חבל נחלתו כא מה

סימן מה - מעבירין אותה הימנו

א. נאמר במשנה בפאה (פ"ד מ"ג): "נטל מקצת פאה וזרקה על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו וכן בלקט וכן בעומר השכחה".

פירוש המשנה הוא: אותו עני עדיין לא זכה בפאה שכיסה מעיני עניים אחרים, בין אם כיסה בפאה אחרת ובין אם כיסה בטליתו או בגופו, כל שלוש הדרכים אינן מספיקות כדי לזכות בפאה, ולכן מעבירין ממנו את הפאה שהסתיר.

ב. עפ"י משנה זו והסוגיות בירושלמי (פאה) ובבלי (ב"מ דף י) פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב הי"ח): "עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר [וכן בלקט וכן בעומר השכחה]". ובאחרונים דנו כמה קונסים אותו, רק במה שניסה לזכות או בכל מה שזכה באותה שדה.

ג. המילה 'קונסים' כאן אין משמעותה קנס הנפסק בבית דין במצבים מסוימים (כגון: גנב, אונס, מפתה וכד'), שהרי אין מדובר שהביאו את העני שהתכוין לזכות שלא בישרות, לבית דין, שהרי עדיין לא זכה בכלום, ולא הוזכרה בשום מקום הגעה לבית דין. ואף לא דובר בעדים שיבואו ויעידו. אלא חכמים קבעו שאותו עני לא זכה במה שעשה כדי לזכות בפאה, ומענישים אותו ומעבירים את הפאה שזכה בה שלא בישרות ממנו.

צריך לבאר ברמב"ם מי המעבירים את הפאה ממנו ולוקחים מידו את מה שכבר נטל. והלא אין 'משטרת מתנות עניים' המשוטטת בשדות, אלא נמצאים האוספים את היבולים בשדות, בעל הבית ופועליו ועניים הנוטלים מתנות עניים בשדה1. אם עניים אחרים יבואו ויטלו תיווצר קטטה בין העניים, והרי פאה אין אוספים אותה במגלות ובקרדומות בגלל חשש זה (רמב"ם הל' מתנ"ע פ"ב הט"ו).

ד. ניתן לפרש את המשנה בדרך אחרת.

ניתן לפרש שמעבירין אותה הימנו היינו כיון שעדיין לא זכה בפאה, לכן אם בא עני אחר ונטל את הפאה שכיסה אותה, זכה השני, והתוצאה היא העברת העני התופס ממנה.

וכן משמע בשו"ת מהרי"ק (סימן קצא): "דהא למה הדבר דומ' למי שפרס טליתו על הפאה ובא אחר להעבירו ממנו שהרי יכול לעשות כן מפני שהוא הפקר ומ"מ אף כי יכול לעשות כן פשיטא ופשיטא שאם הראשון שפרס טליתו עליה בתחילה יכול לעכב ולהתגבר על הבא להעבירנה ממנו בזרוע וגם הוא ביד חזקה ובזרוע נטויה יקדים ויטלנה בידו ממש הלא דבר פשוט הוא שזה הוא זריז ונשכר ומי הוא החסר דעת שיטעה בזה"2. נראה מדבריו שהעניים האחרים באים וזוכים אע"פ שהוא הסתיר את הפאה שהתכוין לזכות בה.

ה. ונראה שזו שיטת הרשב"א (בבא מציעא י ע"א) שכתב: "נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. פי' עניים באין ומעבירין אותה ממנו"... וכ"כ הריטב"א (ב"מ י ע"א) והר"ן (ב"מ שם). ולפי שיטתם אין כאן קנס, אלא כיון שעדיין לא זכה בפאה ורק העלים אותה מעיני עניים אחרים עדיין לא זכה בה.

עפי"ז מובנים דברי הריטב"א (בבא מציעא י ע"א): "פירש טליתו עליה מעבירין אותה ממנו. פי' באין עניים ומעבירין אותה ממנו, והק' ר"ת מ"ש מהא דאמרו (קידושין נ"ט א') עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע, והכא קאמר מעבירין לכתחילה, ותירץ דהתם הוא במקח שחברו ימצא חררה כזו או קרקע כזו במעותיו, אבל במציאה דליכא למימר דבדוכתא אחריתי משכח מציאה כל דאפשר ליה למיזכי בה כדין קודם חבירו שקיל לה". ועי' ר"ן (ב"מ שם) שבאר בשם ר"ת באותה דרך.

ונראה שלקושיית ר"ת אין מקום אם מבינים שזהו קנס, אולם אם מבינים שההעברה היא תוצאה, מובנת השאלה.

ו. בשיטה מקובצת (בבא מציעא י ע"א) מביא מהר"ן כך: "נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום. פירש הרשב"א ז"ל דמדקתני ברישא אין לו בה כלום ובסיפא מעבירין אותו ממנה משמע דברישא הכי קאמר אין לו בה כלום אפילו באותו מקצת פאה שנטל כבר דקנסינן ליה כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבאו לידי קטטה וכענין שאמרו במשנה שלא ילקט במגלות ולא בקרדומות כדי שלא יכו זה את זה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כן דקונסים אותו ומעבירים ממנו אפילו מה שנטל. אבל בתוספתא פאה לא משמע הכי דתניא התם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, רבי מאיר אומר קונסים אותו ונוטלין הימנו זו וזו. מכלל דלתנא קמא ליכא קנסא כלל. ואפשר שכולה רבי מאיר היא והכי קאמר שרבי מאיר אומר. וכן נראה מדברי הרמב"ם שאם היו חכמים חלוקים עליו לא היה לו לפסוק כרבי מאיר. הר"ן ז"ל".

עולה מדברי הר"ן, שהקנס שנוטלים ממנו זו וזו הוא במחלוקת תנאים, לר"מ קונסים ולחכמים אין קונסים. והרמב"ם פסק כר"מ. ואמנם לפי חכמים רק מעבירים אותו אם זכה בהם אחר.

ז. עוד הביא בשיטה מקובצת שם מדברי הרדב"ז – רבו של בעל השטמ"ק – רבי בצלאל אשכנזי, וז"ל: "ומ"ה (=הרדב"ז) נר"ו כתב וזה לשונו: נטל מקצת פאה וכו' אין לו בה כלום ובסיפא קתני מעבירין אותה ממנו. וקשיא לי דעני המהפך בחררה הוא ולא די שחברו אינו נקרא רשע שנוטלה ממנו אלא דקנסינן ליה נמי במה שהגיע לידו כבר וזכה בו. ונראה לתרץ דלא הפסיד מה שכבר הגיע לידו ולישנא דמתניתין לא קשיא דברישא לא שייך למיתני מעבירין אותה הימנו שהרי עדיין אינה ברשותו אבל בסיפא דקתני נפל לו עליה שייך למיתני מעבירין אותה הימנו. עד כאן".

ח. והאריך בשו"ת רדב"ז (ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' רכו, אלף תקצ): "שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' מהלכות מתנות עניים וז"ל עני שנטל מקצת פיאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותה ממנו ואפי' מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר ע"כ. וקשיא לך דאיתא בתוספתא דהוי פלוגתא דרבנן ור"מ והיכי פסק כר"מ?" "תשובה: מתני' קשיתיה דתנן נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פירש טליתו עליה מעבירין אותה הימנו וכן בעומר השכחה ומדתני רישא אין לו בה כלום ובסיפא מעבירין אותה הימנו משמע דקנסינן ליה אפי' במה שזכה בו כבר והיינו דקתני אין לו בה כלום דקנסינן ליה כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבואו לידי קטטה וכענין שאמרו במשנה שלא ילקט במגל ולא בקרדומות שלא יכו זה את זה, וכן כתב הרשב"א ז"ל ונראה מתוך דבריהם דבסיפא נמי דנפל עליה ופירש טליתו עליה ב"ד מעבירין אותה הימנו אפילו שאח"כ נטלה ממש דמאי שנא מרישא דאפי' באותה פיאה שלקט וזרק על השאר קונסין אותו לאפוקי ממאן דמפרש מעבירין אותה הימנו שאר העניים משמע שאם נטלה אח"כ אין שאר העניים מעבירין אותה הימנו ולמאן דמפרש הכי אין קונסין אותו במה שלקח כבר וכן משמע מהתוספתא אשר כתבת דתניא נטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום ר' מאיר אומר קונסין אותו ונוטלין ממנו זו וזו מכלל דלת"ק ליכא קנסא ולפי שיטה זו צריך לומר דהא דקתני רישא אין לו בה כלום ובסיפא מעבירין אותה הימנו משום דברישא לא שייך למיתני מעבירין אותה הימנו שהרי לא זכה בה כלל אלא שזרק עליה שאר הפיאה אבל בסיפא דקתני נפל לו עליה או פירש טליתו עליה דמשמע דיש לו בה קצת קנין שייך למיתני מעבירין אותה הימנו". "אבל הרב ז"ל קשיא ליה דלעריבינהו וליתנינהו וליתני אכולהו אין לו בה כלום אלא להכי קתני ברישא אין לו בה כלום ובסיפא אמר מעבירין אותה הימנו לאשמעינן דקנסינן ליה אפילו במה שנטל וכיון דסתמא דמתניתין משמע דאתיא כר' מאיר דקניס פסק כותיה. א"נ כולה ר' מאיר היא וה"ק שר' מאיר אומר קונסין אותו וכו'".

ט. עולה מדברי הרדב"ז כי שתי שיטות לפנינו. שיטה ראשונה שעד שלא זכה בפאה אם אחרים הספיקו לזכות בפאה לפניו – זכו, וזה פירוש 'מעבירים אותה הימנו' וכן שיטת חכמים בברייתא בתוספתא, וזו שיטת המהרי"ק לעיל ומשמע שכן פסקו הרשב"א הריטב"א והר"ן ועי' מלאכת שלמה (פאה פ"ד מ"ג).

י. וכן אף שיטת שו"ת מהרש"ל (סימן לו): "...וז"ל המשנה (פיאה פ"ד מ"ג) נטל מקצת פאה וזרק על השאר פי' כדי לזכותו אין לו בה כלום נפל לו עליה ופירש טליתו עליה מעבירים אותה הימנה עכ"ל ותני עלה בירושלמי תני בשם רבי מאיר קונסי' אותו ומוציאים ממנו את התלוש ואת המחובר פירוש אפילו מה שלקט כבר וכן פסק הרמב"ם בפרק שני דמתנות עניים (הי"ח) וז"ל עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו הימנה ואפילו מה שנטל לוקחים אותו מידו וינתן לעני אחר ע"כ אלמא דלישנא מעבירין הנאמר במשנה לכתחלה הוא. ולא זו אף זו דלא סגי דלא מעבירין לפי שרצה לגזול חלקן של עניים. וא"ל א"כ מה מקשה ר"ת ממתני' דפאה דלמא התם משום קנסא אבל בעלמא מקרי רשע זהו בלאו הכי קשה על סוגיא דתלמודא דפ"ק דב"מ דדייק מהאיך מתני' דפאה דד' אמות של אדם אינו קונה ומנ"ל דילמא התם משום קנסא היא דלא קנה אלא ע"כ תלמוד דידן לא ס"ל הכי ושקילות' וטירותא דתלמודא דידן מפרשי מתני' כפשוטו ומה שלקט כבר פשיטא שאין מוציאין מידו ולא איירי בקנסא וכן פירש הרב ר' שמשון בסדר זרעים רק שהירושלמי והתוספתא סוברים שקונסים אותו לגמרי והרמב"ם פסק כתוספתא וירושלמי ותימה רבה שפוסק נגד סוגית התלמוד וצריכין ביאור יפה ליישבו ואין לי מקום בחיבורי זה לפרש מידי דלא תלייא בדידי וכשאגיע לשם אפרש בעז"ה מסקנת הדבר מבואר היטיב ואליבא סוגיא דתלמודא דידן דייק רבינו תם וסיעתו מאחר שאין הטעם משום קנסא למה מעבירין אותו לכתחילה ואני לא הבאתי ראייה מן הירושלמי והרמב"ם רק לישנא דמעבירין אותו משמע בודאי לכתחילה דהא לדידהו אפילו לא סגי דלא מעבירין".

לשיטה השניה שהיא שיטת ר"מ בתוספתא, אם ניסה לזכות בה בדרכי רמיה כגון שפרש טליתו עליה או נפל עליה, מוציאים את הפאה הזו מידו וכל שלקט עימה וכך פסק הרמב"ם.

יא. לגבי השאלה: מי יבצע את הקנס בפועל, הרי שוטרי בית דין לא נמצאים בשדות ולא יכולים לקנוס על אתר. נראה לי שהתשובה היא: אם נודע לבית דין ויצאו וראו יכולים להוציא מידם.

הרמב"ם משתמש במילה 'קונסים' בעשרים מקומות בחיבורו: הל' תלמוד תורה (פ"ו הי"ב), הל' שבת (פ"כ ה"ג), הל' יום טוב (פ"ז ה"ד), הל' נערה בתולה (פ"א ה"א), הל' נערה בתולה (פ"ב הי"ז), (הל' איסורי ביאה (פט"ז הי"ג), הל' מאכלות אסורות (פט"ז הי"ב), הל' נזירות (פ"ב הכ"א), הל' כלאים (פ"ה הי"ד), הל' מתנות עניים (פ"ב הי"ח), הל' תרומות (פ"ג הי"ד), הל' מעשר (פ"ו ה"ו), הל' ביכורים (פי"ב הט"ו), הל' שמיטה ויובל (פ"א הי"ג), הל' בכורות (פ"ב ה"ז), הל' בכורות (פ"ד ה"ב), הל' תמורה (פ"ד ה"א), הל' גזלה ואבדה (פ"ג ה"ו), הל' חובל ומזיק (פ"ג ה"ה), הל' עבדים (פ"ח ה"א).

רוב המקרים בהם פסק הרמב"ם שקונסים אינו מתברר לפני בית דין אלא כנראה המשמעות היא שאם הגיע הדבר לבית דין בדרך כלשהיא, בית דין קונסים אותו כגון האמור בהל' שבת (פ"כ ה"ג): "ואם מכר (=בהמה גסה לגוי) קונסין אותו עד עשרה בדמיה ומחזירה". הרי בית דין אינם נמצאים בכל עיסקה ועיסקה ובכ"ז אם נודע להם – קונסים.

או כגון האמור בהלכות חול המועד (הל' יום טוב פ"ז ה"ד): "ואסור לאדם שיתכוין ויאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניחם כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי, וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל, ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין אותה ממנו, ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד".

וכך נראה לגבי שאר מקרים.