חבל נחלתו כא לח
סימן לח - תשלום מתנות עניים פירות מעושרים
שאלה עריכה
פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב הי"א): "בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה... אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה, וכן באילנות".
יש לברר בחלק השני של ההלכה (שהובא בהדגשה), מה הדין מן התורה ומה מדברי חכמים.
האם מן התורה ממשיך חיוב נתינת מתנות העניים, וכיון שזכה בכל קצירו וכיון שגמר מלאכתם למעשר חייב לעשר מן התורה, ואחר כך ייתן את מתנות העניים לעניים. או שמן התורה בטל ממנו חיוב מתנות העניים כיון שנטלם לעצמו, וחיוב הנתינה לעניים הוא רק מדרבנן, וחייב בתרומות ומעשרות מן התורה על כן מקדים ומעשר ואח"כ נותן לעניים. ואולי, אם החיוב מדרבנן יכול לתת מעות במקום הפירות גופם.
שאלה נוספת שצריך לברר היא: ממתי נפטרו מתנות עניים מן המעשרות, שכן לקט ושכחה נוצרים בזמן הקציר בעל כורחו, ואם גזלם ונטלם עם כל הקציר הרי בתוך הקציר מעורב חיוב ופטור ועל כן הפרשה מהם על הפירות תהיה מן הפטור החיוב.
תשובה עריכה
א. מקור ההלכה שפסק הרמב"ם בבבא קמא (צד ע"א): "דתניא: מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה – מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים – מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו – מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו".
פרש רש"י: "מרחו – מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואחר כך נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני שאילו היה נותנו קודם מירוח אף על פי שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא, אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר דהכי אמרינן במסכת ברכות (דף מ:) לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו".
מדברי רש"י משמע שחיוב בעל הבית להפריש תרומות ומעשרות הוא מדרבנן, שכן 'לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן' המדובר בעני שלקט לשו"פ שהם פטורים ממעשרות, וחכמים הטילו על העני לעשר משום עשה מהם גורן. ואם רש"י השווה את החיובים משמע שאף לאחר מירוח חיוב הפרשת תרו"מ אך מדרבנן. עולה מרש"י שהחיוב להפריש פאה מפקיע את חיוב תרו"מ ממה שיינתן לעניים, ורק חכמים הטילו עליו תרו"מ כיון שעשה מהם גורן.
מפירוש רש"י נראה שאין חיוב לתת לעניים שיעור שכחה ולקט שקצר ונטל לעצמו, כי לגביהם כבר זכה בקציר, ואינו חייב ליתנם לעניים1. ולקט ושכחה הרי הוכרו בזמן הקציר וכיון שלא הניחם לעניים אלא נטל לעצמו, ביטל מצות עשה ואינו יכול לתקנה, כיון שאין לה תובעים וכיון שהלקט והשכחה בטלו בכלל היבול, וצ"ע מדוע אין חשש הפרשה מן הפטור על החיוב, ואולי אם אינו מתכוין להניח לעניים את השכחה והלקט הם לא נקבעו ואינם פטורים מתרו"מ. לעומת זאת לגבי פאה עדיין חל עליו חיוב ליתנה ועל כן מה שייתן פטור מן התורה ממעשרות. ועי' רש"ש (בבא קמא צד ע"א).
ב. מתוספות (בבא קמא צד ע"א) משמע שחיוב תרומות ומעשרות מן התורה. וז"ל: "מרחו מעשר ונותן לו – ואפילו למאן דאית ליה ברירה כל זמן שלא הפריש פאה ולא בררה היה הכל שלו ונתחייב הכל במעשר ושוב לא יפטר". ושאלה היא לגבי פאה האם חיובה מן התורה גם לאחר הפרשת תרו"מ, או מן התורה פקע חיובו וחכמים הטילו עליו חיוב תשלומים כיון שנטל ממון המיועד לעניים.
לגבי לקט ושכחה הם הוכרו תוך כדי קציר (עי' רש"ש בבא קמא צד ע"א ד"ה רש"י ד"ה מרחו), ולכאורה מגדיר את פטורם מתרו"מ עצם הקציר. וא"כ הם פטורים מתרו"מ, ובכ"ז לאחר שנטלם נחשב הכל שלו ואם מרח כולו חייב בתרו"מ, ולא שמענו שאסור לו להפריש תרו"מ מיניה וביה שמא יפריש מן הפטור על החיוב, ואולי ניתן לתרץ כפי שתרצנו לעיל שאם לא התכוין להניחם לעניים הם לא נפטרו מתרו"מ.
ג. מן הרמב"ם עצמו משמע שכל זמן שיש מן הקציר בעולם, אפילו שינה וטחן ואפה עדיין חייב בפאה מן התורה, כך כתב הרמב"ם (פ"א ה"ב): "וכשם שמניח בשדה כך באילנות כשאוסף את פירותיהן מניח מעט לעניים, עבר וקצר את כל השדה או אסף כל פירות האילן לוקח מעט ממה שקצר או ממה שאסף ונותנו לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם, ואפילו טחן הקמה ולשו ואפאו פת הרי זה נותן ממנו פאה לעניים". ועי' מהר"י קורקוס.
וכן המאירי (ב"ק צד ע"א) כתב במפורש שאף לאחר שמירח המצוה מן התורה וז"ל: "מצות פאה להניחה בקמה ואם לא הניחה בקמה מפריש מן העמרים לא הפריש מן העמרים מפרישו מן הכרי ואפילו מרחו לא הפריש מן הכרי מפריש מן הקמח לא הפריש מן הקמח מפריש מן העיסה לא הפריש מן העיסה מפריש מן הלחם כמו שיתבאר במקומו ואף על פי ששנוי קונה כל מקום תעזוב יתירא כתיב".
ולכאורה מה ששינוי קונה הוא דוקא בפאה שהניחה וזכה בה, אבל אם לא הניחה כלל נראה שאין אף הו"א לחייב משום שינוי, אלא משום תעזוב יתירא.
ד. וכך כתב הרדב"ז (הל' מתנות עניים פ"א ה"ב): "עבר וקצר את כל השדה וכו'. שם במשנה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות ותניא בהגוזל עצים מצות פאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו מרחו מעשר ונותן משום ר' ישמעאל אמרו אף מפריש מן העסה ונותן לו ויליף לה ר' ישמעאל מדכתיב תעזוב יתירה. ורבינו הוסיף ואפאו פת דכיון דכתיב תעזוב יתירא לומר דלא קני ליה בשינוי מה לי חד שינוי מה לי תרי שנויי הילכך אפילו אפאו נותן לו מן הפת".
ונראה שכוונתו שאם היה שינוי קונה, היה פטור מן הפאה, וזה ניתן להיאמר בפאה שכבר הונחה, אבל בפאה שלא הונחה כלל ולא נקבעה, לא ברור מה יעשה השינוי, ובכ"ז חייב בפאה משום תעזוב יתירא. ואולי בכך ששינוי אינו קונה, מרבה מלבד החובה לנתינת פאה גם לתת מן התבואה עצמה ולא מעות.
וצ"ע לפי הרדב"ז איך יפריש תרו"מ קודם שייתן פאה, הרי אם הניח פאה ולקטה ומרח את הכרי פטור וחיוב מעורבים ואולי מפריש מן הפטור על החיוב, ולא ניתן לתרץ כמו לגבי לקט ושכחה שלא התכוין להניחם לעניים, וא"כ מיד שהניח פאה נפטרה מתרו"מ, ואולי כיון שחל עליו החיוב לנתינת הפאה גם לאחר מירוח הם לא נפטרו ממעשרות.
נראה מן הראשונים, פרט לרש"י, שחיוב נתינת פאה אחר מירוח ואחר אפיה הוא מן התורה, וחייב לתת מן הקציר, ולא יכול לשלם במעות.
ה. כתב המנחת חינוך (פרשת קדושים מצוה רטז): "ואם נאבדו כו'. הנה הר"מ פסק כר"י דאפי' אפאה צריך ליתן מן העיסה ע"ש. והנה במס' יומא דל"ו2 מבואר שם דר"ע סובר דלשו"פ אינם לאוין הנל"ע (=הניתק לעשה) דתעזוב מעיקרא משמע ולא אח"כ, וע"ש ברש"י ובתוספות ישנים. מ"מ הר"מ דחה סוגיא זו מהך בריית' דמייתי לאקושי על ר' יוחנן במס' מכות דקיימו ולא קיימו דהוי נל"ע, ע"כ פסק כן כברייתא דלאחר שלקט צריך ליתן והוי לאו הנל"ע. וע' בתמורה דמקשה מהך ברייתא לאביי ואביי תי' דתעזוב יתירה, נראה ג"כ דאביי סובר ג"כ כהך ברייתא אף על פי שאמר ביומא דלר"ע תעזוב מעיקרא משמע ואכ"מ ובאתי רק לעורר".
עולה מן המנחת חינוך שמצות פאה יש בה לאו הניתק לעשה, וכדי שלא ללקות עליו לתקן עם העשה את הלאו של 'לא תכלה', וחיוב זה חל עליו אפילו לאחר אפיית הפת. לפי הסברו, הרמב"ם סבר לגבי פאה שהוא לאו הניתק לעשה ולכן חייב בנתינת הפאה לעניים אפילו לאחר מירוח ואפיה. ואילו לפי רש"י ותו"י ביומא כיון שהוא אינו ניתק לעשה כבר עבר באי נתינת פאה, ואינו יכול לתקנו, ועל כן התשלום שחייב בו לאחר מירוח או לאחר אפייה הוא מדרבנן בלבד.
ו. הצפנת פענח (הל' מתנות עניים פ"א ה"א) מחלק בין אם כבר קרא שם פאה ואח"כ ביטל את המצוה לבין אם לא קרא שם כלל. במצב הראשון שקרא שם פאה כיון ששינוי קונה, החיוב מדרבנן וחייב לעשר כדוגמת לקט שכחה ופאה שעשאן גורן. אבל אם לא קרא שם החיוב משום לאו הניתק לעשה ואם פוסקים שלא תכלה מעיקרא משמע ממילא פטור מן התורה בפאה לעניים. ואילו אם יכול לעקור את הלאו ע"י העשה חייב מן התורה לתת פאה כדי שלא יעבור על הלאו.
וז"ל: "ועיין מ"ש רש"י ב"ק דף צ"ד ע"א דלכך לאחר מירוח חייב לעשר משום דהוה כמו לקט שכחה ופיאה שעשאן גורן בהך דברכות דף מ' ע"ש ועיין במכות דף ט"ז ובחולין דף קמ"א דהטעם משום דהוה ניתק לעשה דתעזוב ובתמורה דף ו' תליא זה בהך דאי עביד מהני ע"ש ועיין ביומא דף ל"ו ע"ב אך באמת כך דהיכא דקרא עליו שם פיאה בקמה ואח"כ כילה אז תליא בהך דב"ק דף צ"ד אם שינוי קונה דכבר חל עליו שם פיאה ושייך בו גדר שינוי ולכך פי' רש"י דהא דצריך לעשר הויא רק מדרבנן, אבל הך דתמורה ר"ל אם לא קרא שם פיאה כלל בקמה דאז הוה אמינא דתליא בהך דאי עביד מהני וזה שייך רק אעיסה אבל אעומרים הא מרבינן מקרא פיאת עומרים כמבואר בירוש' וכ"מ וכן מה דמבואר במכות ובחולין דזה שייך לגדר ניתק לעשה והוה מחלוקת בחולין שם זה היכא דקרא שם פיאה בקמה וא"כ חל עליו שם פיאה ואח"כ כילה אז לרבנן הוה ניתק לעשה מחמת הך דתעזוב ולר"י דס"ל מעיקרא משמע הוה ביטל ועבר על לאו דלא תכלה ומחמת גזל לא שייך גבי מתנות כהונה3 וס"ל דהן נגזלות עיין חולין דף קל"ד ודף קל"ח ע"ב ופקע ממנו הממון ומצוה נמי ליכא דמעיקרא משמע".
לפי הצ"פ נראה שאם הניח פאה וזכה בה כיון ששינוי קונה חייב בפאה מדרבנן, וצ"ע איך יעשר שלא מן הפטור על החיוב. אולם אם לא קרא שם פאה תלוי בשאלה האם פאה היא לאו הניתק לעשה או לאו.