חבל נחלתו כא ס

<< · חבל נחלתו · כא · ס · >>

סימן ס - טביעות עין

שאלה1

כתב הרמב"ם (הל' גזלה ואבידה פי"ג ה"א): "המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר מי שאבד לו מין פלוני יבוא ויתן סימנין ויטול, אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה, ואבן גבוהה היתה חוץ לירושלם שעליה היו מכריזין".

והוסיף בהלכה ד: "בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא ונתן סימניה מחזירין אותה לו אלא אם כן הוחזק רמאי, משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרין לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול".

ישוב שאנשיו מאמינים זה לזה, האם יכולים להשיב אבידות עפ"י טביעות עין ולא עפ"י סימנים כאשר הם מדלגים על שאר שלבי השבת האבידה?

תשובה

א. מצות השבת אבידה היא מצות עשה, וגדריה מיוחדים משאר דיני ממונות.

כל זמן שהמאבד לא התיאש מהאבידה, מצות ההשבה מוטלת על המוצא. המוצא צריך לחפש מי המאבד ולהשיב לו אבדתו.

ב. שלש דרכים להוכחת בעלות ועל ידה השבת אבידה: עדים, סימנים, טביעת עין של תלמיד חכם.

בהשבה על ידי עדים, לכאורה נראה שצריך שהם לא יהיו פסולים לעדות לא מצד קורבה ולא מצד עבירה, כמו"כ נראה שעדותם צריכה להיות דוקא בבית דין ולא לפני המוצא (ולא מצאתי שדנו בכך). ומסתימת הפוסקים משמע שמעידים לפני המוצא.

ג. נאמר בבבא מציעא (פ"ב מ"ה): "אף השמלה היתה בכלל כל אלה למה יצאת להקיש אליה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים – אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז".

פרש ר' עובדיה מברטנורא (ב"מ פ"ב מ"ה): "בכלל כל אלה – בכלל כל אבדת אחיך". "ולמה יצאת – וכן תעשה לשמלתו". "מה שמלה מיוחדת – סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר". "אף כל שיש לו תובעים – למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס".

נראה שלימוד זה הוא מן התורה. והוא מלמד איך צריכה להיות דרך השבת האבידה. התורה מחייבת את המוצא להכריז על האבידה שמצא בשני תנאים: שיש לאבידה סימנים ותובעים. פשוט, שאם אין תובעים לאבידה עוד מלפני ההכרזה – אין מצות השבה – כי אין למי.

ד. דין השבה על ידי סימנים מיוחד באבידה, משיבים את האבידה לנותן את סימניה, והסימנים משמשים לו ראיה שהוא בעליה, מפני שרק הוא יודע את סימניה.

ענין נוסף הוא שאבידה שאין לה סימנים בעליה מתיאש ממנה ולכן היא הופכת לאבידה שאין לה תובעים.

נמצא שהסימנים באבידה משמשים לשני דברים: א) המאבד אינו מתייאש ממנה. ב) הוא משיב אותה לעצמו על ידי נתינת סימניה.

וכך הביא המלאכת שלמה (ב"מ פ"ב מ"ה): "מה שמלה מיוחדת תוס' פ' מרובה דף ס"ו וגם פה כתבו אומר ר"י דנפקא לן יאוש קונה באבידה מהכא דקתני מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהן סימן ולא כמו שפירש הקונטרס שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא, דהא למה לי קרא להכי, פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב?! ומיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התורה, א"ר יוחנן אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו וכו' ".

ה. עולה השאלה האם אבידה שאין לה סימן פקעה מיד עם מציאתה מצות השבת אבידה ונראה שאין הדבר כן.

נאמר בבבא מציעא (פ"ב מ"א) במשנה: "רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז".

ובתלמוד (ב"מ כג ע"ב): "מאי אנפוריא? – אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן – כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן – כי שבעתן העין מאי הוי? – לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין – קים ליה בגוייהו, ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין – לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, [כד ע"א] ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? – אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת – מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני – לא מהדרינן ליה".

היינו, דבר שאין בו סימן משיבים לתלמיד חכם שאבדו בטביעות עין. כאשר בדומה לסימנים אשר מועילים למאבד כאן הכרת האבידה על ידי תלמיד חכם כשלו משיבה לו את החפץ ואע"פ שאין לו סימנים.

וכתב הרמב"ן (בבא מציעא שם): "ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. ק"ל אי כל דבר ששבעתו העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן וכדקתני ומודה ר"ש וכו', היכי קתני רישא אלו מציאות שלו ליכריז דילמא איכא צורבא מרבנן דליהדריה ניהליה בטביעות עינא, ואיכא למימר דכל הני דמתני לאו כלים נינהו ולית בהו טביעות עינא מסתמא, ומשמע נמי דלא חיישינן לצורבא מרבנן אלא היכא דאשתכח באתרא דשכיחי רבנן כגון בשוקא דרבנן כדלקמן, אבל היכא שנמצאת במקום אחר לא חיישינן לצורבא מרבנן, וכל שכן באתרא דליכא רבנן דליכא למיחש, וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב נראה לי שזו ההכרזה אינה כשאר ההכרזות שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי רבנן, ולפי דבריו איכא למימר מאי הרי אלו שלו דקתני מתני', בתר דאכריז בבתי מדרשות קאמר דכיון דאכריז שלשה ימים או יותר בבתי מדרשות שוב אין חוששין לצורבא מרבנן".

נראה שחיוב ההשבה לא מסתיים אף אם מוצא אבידה שאין בה סימן, אלא שהתורה (או חכמים) ציוו עליו שלא יחזיר אלא בסימנים, אבל אם איבד במקום תלמידי חכמים צריך להכריז לפי הראב"ד בבתי מדרשות, ולפי הרמב"ן דוקא במקום ששכיחים תלמידי חכמים.

וכן כתב המאירי (ב"מ כג ע"ב): "כבר בארנו במשנה על כלים ששבעתן העין אף על פי שאין להם סימן שהוא חייב להכריז שמא יבא תלמיד חכם ויאמר שיש לו טביעות עינא ומחזירין לו ואותם שבמשנתנו שאמרו בשאין בהם סימן שאינו חייב להכריז אלא הרי הן שלו והיה לנו לומר שיכריז משום צורבא מרבנן כבר בארנו הטעם מפני שהם דברים שאין בהם טביעות עינא אלא שקשה לי בה זו של חתכות בשר כמו שבארנו במשנה ומתוך כך ראיתי מי שפירש שכל שאין בו סימן אין בו חיוב להכריז מצד תלמיד חכם להחזיר לו בטביעות עינא אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים וכן כתבוה קצת חכמי הדורות וגדולי המפרשים כתבו שבכל מקום חייב להכריז ומה שאמר שהן שלו או אף בדברים שאין בהם טביעות עינא לשום אדם או שמא אמר הרי הן שלו לומר שאין טעונין הכרזה כשאר הכרזות אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שתלמידי חכמים מצויים שם וכן שאינו מכריז אלא פעמים שלש ואין ממתינין בהם רגלים". "איזהו תלמיד חכם שנחזיר לו אבדה בטביעות עינא בלא סימן זה שהוא עם חכמתו בעל מדות וסימן מובהק במדות תלמיד חכם כל שאינו משנה בדבורו...".

ו. צריך להדגיש כי טביעות עין עדיפה מסימנים. כך נאמר בחולין (צה ע"ב): "רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא (בי דינא) [מסורת הש"ס: ביני דנא], אתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה: אית לך סימנא בגויה? א"ל: לא, אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין, אם כן – זיל שקול. רב חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא, אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סימנא בגויה? אמר ליה: לא, אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין, אם כן – זיל שקול. רב נתן בר אביי איתבד ליה קיבורא דתכלתא, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אית לך סימנא בגויה? אמר ליה: לא, אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין, אם כן – זיל שקול". "אמר רבא: מרישא הוה אמינא – סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא (רש"י: דהא מהדרינן אבידתא – לכל אדם בסימנין ולא מהדרינן אבידתא בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן באלו מציאות [ב"מ דף כג:]), [צו ע"א] ולא מהדרינן בטביעות עינא, השתא דשמעתינהו להני שמעתתא (רש"י: להני שמעתתא – דשרי איסור בטביעות עינא), אמינא: טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה? אלא – בטביעות עינא דקלא, הכא נמי – בטביעות עינא (רש"י: בטביעות עינא דקלא – שנתן דעתו להכירה בקול ומאבידה לא ילפינן דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר דאמר מר (מכות דף כג:) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן). אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע (רש"י: תדע – דטביעות עינא עדיפא), דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה (רש"י: פלניא דהכי סימניה – פלוני הרג את הנפש ואין אנו מכירין בו מעולם אלא סימנין כך וכך היו בגופו ובכליו של הורג), קטל נפשא – לא קטלינן ליה, ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה (רש"י: טביעות עינא אית לן בגויה – ומכירין אנו בו) – קטלינן ליה. אמר רב אשי: תדע, דאילו א"ל איניש לשלוחיה: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה – ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה (ואילו אית ליה – לשליח), כי חזי ליה – ידע ליה (רש"י: טביעות עינא בגויה – שמכירו)".

עולה שמבחינת עדיפות ההוכחה טביעות עין עדיפה מסימנים, ועל כן אף עדים עדיפים מסימנים. ואעפ"כ באבידה שיש חימוד ממון סומכים על סימנים ולא על טביעות עין מצד חשש שקר.

ההבדל שבין טביעות עין לסימנים, שסימנים ניתנים לבדיקה על ידי מוצא האבידה, ועל כן אינם מצריכים נאמנות מיוחדת לטוען אותם. סימנים ניתנים לפני שהמאבד ראה את החפץ ביד המוצא. לעומת זאת טביעות עין לא ניתנת לבדיקה על ידי אדם אחר אלא בעל טביעות העין הוא המחזיק בה, ועל כן רק אם לטוען ישנה נאמנות מחזירים עפ"י טביעות עינו, ולבעל נאמנות נותנים נאמנות אף לפני שראה את החפץ ועל כן מראים לו את החפץ והוא יאמר שלי הוא או אינו שלי.

ועי' תשובות מיימוניות (משפטים סימן ו).

ז. צריך לעיין מדוע לא משיבים אבידה לכל הטוען ברי לי שזה שלי, והרי המחזיק אינו טוען ברי לי שאינו שלך, ואין כאן הוצאת ממון מן המוצא שכן אף הוא מודה שהנמצא אינו שלו, ואם כן ברי ושמא כזה לכאורה ברי עדיף. והתשובה היא מפני שהתורה חייבה את המוצא לוודא שמשיב את האבידה למאבדה, או עפ"י סימנים או עפ"י טביעות עין או עפ"י עדים. בדרך כלל אין עדים והמאבד מזוהה עפ"י הסימנים שנותן באבידה, אבל נראה שאין איסור להשיב עפ"י טביעת עין אם הדורש את האבידה נאמן.

בשערי ישר (שער ו פרק יד אות רפד-רפו) מסיק שמצות השבת אבידה שבא אדם וטוען ברי לו שהאבידה שלו והמוצא טוען שמא אינה שלך היא מדין איסור והיתר: "אלא הא דאין מחזירים אבידה רק בסימנים או עדים הוא מחמת מצות התורה והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, שקבלו חז"ל דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי, בסימנים או בעדים, ועל פי זה מצות התורה בדין השבת אבידה שלא יחזיר רק ע"י בירור, וענין זה הוא דין המצוות לשמים כמו דיני האיסורים ולא מדיני המשפטים בדיני ממונות", ומסיק בהמשך: "ולכן י"ל דבדין זה סגיא לן בעדות של עד אחד, כמו שהאמינה תורה עד אחד על שאר קיום המצוות, כמו תפילין וציצית וכדומה, כמו כן אם עד אחד מעיד שאבידה זו של פלוני היא, מתברר ע"י עד אחד שנתקיים בזה השבת אבידה כהוגן2".

ומוסיף באות רפו: "ולפי"ז כיון דבדיני איסור והיתר האמינה תורה כל אדם, כמו כן נאמנים באבידה גם הבעלים, ומשו"ה מחזירים אבידה בטביעת עין לצורבא דרבנן דלא חשיד למשקר, דאין בזה תורת המשפטים, דמדין תורת המשפטים כיון שטוען ברי ראוי להחזיר לו, ורק משום מצות השבת אבידה, שאינה מתקיימת רק ע"י עדים או סימנים, הרי הטוען זה כעד אחד דעלמא שנאמן ע"ז, ולאיניש דעלמא שאינו צורבא מרבנן שחשוד לשקר, בשביל ממון, אין להחזיר, וכמו שדרשו חז"ל דרשהו אם רמאי הוא או לא".

עולה לדבריו שאם המאבד נאמן על המוצא והמאבד טוען ששלו יוצא בכך ידי מצות השבת אבידה.

ח. כתב בשיעורי ר' דוד (פוברסקי, גיטין כז ע"ב. סימן ל"א [השני] – בדין נאמנות ע"א באבידה): "והנה כתב הריטב"א (לעיל כז. במשנה) וז"ל ומיהו אפי' לצורבא מרבנן כי מהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא אומר רבינו נר"ו דדוקא בדבר שהוא שלו, אבל [היכי] דשמעי' דאומר דבר זה מפלוני הוא ואית לי טביעות עינא בגויה, לא, דהא ודאי עדות [היא] כיון שמעיד לאחרים, ובעדות לא מהימן לן צורבא מרבנן טפי מעם הארץ, ע"כ". "והיינו דצורבא מרבנן נאמן רק כשאומר שהוא שלו, אבל כשמעיד שהוא של אחר, כיון דהוי רק מדין עדות, והו"ל עד אחד, אינו נאמן". "אכן הר"ן כאן (בדפי הרי"ף דף יג ב) כתב להיפך דהיכא דמעיד לאחר ודאי דנאמן, דסגי בע"א, [ולא רק צורבא מרבנן אלא אפי' כל אדם נמי, כיון דכולהו אינשי בקיאי בטביעות עינא]". "והא דקאמר דוקא צורבא מרבנן היינו רק משום דמעיד דהוא שלו, דכיון שמצאוהו אחרים והוא בידם חיישינן דילמא משקר משום הפסד שכרו, ולכן דוקא לצורבא מרבנן מחזירין, אבל עכ"פ כשמעיד לאחר, ודאי נאמן, כיון דע"א נאמן". "וצ"ב בסברת הריטב"א דכיון דכשמעיד לאחר בעינן דוקא שני עדים, והיינו דסובר דמיקרי הוצאת ממון, א"כ מ"ט כשמעיד לעצמו נאמן". "וצ"ל דלעצמו באמת אינו נאמנות מדין עדות אלא מדין ברי ושמא, דכיון שהוא ברי דהחפץ שלו, ואין אחר מכחישו, ממילא חשיב מוחזק בהחפץ, וכיון שהוא צורבא מרבנן דאין דין לדרוש אותו אם רמאי הוא לכן מחזירין לו, אבל כשמעיד לאחר דהוי רק מדין עדות, א"כ כיון שהוא רק ע"א אינו נאמן".

נראה שהריטב"א והר"ן חלקו בשאלה האם השבת אבידה עפ"י עדים הוא דין ממוני או דין איסורי. לפי הריטב"א אלה דיני ממונות ועל כן צריך שני עדים, או ברי ושמא אצל תלמיד חכם. לפי הר"ן גם השבת אבידה על ידי עדים, ולא רק בסימנים – היא כדיני איסורים ועל כן יכול אף עד אחד להעיד.

דברי הר"ן מתאימים לגמרי עם דיני הר"ש שקופ, דברי הריטב"א מלמדים שעדיין יש צד ממוני בהשבת אבידה.

ט. נראה עפ"י עיוננו שכל מגמת המצוה היא השבה, ואם ברור למוצא שהמאבד לפניו רשאי להשיב לו. והתורה הקלה שאבידה משיבים בטביעות עין לת"ח או בסימנים לדורש אע"פ שמצד דיני ממונות היה אסור להשיב – משום חשיבות ההשבה.

ולכן אם בתוך ישוב קטן החליטו להשיב שלא רק עפ"י סימנים אלא עפ"י נאמנות כעין תלמיד חכם כיון שמכירים זה את זה, ואם ח"ו מישהו יאמר על דבר שאינו שלו שהוא שלו ומכירו בטביעות עין הדבר עתיד להתגלות נראה שקבלתם מותרת וראויה עפ"י ההלכה.

ראיה נוספת ניתן להביא שסימנים ואפילו טביעות עין אינם מעכבים מן המשנה (ב"מ פ"ב מ"ט): "החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר (דברים כ"ב) השב תשיבם". נראה שהמוצא כבר יודע מי בעל הפרה ועל כן מחזיר אותה לרפת, ואינו צריך להכריז ולקבל סימנים כל פעם מחדש. ומכאן שאם ברור למוצא מי המאבד אינו צריך להכריז ולאתר את בעל האבידה.

וכ"כ הלבוש (חו"מ סי' רסז ס"א): "כתיב [דברים כב, א] השב תשיבם. כיצד מצות השבה, אם הוא מכיר את הבעל יטפל בה עד שיגיענה לידו, לא הגיעה לידו אלא נתנה לגינתו או לחורבתו יצא אף על פי שלא ידעו הבעלים, דרבתה התורה לומר תשיבם מכל מקום כל היכא שתשיבה לרשותו, ובלבד שתהא משתמרת שם"...

וראיה נוספת מעדות החודש (ראש השנה פ"ב מ"א): "אם אינן מכירין אותו משלחין אחר עמו להעידו בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם משקלקלו המינין התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירים".

ואף בשאלה דילן כולם מכירים זה את זה ועל כן ניתן לסמוך על טביעות עין של אדם בחפציו.

י. נראה על כן שסימנים אינם הכרח בהשבת אבידה, ואם ברור למשיב שזה המאבד אף ללא סימנים יכול להשיב למאבד. הסימנים 'מחייבים' את המאבד להשיב לנותן הסימנים, אבל אם יכול לקיים את ההשבה ללא סימנים שנותן המאבד רשאי לעשות זאת.

יא. בשולי הדברים נראה לי, שצריך לחלק בימינו בין שני סוגי אבידות.

יש אבידה שהיא מכשיר יחודי לפלוני מסויים כרטיס אשראי או מפתח לבית או למכונית או משקפיים. אם המאבד מזוהה על ידי חברת האשראי כבעל הכרטיס לכאורה אין צורך בבדיקה או בעדות שאינו רמאי. וכן אם הוא מוחזק בבית או במכונית בוודאות וטוען שהמפתח הנמצא הוא שלו, והדבר ניתן לבדיקה, לכאורה אין צורך לזהות שאינו רמאי, וכן במשקפיים המתאימים אך לו.

אולם בדבר שרבים ממנו משמשים את הציבור כבגד או תכשיט או חפץ המשמש את כולם, כאן חשיבות השבה עפ"י סימנים וטביעות עין.