חבל נחלתו כא כה
סימן כה - ניהול סיכונים בציבור
שאלה עריכה
האם יש קריטריונים הלכתיים לסיכונים והזדקקות הציבור להם?
א. איסור הסתכנות
א. ונשמרתם לנפשותיכם
בתורה (דברים ד, טו) נאמר: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש". הפסוק לא נאמר על שמירת הנפש ושמירת הגוף מפגיעה, אלא על איסור הגשמה כלפי שמים. אעפ"כ באחרונים הוא נדרש לשמירת הגוף מכל פגיעה רוחנית.
כתב בספר חרדים (מצוות לא תעשה פרק ד): "(כה) ונשמרתם מאד לנפשותיכם להכי כתב מאד דחמירא סכנתא מאיסורא".
וכך כתב החתם סופר (עבודה זרה ל ע"א): "כל סכנתא הוא איסור דאורייתא מקרא ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כמ"ש רמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש ומוטל על החכמים להשגיח על זה מקרא והיו עליך דמים עיי' מס' מ"ק ה' ע"א, ובפ"ק דחולין חמירא סכנתא מאיסורא היינו שלא להקל מספק אי ס"ס דבאיסורא הקדוש ברוך הוא ויתר שאפי' אירע שנזדמן לו דבר איסור מ"מ רחמנא שרי' בס"ס ושוב אין אחריותו עלינו משא"כ בסכנתא א"א להשיב נפש".
וכ"כ בשו"ת נוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' י), בערוך לנר (יבמות מט ע"ב ד"ה בגמרא אמר רבא), ומהר"ם שיק (יבמות יב ע"ב ד"ה ועוד נראה לי), מרומי שדה (פסחים נג ע"ב ד"ה נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים), מנחת חינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמו-תקמז), מסילת ישרים (פרק ט), פרי מגדים (או"ח אשל אברהם סי' שכח ס"ק ו) ובעוד הרבה אחרונים.
וכן בקיצור שולחן ערוך (סי' לב ס"א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא, אי – אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג את – עצמו בדברים המברין והמחלימים את הגוף, וכן הוא אומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם". ואעפ"י שתחילת דבריו הם דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' דעות, הרמב"ם לא כתב ונשמרתם וכו' וקישו"ע הוסיפו.
כתב בהערות הגרי"ש אלישיב (ברכות לב ע"ב): "'א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם'. דהרי ונשמרתם כתוב לגבי איסור לעבוד ע"ז, וקאמר ונשמרתם מאד לנפשותיכם שלא לעבוד ע"ז וכן קרא דרק השמר לך ושמור נפשך מאד איתא באבות לגבי כל השוכח דבר אחד ממשנתו דהרי זה מתחייב בנפשו". "וכן מה שמורגל בפי העולם לומר שצריך ליזהר בפקוח נפש משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם לכאורה הוא טעות. אמנם אפש"ל מנהג העולם עפ"י מה דאיתא בשבועות דכל המקלל את עצמו עובר בונשמרתם מאד לנפשותיכם חזינן מהאי ענינא דלשמור על החיים כלול בהאי קרא".
ב. איסור כניסה למצבי סכנה
שורש לחיוב מניעה מסיכונים ניתן ללמוד ממצות מעקה כאמור בספר החינוך (מצוה תקמו): "להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ח'], ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהוה, ולשון ספרי [כאן], ועשית מעקה, מצות עשה".
וכן מהלאו המקביל 'ולא תשים דמים בביתך' כאמור בספר החינוך (מצוה תקמז): "שלא להניח המכשולים והמוקשים בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר [דברים כ"ב, ח'] ולא תשים דמים בביתך. ואמרו בספרי [כאן], ועשית מעקה לגגך, עשה, ולא תשים דמים בביתך, לא תעשה".
משתי מצוות אלו ניתן ללמוד את החיוב למנוע מצבים בהם יינזקו אנשים או שח"ו ימותו.
כתב בספר החינוך (מצוה תקמו): "משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו". "ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה [תורת כהנים אמור פרשתא ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה".
מבואר מדברי החינוך שהאדם חייב להסתמך על סדרי הטבע בכל חוקיו ולהזהר מכל תקלה המסוגלת לפגוע בו. ולכן שלא לצורך אין לאדם מישראל להכניס עצמו למצבי סכנה.
העיר החזון איש (יו"ד סי' ריד): "והנה גם בבית שחייבה תורה מעקה לא אסרה תורה על האדם שלא יעלה על הגג בלא מעקה אלא על הבעלים לעשות מעקה וזה ענין מחודש שהרי לא דמי גג לבור ולסולם רעוע דהתם מכין תקלה שהנכשל לא ידע להזהר ואי אפשר להזהירו לפרוש מההיזק אבל הגג אפשר להזהיר שלא יעלו ולא יתכן לקרותו לבעל הגג מזיק עד שחייבתו תורה, [וי"ל בדרך קצרה דכשאנו עומדין על עלי' יחידית אין חושבין הדבר לסכנה רק כשהנידון על התמידית נחשב לסכנה ובבור שאי אפשר להזהיר הוא שאלה תמידית בטבעה אבל בגג שהעולה יודע להזהר אין כאן ענין תמידי רק כל העולה נשאל אם יעלה, וחדשה תורה למחשב לגבי בעלים כענין תמידי ולחייבו להסיר מכשול]".
עולה מדברי החזו"א שמחלק בין בעל מקום הסכנה למסתכן. בעל מקום הסכנה מוטל עליו החיוב למנוע את מצב הסכנה על ידי מעקה וכד', אבל מותר למסתכן להיכנס למצב ולשמור עצמו שלא יוזק ויסתכן.
ג. הסתכנות אסורה
אולם ניתן ללמוד זאת מן הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"א הל' ה-ו): "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות". "ואלו הן: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות". וממשיך לפרט דיני מים מגולים.
וכן ניתן ללמוד זאת (שם פי"ב הל' ד-ו) : "אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים". "וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות, ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו". "וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות, וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן".
המשותף לכל ההמנעות מסכנה שהמדובר בדברי הרשות, וכיון שיש בהם סכנת נפשות ברורה באו חכמים ואסרו להיכנס למצבי הסכנה הללו. ואעפ"י שאין הסכנה פוגעת בכולם בכ"ז נאסר על כל אדם מישראל להסתכן בכך ואם הסתכן מלקין אותו מכת מרדות.
בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת, יו"ד סי' י): מוסיף סיבה נוספת לאיסור ההסתכנות: "ועוד בו שלישיה שעכ"פ מזכירין עונותיו שאין זה פחות מקיר נטוי ואולי לזה כיונו חכמי המשנה במסכת ברכות פ"ד משנה ד' ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע השם את עמך כו' בכל פרשת העבור כו' ואמרו שם בגמרא דף כ"ט ע"ב מאי פרשת העבור אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו' איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה כו' ע"ש. ולדרכנו יובן דזה המהלך במקום סכנה הוא עובר על דברי תורה דכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם וגם מזכירין עונותיו וממילא הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה דאילו בשאר איסור שאדם עושה לא בשביל עבירה זו יתמלא הקדוש ברוך הוא עברה עליו אבל זה שגורם להזכיר כל עונותיו הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה. והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו אבל מי שעושה כן בשאט נפש איך תקובל תפלתו"...
ד. הסתכנות במקום מצוה
מכך שלא מלו ישראל במדבר ניתן ללמוד שאפילו לצורך מצוה שיש בה סכנה אין להסתכן כאמור ביבמות (עא ע"ב): "ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא; [עב ע"א] ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית, דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית".
היינו, אפילו לצורך מצוה אין להסתכן.
אמנם מצאנו בבני לוי שמלו במדבר כאמור ברש"י (דברים לג, ט): "ובריתך ינצרו – ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם והם היו מולין ומלין את בניהם".
ומצינו במסילת ישרים (פרק ט, מפסידי הזריזות) שכתב: "כללו של דבר, צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל עניני העולם במה שמזדמן לו, ויקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ולעמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו. שמא תאמר הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה אפילו הוא צדיק ובעל מעשים, ואמרו (כתובות ל): הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, ומקרא כתוב (דברים ד): ונשמרתם מאד לנפשותיכם, הרי שאין להחליט הבטחון הזה על – כל – פנים. והתם אמרו, ואפילו לדבר מצוה". "דע כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך – הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו ליענש. ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה, שעליה נאמר (משלי כב): ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו. אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה".
ונראה שקו זה שקבע הרמח"ל הוא הראוי בכניסה למצבי סכנה.
ועי' שו"ת הרשב"ש (סי' א) שבזמנו פסק שאין איש כופה את אשתו לעלות לא"י מפני הסכנה.
ה. הסתכנות לצורך פרנסה
נאמר בבבא מציעא (קיב ע"א): "ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?"
מפרש רש"י: "ואליו הוא נושא – כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול, ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים, ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה, שמא יפול מן הכבש או מן האילן".
עולה שמותר לאדם לפרנסתו לסכן עצמו.
וכן עולה משו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' י): "ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו'. וז"ל הרמב"ם בפ' י"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה וי"ו וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי כו' וכן כל כיוצא באלו ושאר הסכנות אסור לעבור במקומן".
וניתן להוכיח כי מותר להסתכן לצרכי פרנסה מן האמור בפאה (פ"ד מ"ב) "בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז וחד אומר לחלק לזה שומעים שאמר כהלכה". משמע שאם כולם אומרים לבוז – בוזזים אע"פ שיש בכך סכנה.
ו. דשו ביה רבים
מצינו היתר להסתכן. נאמר בשבת (קכט ע"ב) לגבי הקזת דם: "ואמר שמואל: פורסא דדמא – חד בשבתא, ארבעה ומעלי שבתא. אבל שני וחמישי – לא, דאמר מר: מי שיש לו זכות אבות – יקיז דם בשני ובחמישי, שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. בתלתא בשבתא מאי טעמא לא – משום דקיימא ליה מאדים בזווי, מעלי שבתא נמי קיימא בזווי! – כיון דדשו ביה רבים – שומר פתאים ה'".
מפרש רש"י: "כיון דדשו ביה רבים – הורגלו בו מפני דוחקן, שיהיו קרובים לסעודת שבת, ואמרינן בפירקין דלעיל: (שבת קיח, ב) כבוד שבת בדגים גדולים, ובמסכת עבודה זרה (כט, א) אמרינן: שני לדם דג". וכן בריטב"א (שם).
וכן ביבמות (עב ע"א): "א"ר פפא: הלכך, יומא דעיבא ויומא דשותא – לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה; והאידנא דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'".
ורבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי, יבמות עב ע"א) כתב: "מסכרינן. הקזה. דדשו. רגילים בכך ואינם נמנעים מפני זה".
וכן ביבמות (יב ע"ב): "תני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה; קטנה – שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה – שמא תגמול בנה וימות; ואיזו היא קטנה? מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד, פחות מכאן ויתר על כן – משמשת כדרכה והולכת, דברי ר"מ; וחכ"א: אחת זו ואחת זו – משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר: שומר פתאים ה'".
והביא בס' דף על הדף: "בשטמ"ק כתובות (ל"ט ע"א) הביא מהריטב"א שתמה על שיטת החכמים, דכיון דאיכא סכנת נפשות, ואיכא איסור מדינא איך סמכינן על הנס". "והביא בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' נ"ח) משמו של המהר"ם שי"ק לתרץ, דטעמי' דחכמים הוא דאיכא רק חשש מיעוטא דסכנה שימות, ולכן לא חיישי חכמים, ור"מ לשיטתו דס"ל דחוששין למיעוטא, לכן ס"ל דשמשו במוך. ולפ"ז כתב המהרש"ם דכל זה היכא דאיכא רק חשש רחוק של סכנה, אבל היכא דאיכא ודאי סכנה מודים חכמים לרבי מאיר".
ולענ"ד, היתר דשו רבים להיכנס למצבי סכנה מסוימים אינו רק בדיעבד, ומשום מיעוטא, אלא עצם זה שהרבים החזיקו בדרך זו מלמד שיש כאן סכנה מעוטה מאד ועל כן הרבים לא נמנעו מלעשות כן. והתנהגות הציבור מלמדת שאין זו סכנה ושמירת הפתאים היא חוק טבע, שלא לחוש לסכנה מעוטה כזו.
ובתרומת הדשן (סימן ריא) כתב: "שאלה: ראינו כמה תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה הגונים דלא הוו קפדי לישא אשה שמתו לה שני אנשים ואין מוחה בידם או קורא תגר עליהם, יש סמך לקולא זו או לאו?" ודעתו שאסור היה להם להינשא לקטלנית. וכ"פ השו"ע (אה"ע סי' ס"א).
אבל הרמ"א (אה"ע שם) כתב: "י"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם, אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר, או נפל ומת וכדומה, אינו כלום. ולכן רבים מקילים בדברים אלו, ואין מוחין בידיהם (ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בסי"א)...". וכתב הט"ז (ס"ק ג): "רבים מקילים וכו'. נראה לדמות דבר זה לההיא דפ' מפנין לענין הקזה במעלי שבתא אף על גב דסכנה היא מ"מ כיון דדשו ביה רבים פי' רש"י הורגלו מתוך דוחק שומר פתאים ה' וכן בזה שהורגלו רבים בזה מפני שאין לכל א' ליזהר בזה דאין זיווג מצוי לו ע"כ לא חשו לסכנה עוד".
וכך כתב בעלי תמר (ברכות פ"ד ה"ד): "ר"י כד הוה נפיק לאכסניא הוה מפקד גו ביתיה ר"מ כד הוה אזיל מחסי במרחץ שהיא ניסוקת הוה מפקד גו ביתיה. וקשה דא"כ איך הכניסו עצמם לסכנה והכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם וי"ל דדבר שהוא מצרכי ומטבעי בנ"א כמו ללכת באכסניא ובמרחץ אף שעל צד הרחוק יתכן שתהיה סכנה מותר דאמרינן בהו שומר פתאים ה' וכמ"ש בע"ז ל ובתרומות פ"ח ה"ג תני אוכל אדם תאנים וענבים ואינו חושש לניקורי נחש שנאמר שומר פתאים ה' ובשבת קכ"ט: כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'. ומ"מ חשו אמוראים אלו לתקנת ביתם במקרה שלא יארע השמירה בנס כי בגודל צדקתם חששו שמא יגרום החטא ולא יהיו ראוים לנס ולרחמי שמים וכמ"ש בברכות ד ועיין לקמן בפ"ט ה"ד בתפלת המרחץ יה"ר שלא יארע דבר בנפשי ואם יארע תהא מיתתי כפרתי על כל עוונותי".
וכן תקנו חכמים תפילה לנכנס לכרך וליוצא ממנו בשלום (ברכות נד ע"א, ס ע"א) ולהולך בדרך (ברכות ס ע"א, שו"ע או"ח סי' קי) ולנכנס למרחץ (ברכות ס ע"א). ויש ללמוד מכאן שחכמים ידעו שיש כאן מקום סכנה, אולם כיון שבני אדם הוצרכו לכך לא מנעום ותקנו תפילות למצבי סכנה.
נראה שבמצבי סכנה קלושים – מנהג הרבים מתיר ואע"פ שהם בגדר פתאים כיון שהרבים נצרכים לכך והסכנה מעוטה יחסית – שומר פתאים ה'.
ב. ניהול מצבי סכנה ברבים – קדימות בהצלה
א. בין הצלה למסירה בידים
עד עתה דנו במצבי סכנה לגבי יחידים, לא דנו במצבי סכנה שהטיפול באחד מהם הוא על חשבון השני. בציבור ביחס לצרכי היחידים כל השאלות הן אחד על חשבון השני. הסכום הכספי הכולל תמיד לא יספיק לכל צרכי היחידים ועל כן צריך לבנות סולם של חשיבות טיפול בצרכים השונים.
לדוגמא: אם ניתן לכלול בסל התרופות תרופה אחת, ועומדות לפנינו שתי תרופות לבחירה, האחת תציל אלף חולים ממוות, והשניה תציל עשרת אלפים מחיי סבל גדולים קרובים למיתה. או הקצאת כסף לבניית כביש שתציל בחישוב סטאטיסטי עשרה אנשים בשנה מול הצלת מאה חולים.
התקציב הוא מסויים ואינו מספיק לכל צרכי פיקוח הנפש. האם יש לנו הגדרות שניתן ללמוד ולדמות מילתא למילתא.
צריך לומר בבירור אף אם בהכרעה לטובת ענין מסויים ישנה טעות והיה ראוי להקצות סכום זה להצלה אחרת אין בכך שפיכות דמים. יש לחלק בין מסירה בידים למיתה כגון סיעה של בני אדם שאמרו להם אויבים תנו לנו אחד ונמיתוהו ואתם תנצלו (ירושלמי תרומות פ"ח) לבין קדימות בהצלה. מסירה בידים היא פעולה, אי הצלה אינה פעולה, מסירה בידים גורמת למיתתו של פלוני על ידי המוסרים, אי הצלה של אדם מפיקוח נפש אין בה שום גרמא על מציל פוטנציאלי, ולכן אין לדון על ניהול מצבי סכנה בכללי פיקוח נפש. הדיון קרוב לדיני צדקה בו דנים על הצרכים של העניים: מזון, מלבוש, דירה וכו' ומה מהם להקדים.
ב. חיוב המדינה להצלה
מבחינה הלכתית אין חיוב על השלטון במדינת ישראל לדאוג לפרטים בצרכיהם הפרטיים כגון: סל תרופות, או סלילת כבישים. התורה לא חייבה את המלכות או המדינה לדאוג לצרכי היחיד, ולקחת את מסי הציבור ולהשלים בהם את מצבי פיקוח הנפש הפרטיים של כל חד וחד. תפקיד זה מוטל על השלטון המקומי ועל גמילות החסד הציבורית של אותו מקום.
השלטון של כלל מלכות ישראל מצווה על צרכי הכלל כאשר פיקוח הנפש עליו הוא כיחידה אחת, כגון הגנה על גבולות המדינה או על החוק והסדר של כלל אזרחי המדינה אבל מעיקר הדין הוא אינו חייב בצרכים הפרטיים כגון טיפול רפואי לנזקקים לכך. אעפ"כ אזרחי מדינת ישראל סדרו את חוקי המדינה בצורה כזאת, והטילו בסדרי המדינה על השלטון המרכזי לטפל בצרכים בסיסיים של כלל אזרחי המדינה כגון בריאות, חינוך, תחבורה וכו'.
ג. קדימויות בהצלת יחידים
בהצלת יחידים מצינו מדרגות כאמור בהוריות (ספ"ג מ"ז): "האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי בזמן ששניהם עומדים לקלקלה האיש קודם לאשה". ובמשנה ח: "כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולן שוין אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
ובאר תוספות יום טוב: "האיש קודם לאשה להחיות וכו' והאשה קודמת לכסות – פירש הר"ב שבושתה מרובה וכו'. להחיות מסיק ב"י טור י"ד סימן רנ"א דהכי פירושו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא בזה. ונקיט כסות וה"ה לאכילה דחד טעמא הוא".
היינו, אם איש ואשה טובעים, הצלת האיש קודמת להצלת האשה מפני שהוא מקודש ממנה. ולעומת זאת צרכי אשה לכסות קודמים לצרכי איש.
וכ"פ הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח הי"ז): "היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, שהנתין גדל עמנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור".
ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רנא ס"ט): "היו לפניו עניים הרבה, ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם, מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לחלל, והחלל לשתוקי, והשתוקי לאסופי, והאסופי לממזר, והממזר לנתין, והנתין לגר, והגר לעבד משוחרר. במה דברים אמורים, בזמן שהם שוים בחכמה, אבל אם היה ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם. (ואפילו חכם לכסות, ועם הארץ להחיות. ואשת חבר, כחבר) (ב"י מהירושלמי). וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו. ואם היה אחד מהם רבו, או אביו, אף על פי שיש שם גדול מהם בחכמה, רבו, או אביו שהוא תלמיד חכם, קודם לזה שהוא גדול ממנו".
ד. קדימות בין אוכלוסיות במדינה
שאלה שצריך לעיין בה האם יש קדימויות בין אוכלוסיות שונות משום כל המקודש מחברו (כדוגמת היחידים). ומשיב לה בשו"ת חתם סופר (קובץ תשובות סימן מו): "...כי פשוט יותר מביעא בכותחא דסדר קדימת צדקה, עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת, היינו התושבים בעיר י"ב חודש ועכשיו למ"ד יום, אפילו לא נולדו פה, הם קודמים להנולדים פה ויושבים בעיירות אחרים דלאו בלידה תלה רחמנא אלא בעניים דקיימא קמן, ועניי ארץ ישראל קודמין לעניי חו"ל פירוש כשכבר יצא ידי חובת עניי עירו ורוצה ליתן לעניי עיר אחרת, אזי כיון ששולח צדקת פזרונו לעיר אחרת צריך להקדים עניי ארץ ישראל לעניי חו"ל, וגם שם אין קדימה להנולדים במדינה או בעיר שלו, דכיון שיצאו מהעיר ונתישבו במדינה אחרת יהי' א"י או חו"ל שוב אין להם שום קדימה, דלאו בלידה תלי' אלא בתושב העיר והמדינה". ועי' בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רלג, רלד. וח"ו, ליקוטים סימן כז).
עולה שמבחינה עקרונית תורנית יש קדימות בין אוכלוסיות שונות, אמנם נראה שבמדינת ישראל החליטו להשוות את כל האוכלוסיות ואין שום העדפה בין מקומות שונים בכל צרכיהם.
על השלטון המרכזי הוטל לתכנן את הקצאת כספי הציבור לטובת הציבור בצורה המיטבית, לכל צרכיו המרובים. בסמכות השלטון המרכזי להחליט על הקצאת הכספים לכל הצרכים המרובים ולדרג את החשיבות של הצרכים וכמה יוקצב לטיפול בכל צורך וצורך.
ה. סיכונים ציבוריים בפגעים שלפנינו
סיכון לציבור נשקל לפי כמות הנפגעים בציבור. סימן לדבר הנאמר בתענית (פ"ג מ"ד): "וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות רבי עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות איזהו דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר".
והעיר תוספות יום טוב: "המוציאה ת"ק רגלי – הר"ן כתב דמלישנא דהמוציאה דייק מיניה הרמב"ם דאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין הזה. והמגיד כתב דמרגלי דייק דהן הגברים לבד מטף וכיוצא בהן". "שלשה מתים בג' ימים – מת אחד בכל יום. רש"י". "פחות מכאן אין זה דבר – לשון הברייתא בגמרא. ביום א' או בארבע ימים אין זה דבר. וטעמא פירש רש"י דאקראי בעלמא הואי ולא קבע".
וכן בענייני הצלה במקומות שונים כאשר כמות הנפגעים שונה ממקום למקום, אם ניתן להציל רק מקום אחד, החיוב יהיה להציל את המרובים.
ו. הצלה בליתא קמן
בנושא לפנינו אין המדובר בחולים הבאים לפנינו, אלא בצרכים של פיקוח נפש של יחידים שאינם לפנינו ובלשון ההלכה – ליתא קמן, ועלינו להעריך את כמות ואיכות הצרכים. לדוגמא, אם באזור מסויים יש סך אנשים ואין להם בית חולים, ובמדינה נהוג שלסך אנשים מקימים בית חולים המדינה תקצה את המשאבים הדרושים, וכן כסף לקניית תרופה מסוימת בסל התרופות יאמד לפי מספר החולים הצפויים לאותה מחלה וכד'.
הכלי איתו השלטון המרכזי אומד את הצרכים הוא הנתונים הסטאטיסטיים. המערכת הסטאטיסטית של המדינה, אוספת נתונים ומעריכה על פיהם את הצרכים שהיו ושיהיו. ועל פי הנתונים תהא חלוקת המשאבים הכספיים למניעת סיכונים.
צריך להזכיר שמערכת השלטון המרכזי אינה אחראית אך לצרכים הנוגעים בפיקוח נפש מיידי אלא באספקת כלל הצרכים של החברה. בין אם מדברים שיש בם פיקוח נפש מוכח כמו צבא ובטחון, רפואה או צרכי מחיה בסיסיים כמים ומזון בסיסי ואויר נקי לנשימה, ובין דברים שיקבעו לעתיד חיי נפשות ככבישים וכל אמצעי התחבורה במדינה וחינוך על כל רמותיו ושלוחותיו ואפילו דברי מותרות כתרבות וכד'.
חלוקת התקציב צריכה להיות בהתאם לצרכים וביחס לאמצעים העומדים בפני השלטון המרכזי. לדוגמא בזמן ה'צנע' עם קום המדינה רוב התקציב הוקצה לצרכים הבסיסיים ביותר: בטחון ותזונה, ככל שגדל התקציב הוא הוקצה אף לצרכים שיש בהם פחות פיקוח נפש ויותר רווחה.
סימן לדבר האמור במנורה (ראש השנה כד ע"ב): "רבי יוסי בר יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי. אמרו לו: משם ראייה? שפודין של ברזל היו, וחיפום בבעץ (=עופרת). העשירו – עשאום של כסף, חזרו העשירו – עשאום של זהב".
ככל שהתקציב גדול יותר ישנה אפשרות להקצאת משאבים לצרכים שיש בהם פחות פיקוח נפש ויותר הרווחה. והסמכות לכך ניתנה להנהגת הציבור בשלטון המרכזי.
ז. ניהול משאבים לטיפול בסיכון ציבורי
כאמור, בניהול סיכונים ציבורי, מדובר בעקרונות דומים לצדקה, וכאן השאלה היא האם קיים מדרג הקצאת כספים לסדרי צדקה בציבור.
נאמר בנדרים (פ ע"ב): "ורמי דרבי יוסי אדר' יוסי: מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם [ובהמת אחרים – בהמתם] קודמת לבהמת אחרים, כביסתן וכביסת אחרים – כביסתן קודמת לכביסת אחרים, חיי אחרים וכביסתן – חיי אחרים קודמין לכביסתן, רבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים; השתא כביסה, אמר רבי יוסי יש בה צער, [פא ע"א] גוף כולו לא כל שכן! אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי1, דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי".
מהסוגיא עולה מדרג בצרכי ציבור: חיי נפש, צרכי גוף שאינם פיקו"נ, ואח"כ פרנסה.
וכתב הר"ן (נדרים פ ע"ב): "רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא".
כן כתב המאירי (נדרים פ ע"ב): "שתי עיירות הסמוכות זו לזו זו לצד מעלה וזו לצד מטה ומעין יוצא בעליונה והולך וניגר דרך התחתונה והם מים מועטים שאינה מספקת כל כך לשתיהן כל ששתי העיירות צריכות לאותן המים לצורך חייהם בני אותה העיר העליונה קודמין ומעכבין אותה עד שיספקו לעצמן וכן אם שתיהן צריכות לה להשקות בהמותיהן או לכבוס בגדיהם אלו קודמין שנאמר וחי אחיך עמך חייך קודמין לשל אחיך, אבל אם הראשונה אינה צריכה לאותם המים אלא לכיבוס בגדיהם ובני תחתונה צריכין להם לחייהם בני תחתונה קודמין אף על פי שיש לכבוסה צורך גדול לבריאות הגוף וכמו שאמרו ערבובייתא דרישא ר"ל כשאינו סורק תמיד מייתיא לידי עוירא ר"ל לידי סימוי וערבובייתא דמאני ר"ל כשאינו מכבס את בגדיו מייתיא לידי שעמומיתא ר"ל זוהמה ושעמום וערבוביתא דגופא ר"ל כשאינו רוחץ תמיד מייתיא לידי שחנא וכיבא ר"ל שחין וכאב בגוף אף על פי כן חייהן של אלו קודמין. הא מכבוס להשקאה (= של בהמות) או מהשקאה לכבוס יראה שהעליונה קודמת".
בימינו במדינת ישראל, אין עדיפות של מקום על פני מקום אחר, ובאחריות המדינה לדאוג למי שתיה ולמי השקאת בהמות ומי רחצה וכביסה לכל הציבור, אמנם לפנינו מדרג של צרכים, אלו נחשבים עיקריים ומה הם פחות נצרכים ועל כן הקצאת המשאבים בציבור תתחלק לפי המדרג הזה.
וכך העיר החתם סופר (נדרים פ ע"ב): "חיי אחרים קודמין לכביסתן. מכאן ראיה ברורה למה שבארתי בתשובה סי' תתע"ג דהא דאמרינן עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת וכדומה היינו אם צרכיהם שווים כגון שניהם להאכיל או לכסות או להכנסת כלה או לפדות משביה וכדומה אזי אזלינן בתר המקומות להקדים עירו לעיר אחרת ועניי א"י לח"ל. אבל אם אין צרכיהם שוים אזי אזלינן בתר דין קדימת הצרכים אפילו של עיר אחרת בח"ל קודם לעניי א"י אפי' של עירו ושם בארה".
ונראה כי זאת ההדרכה התורנית המירבית לטיפול בסיכונים ציבוריים.
ח. חששות ציבוריים
האם יש מקום להתחשב בחששות ציבוריים ממפגעים מסוימים, או שקביעת המדרג הוא רק עפ"י מדידה סטאטיסטית?
נראה שיש מקום להתחשב בחששות ציבוריים מן המפגעים. ראשית משום שרחשי הלב של הציבור יש להם בסיס אמיתי, לעתים הוא גדול וחשוב ולעתים הוא מדומה בחלקו, אבל בדברים שאינם פיקוח נפש ישיר שניתן למודדו יש חשיבות לחששות הציבוריים. רחשי הלב וההרגשות לעתים מקדימים את המדידות והם מסבים את מודדי פיקוח הנפש לעניינים שעדיין לא נמדדו.
דוגמא לדבר: עישון סיגריות. ככל שהמודעות לסיכוני התחלואה בו גדלה – נכנסו בחוק ובהתנהגות הציבור יותר ויותר פעולות והרחקות ממנו. ההרחקות נוצרו כתוצאה מלחץ של הציבור על המחוקקים, לאחר שהתברר שהתחלואה אמנם נוצרת מסיגריות.
וכן לגבי הקצאת משאבים לטיפול בכבישים 'אדומים' המדידה הסטאטיסטית אינה מדויקת מפני שפני השטח שונים מאד ממקום למקום, ועל כן התאונות והתרשמויות הציבור לא ניתנים להימדד סטאטיסטית.
וכן תהליכי פיקוח (רגולציה) נקבעים לאחר אסונות או כמעט-אסונות כגון סגירת כבישים בשטפונות או טיולים וכד'.
חיי האדם מורכבים מהרבה מאד מצבים חלקם מסוכנים. מצבים התלויים במכונות שהאדם בנה (מכוניות) או בטכניקות שהאדם שכלל (בניה וכד') נתונים למעקב וניתנו להם אמצעי זהירות ממצבים מסוכנים. לעומת זאת תופעות טבע, או כל סביבת האדם שאינה מחושבת ומתוכננת הרבה פחות נשלטים ושם ההרגשה של הציבור חשובה לדעת מה מסוכן ומה לעשות כנגד הסיכונים וממה צריך להימנע כדי לא להיכנס למצבי סיכון.