולה אלמא אדם חייב להציל בממון חברו, ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו כדכתיב והשבותו לו אפילו אבדת גופו, אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך, ואפילו בפניו נמי לא שיפסיד זה ממונו אלא שישלם פסידתו כדאמרינן בפרק הכונס (נז ע"ב) נפלה לגינה ונהנית וכו' ואמר רב כשנחבטה ואמרינן עלה לא מיבעיא אכלה וכו', ואימא הכי נמי מבריח ארי וכו' אי נמי מבריח וכו' לית ליה פסידא וכו' כלומר ואפילו מדעתו אלמא לא מיחייב לאצולי היכא דמטי ליה פסידא". "ואם תאמר שאני אבדת גופו מאבדת ממונו דאבדת ממונו היכא דאית ליה פסידא לדידיה לא מיחייב כדתנן היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אם יש בית דין מתנה בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם, ואלו אבדת גופו תניא התועה בין הכרמים מפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר ומאן לימא לן בהא שלא ישלם את פסידתו. ובאמת וברור משלם שהרי אמרו נרדף ששיבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף מאי טעמא שאין לו להציל עצמו בממון חברו ואף על פי שהוא מסוכן לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים הוא הטעה עצמו ולא בא האונס מבעל הכרם. ואם תאמר מאחר שמשלם תנאי יהושע למה. איכא למימר שלא היה רשאי לעשות שלא בפני הבעלים והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם. ומה שאמרו לו אסור לשרוף כדי להציל שלא בפני הבעלים היה". "מיהו הא קשיא לי וכי לא היה דוד אחרי יהושע ולא שמע התנאי שהתנה על התועה בין הכרמים ולא היה לו לדוד לשרוף הגדישים וא"ת כי לא שמע דוד התנאים אבל הם למה שלחו לו אסור אלא שהוא מלך והלא מותר הוא ובתשלומין. וי"ל כך שלחו לו בלא תשלומין אסור אבל אתה מלך ומותר לך אפילו בלא תשלומין". "הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו והוא שישלם פסידתו, אבל להציל ממונו מרובה בממון חברו מועט שלא מדעת חברו אסור דתנן אבל לא יקוץ את השוכה על מנת ליתן לו דמים והני מילי שלא בפני חברו אבל בפני חברו אם יתנה עמו לשלם פסידתו חייב להציל ממון חברו דכיון דלא מטי ליה פסידא מחייב בהשבת אבדתו כדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' או שהיתה שלו מרובה משל חברו כלומר אם היתה שלו כשל חברו למה יציל והלא הוא נוטל פסידתו מתוך של חברו אם יתנה עמו על זה נאמר והתעלמת שאם לא יתנה עמו לא יציל שמעינן מיניה שאם לא היתה פסידתו כשל חברו אינו רשאי להתעלם שמתנה ומציל הילכך הנך תנאי דקתני בברייתא דרבי ישמעאל בן ברוקא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חברו ומפרק עציו וטוען פשתנו של חברו וכו' נהי דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא לרבי ישמעאל דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא אבל בתנאי בעלים חיובי מחייב לשפוך יינו ולהציל דבש חברו. וכן לענין שטף נהר חמורו וחמור חברו אם יתנה עמו ליתן לו דמי שלו חייב להציל". "וקרוב אני לומר אם בפניו הוא ויתנה לו שיתן לו פסידתו אף על פי שלא קבל עליו הלה יכול לפרק ולהציל לפי שזה רשע הוא ומחוייב בדבר וזה שהוא עושה כדין עושה. והא דאמרינן שלך קודמת לכל אדם נפקא מינה מאפס כי לא יהיה בך אביון בך בעצמך. והא דאמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו סוף בא לידי כך נראה לי דעל אבדת אביו ועל אבדת רבו קאמר אבל בשאר כל אדם אין כאן איסור ושלו קודם. וי"ל אפילו על כל אדם כי איך יחוס על סלע שלו יותר ממאה סלע של חברו והיה לו לבטוח על הבורא לשלם גמולו בכמה כפילות על מצות השבת אבדת חברו".
וכך כתב השיטה מקובצת (בבא קמא קיד ע"ב) משם המאירי: "והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל: מה שאמרו בכאן שתנאי בית דין הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חברו וקוצץ את סוכו וכו' כבר ביארנו במשנה שגדולי הפוסקים חולקים בה. וכן מה שאמרו בכאן תנאי בית דין הוא באחד בא בחבילת פשתנו על חמורו וזה בחבילת עציו ומת חמורו של בעל פשתן וכו' וכן זה בא בכדו של יין וכו' כתבו גדולי פוסקים שאין הלכה כן אלא אין לו אלא שכרו. ועיקר הדברים שכל שחברו תובעו בכך חייב לעשות כן מכח תקנה אלא שאם לא רצה לעשות אינו חייב הא אם עשה כן מעצמו אין לו אלא שכרו כמו שביארנו בפרק המניח וכמו שיתבאר במשנה השישית. ומה שאמרו בפרק מרובה שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד אבדת גופו שאני שהוא מותר להצילו בממון חברו אף שלא בפניו על דעת תשלומין הא הצלת גופו בממון חברו על דעת שלא לשלם אסור הא הצלת ממונו בממון חברו אף על דעת תשלומין אסור אלא אם כן ברשות. וכל שאתה מוצא בתלמוד הצלת עצמו בממון חברו שאסורה דוקא שלא על דעת תשלומין וכל שתמצא בה שמותרת דוקא על דעת תשלומין וכל שאתה מוצא איסור בהצלת ממונו בממון חברו פירושו אף על דעת תשלומין. וגדולי המפרשים פירשו שכל שאין בעל הממון לשם אסור הא אם הוא לשם תובעו מכח תנאי בית דין ומותר. וקשה שבכולם לדעת זה מה שאמרו בפרק אלו מציאות או שהיתה אבדה שלו מרובה משל חברו והתעלמת אלמא שאם היתה אבדה שלו מועטת צריך להציל את של חברו ודאי לא על דעת פסידא אלא שיהא זה נוטל דמי אבדתו המועטת מתוך של חברו. ושמא דבר זה לאו דוקא אלא כל שיש לו צד אבדה פטור משל חברו".
וכ"כ המאירי (בבא קמא ס ע"א): "אסור לאדם שיציל עצמו בממון חברו על דעת שלא ישלם הא מ"מ מותר להציל עצמו בממון חברו על דעת שישלם ודברים אלו דוקא באבדת גופו וכמו שאמרו שיציל עצמו הא הצלת ממונו בממון חברו אפילו על דעת שישלם אסור ודבר זה יתבאר בפרק אחרון".
עולה מדברי הראב"ד והמאירי שהצלת גופו בממון חברו על מנת לשלם מותרת אפילו ללא קבלת קבלת רשות חברו, והצלת ממונו בממון חברו כאשר אבידתו גדולה משל חברו במחלוקת. לפי הראב"ד לוקח את של חברו ומציל את שלו אף ללא רשותו ועל מנת לשלם, ולפי המאירי אינו רשאי ליטול ללא רשות חברו אפילו על מנת לשלם.
לגבי הרחצה עד שהנזילה תתוקן. מלכתחילה, ודאי ראוי לקבל את הסכמת השכן שיהא ניזוק עד שהנזילה תתוקן, ולשלם לו על נזקיו (על ידי המשכיר). וצריך לדון מה יהיה הדין אם השכן אינו מוכן שיזיקו לו.
ב. רחצה – האם הצלת גופו?
צריך לדון מהי הגדרת רחצה בזמננו ביחס להצלה בממון חברו. רחצה היא בגופו ולא בממונו, ולכן לכאורה, דינה שאין צריך לקבל רשות להזיק, אלא מותר להזיק על מנת לשלם כדין הצלת עצמו בממון חברו. אולם רחצה אינה הצלת גופו מלאה כתועה בין הכרמים וכד', אלא אך הקלה על גופו.
כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ד הט"ז): "דרך הרחיצה, שיכנס אדם למרחץ משבעה ימים לשבעה ימים, ולא יכנס סמוך לאכילה, ולא כשהוא רעב, אלא כשיתחיל המזון להתעכל, ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה בהן, וראשו בלבד בחמין שהגוף נכוה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין ואחר כך בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן, ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן, ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים, ולא ירחץ עד שיזיע ויפרך כל גופו, ולא יאריך במרחץ אלא כשיזיע ויפרך גופו ישתטף ויצא, ובודק עצמו קודם שיכנס למרחץ ואחר שיצא שמא יהא צריך לנקביו"...
ולפי הרמב"ם המנהג בימינו של רחצה יום-יומית הוא מותרות.
וכן מצינו בהל' אבלות שאבל אסור כל שבעה ברחצה.
מאידך, כבר הגמרא בשבת (כה ע"ב) דורשת: "נשיתי טובה – אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ".
ופסק הרמב"ם (הל' יום טוב פ"א הט"ז): "רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה ועושין אותן ביום טוב שנאמר (שמות י"ב) אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף, לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ, וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד". ועי' שו"ע (או"ח סי' תקיא ס"ב) במחלוקת השו"ע והרמ"א. משמע שרחצת גופו נחשבת כאכילה ושתיה שהן צורך יומי לכל אדם, ולכן מותרת בהגבלות מסוימות ביום טוב.
והמשנה מספרת על רבן גמליאל (ברכות פ"ב מ"ו): "רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם אסטניס אני".
ובימינו רוב האנשים איסטניסים, ואי-רחיצה של יום אחד וכש"כ מספר ימים מהווה לגביהם עינוי וצער גופני גדול.
על כן נראה שאע"פ שרחיצה אינה בגדר הצלה מלאה של גופו המותרת ללא קבלת רשות של הניזק בעל הממון, אבל הרחצה היא הצלה פורתא, ולכן מותר לרחוץ באופן מינימלי ללא קבלת רשותו של השכן הניזק. על כן ראוי שעד לתיקון הנזילה ראובן ומשפחתו ירחצו במעט מים, או שירחצו בגיגית וישפכו מימיה לאסלה כדי למעט בנזקי השכן.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)
יש סוגיה מפורשת העוסקת בנושא זה בנדרים פ ע"ב: "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים – בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן",
ובגמ', "השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, גוף כולו לא כל שכן!"
לכאורה לר' יוסי רחצתם של בני העיר שבה נובע המעיין דוחה פיקו"נ של בני העיר השניה, לרבנן היא אינה דוחה
הרמב"ם והשו"ע לא פסקו הלכה בנושא זה. השאלתות בפרשת ראה קמז פ' כר' יוסי כלומר רחצה של אלו דוחה פיק"נ של אלו.
ובהעמ"ש שם כ' שבעצם זו מחלוקת בן פטורא ור"ע. ור' יוסי כר"ע שחייך קודמין לחיי חברך ואכן גם מחלוקת זו לא הוכרעה ברמב"ם והשו"ע. אך לד' השאלתות מסתבר שהלכה כר"ע ומשום כך פסק כנראה כר'יוסי משום שאף הוא סובר כמוהו.
ועיי"ש שכביסתן ורחיצתן של בני העיר העליונה נחשבת לספק פיקו"נ ומכאן שספק פיק"נ של האחד קודם ודאי פיק"נ של אחרים.
לענ"ד אין לדמות רחצה, עם כל נחיצותה, לשנים ההולכים במדבר שאם ישתו שניהם ימותו. רחצה אינה סכ"נ כמו צמא למים במדבר. לא יעלה על הדעת שאלה ירחצו ואלה ימותו ח"ו. שהרי חובת 'לא תעמוד על דם רעך' מחייבת אפי' למיטרח ואגורי (סנהדרין עג א) ומניעת רחצה אינה חמורה מהם. יתרה מזאת בסוגית נדרים מדובר בסתימת זרימתם של המים בידיים (ר' במפרשים שם) זו שפיכות דמים ממש בידים ולא רק ביטול מצות לא תעמוד על דם רעך בשב וא"ת. האם מותר לשפוך דמו של אדם כדי לרחוץ?אתמהה!
מסתבר שגם ר"ע יודה שמן הראוי שהעיר העליונה, בה יוצא המעיין, תוותר על חלק ממימיה כדי למנוע גויעה בצמא של העיר התחתונה.
ע"כ לא מדובר בחיי נפש ממש, דהיינו שאין לעיר התחתונה אפי' טיפת מים לשתות. לכן נלענ"ד שמן הסתם יש לעיר התחתונה קצת מים כדי חיים מינימאליים. 'חיי אחרים' משמעותם איכות חיים. יחסית לעיר העליונה שבה המעיין, שיש לה מים ברווח גם לכביסה וגם לרחצה, איכות חייהם של בני העיר השניה ירודה ביותר. וכאילו חייהם אינם חיים, על דרך המליצה, אך אין הכוונה לחיים כפשוטם. ובזה סבר ר' יוסי ש'חיי' העיר העליונה קודמים ל'חיי' העיר התחתונה.
מכיון שהמחלוקת בין ר"י לרבנן לא הוכרעה אלא רק ע"י השאלתות יש להסתמך עליו ולפסוק כר' יוסי. עקרונית מותר לשכן העליון להתרחץ על חשבון הנזק שייגרם לתחתון. מיהו, רחצת נקיון אינה צריכה ט' קבין דווקא אפשר לשמור על נקיון ובריאות גם בכמות קטנה הרבה יותר.
וכאן אני רואה חובה להודות לה' על נפלאותיו. זכורני כד הווינא טליא בקיץ שנת תש"ח בירושלים הנצורה כשהערבים פוצצו את צינור המים לירושלים וזממו להמיתנו בצמא רח"ל. בחסדי שמים, באותו חורף ירדו גשמים רבים והחונן לאדם דעת נתן חוכמה לפרנסי העיר שדאגו למלא את בורות המים שהיו חצובים בחצרות ישנות רבות. מים אלו חולקו במשורה דלי אחד ליום שהיה צריך לשמש לכל צרכינו, כולל רחצה. נעמדנו בתוך גיגית ושפכנו על גופנו מים מפחית שימורים לשטיפה ראשונית ולסיבון ובעוד פחית או שתים לשטיפה שניה. המים שנאגרו בגיגית שימשו אח"כ לכביסה ומשם לשטיפת רצפה ומשם לשירותים.
תשובת המחבר
סוגיית מעיין של בני העיר לא נעלמה מעיני (והובאה בסימן כה) אולם לגבי שאלה דידן היא יכולה ללמד על חשיבות הצורך ברחצה, אבל אינה מתירה להזיק לאדם אחר בגלל רחיצה, ועל כן לא הבאתיה.