חבל נחלתו כא א

<< · חבל נחלתו · כא · א · >>

סימן א - ברכת כהנים שלא באהבה

שאלה

נוסח ברכת כהנים: 'וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה'. כהן שבגלל סיבות צודקות אינו יכול לברך באהבה בעלי עבירה הנמצאים בבית הכנסת, האם עליו לצאת מבית הכנסת לפני הקריאה לכהנים לעלות לדוכן?

א. מצות ברכת כהנים

כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' קכח ס"א): "מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים שנאמר כה תברכו וגו' ולהלן הוא אומר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". "ומשנשאו כפיהם וברכו פעם אחת ביום יצאו ידי חובתן מן התורה וחכמים תקנו שישאו כפיהם בכל תפלה מן התפלות שביום (ו)שחרית ומוסף (דתענית) ונעילה ומנחה דתענית וגם במנחה של כל ימות השנה היה ראוי להיות בה נשיאת כפים אלא שמנעו משום חשש שכרות כמ"ש בסי' קכ"ט"...

וכך כתב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"א): "ששה דברים מונעין נשיאת כפים: הלשון, והמומין, והעבירה, והשנים, והיין, וטומאת הידים",

עפ"י מניית המונעים ברמב"ם אין אהבת הכהנים לציבור או הציבור לכהנים תנאי בנשיאות כפים, וא"כ בפשטות כל כהן שיכול לברך ואין בו אחד מהמונעים הנ"ל חייב לברך, ואין יכול לחדש מונע נוסף ממצוה מן התורה.

ומוסיף הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פט"ו ה"ו): "כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק במצות או שהיו הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו, לפי שזו מצות עשה על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות".

והוסיף הרמב"ם בהלכה ז: "ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו".

נראה איפוא פשוט מן הרמב"ם ומכל הראשונים – אהבה לכהן או אהבת הכהן לציבור אינה תנאי בברכת כהנים.

ב. לברך את עמו ישראל באהבה

על אף האמור לעיל, ברכת המצוות של הכהנים למצוותם כוללת בתוכה את המצוה לברך דוקא 'באהבה'. כך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קכח סעיף יא): "כשמחזירין פניהם כלפי העם, מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה".

והשאלה היא מה המקור ולמה מכוונת לשון הברכה: 'באהבה'.

כתב באליה רבה (סי' קכח ס"ק כו): "באהבה וכו'. כתב באר שבע [סוטה לט ע"א ד"ה באהבה], ואם תאמר באהבה היכא רמיזה בתורה, וי"ל דאיתא בתנחומא [נשא י] אמור להם, אמור מלא, פירוש בכוונת הלב ולא באנגריא ובהלות, והיינו באהבה בכוונת הלב ע"כ. ועוד בתנחומא ספרים אחרים, אמור מלא ונקוד פתח, שצריך אדם שיתן שלום לחבירו בפה מלא. ובזוהר [ח"ג קמז ע"ב] איתא כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו. ואפשר שמפני זה אומרים באהבה [מג"א ס"ק יח]. והטעם נ"ל כדאיתא פ' חלק [סנהדרין] דף (ק"ו) [קה ע"ב] נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא [משלי כ, ו], טובה קללה שקילל אחיה השלוני את ישראל מברכות שבירך בלעם".

נראה שההדגשה של הברכה שהיא צריכה להיות באהבה לכל ישראל, עפ"י המקורות שהובאו מתנחומא. אף לשון הזוה"ק אינה מורה איסור, אלא על ברכה שאינה מעולה.

וכך כתב בעטרת זקנים (או"ח סי' קכח סי"א ס"ק ד**): "מברכים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה. ומה שכתב וצונו לברך באהבה, באיזה מקום מצינו שהקב"ה צוה לברך ישראל באהבה, ונראה בהיות שפירש רש"י על פסוק [במדבר ו, כג] אמור להם, מלא, לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם, ודוק".

המגן אברהם (ס"ק יח) כתב: "באהב'. נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו".

בארו הפרי מגדים (אשל אברהם): "באהבה. עיין מ"א. ועיין אליה רבה אות כ"ו בשם תנחומא [נשא סוף פרשה י] אמור מלא, בכוונת הלב, יע"ש".

נראה שהפמ"ג הביא מקור לברכה באהבה אך לא איסור, ואף המג"א לא הורה לאיסור אלא ציין לזוהר.

ובמחצית השקל באר באותו כיוון: "ר"ל, היכן נצטוה לברך באהבה, ולזה פירש דבאהבה ר"ל שהכהנים והמתברכים צריכים להיות אוהבים זה את זה".

זאת לשון הזוהר (כרך ג [במדבר] פרשת נשא קמז ע"ב) אותה מביא המג"א: "תאנא כל כהן דלא רחמין ליה עמא לא יפרוס ידוי. ועובדא הוה בחד כהן דקם ופריס ידוי ועד דלא אשלים אתעביד תלא1 דגרמי, מ"ט משום דלא בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך ואתתקן2 ההוא יומא. כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב (משלי כב) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך".

נראה מהזוהר כפי שבארנו שאין כאן איסור, אלא מצוה על הכהנים לברך באהבה, ואם אין אהבה הברכה לא פועלת כתיקנה.

וכן נראה מערוך השולחן (או"ח סי' קכח סכ"א): "וזה שאומרים באהבה פירשו ע"פ הזוהר [במדבר דף קמ"ז:] דכל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא מרחמין ליה לא ישא את כפיו [מג"א סקי"ח] ולפ"ז יקבל הכהן בעת מעשה לאהוב את הציבור וכן הציבור כן לאהוב את הכהנים וכל אחד מן הכהנים מברך ברכה זו"...

ולא הביא שום איסור לכהן שנאוי על ידי אחרים או לכהן שאינו אוהב לאחרים לעלות ולברך. והדברים מסתברים כי מנלן לבטל מצוה מן התורה בגלל שרגשותיו או רגשות חבריו אליו אינן כראוי. וכדברי הרמב"ם שהובאו לעיל: "ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות". ובאר המשנה ברורה (או"ח סי' קכח סל"ט): "(קמג) שאינו מדקדק במצות – היינו אפילו מצות חמורות כעריות וכדומה. (קמד) מרננים אחריו – אפי' רינון של אמת שהוא מפורסם לכל ברשעתו. (קמה) שאין שאר עבירות וכו' – פי' חוץ מע"ג ושפיכות דמים וכנ"ל". ורק מי שהוא מנודה אינו עולה לנשיאות כפים כמבואר ביו"ד (סי' שלד ס"ב) או אותם המנויים בסוף סי' קכח.

אמנם החיי אדם (ח"א כלל לב סט"ז) כתב: "בעוד שפניהם כלפי היכל מתחילין לברך ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, לאפוקי אם כולם שונאים לכהן או שהכהן שונא לעם, לא ישא כפיו (מ"א ס"ק י"ט)"...

וכן בשולחן ערוך הרב (סי' קכח סי"ט) כתב: "ב' כהנים השונאים זה את זה מותרים לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן השונא את הצבור או הצבור שונאים אותו סכנה היא לכהן אם ישא את כפיו (ולכן יצא מבית הכנסת) ועל זה תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה".

והם הבינו שאסור לכהן שנאוי או שהוא שונא לעלות ולברך. והגר"ז הוסיף שהכהן המברך הוא בסכנה.

נראה לי שדברי הגר"ז והחיי אדם נדחים מפני כל הראשונים שלא הביאו כל איסור לברך שלא באהבה, הן מצד הציבור אליו והן מצידו לכל הציבור. וכיון שגם האחרונים הסבירו בזוהר לא כאיסור אלא כמגמת השתדלות לברך באהבה שלמה, כך ראוי להבין את דבריו. (וכן שמעתי, מכמה פוסקים שמי שלא מנהיג את כל ענייניו עפ"י הזוהר אין ראוי שבדבר מסויים יקפוץ וינהג כן, מה גם שדברי הזוהר מתפרשים לא כאיסור אלא כחיוב השתדלות.)

ועוד, אם זו היתה סכנה, הפוסקים לא היו מורים לו לברך. ולא שמענו שמי שמתכוין לקיים מצוה מן התורה נענש עליה ומכניס עצמו לסכנה, אלא לכל היותר המצוה אינה שלמה, ונקרא עליו את האמור על שלמה המלך 'המעמך ישלמנה' (עי' סנהדרין קד ע"ב), אבל לא נחליט שאין הוא חייב במצוה.

כמובן, שאף הזוהר לא דיבר בכהן שיש לו כמה שונאים או שהכהן שונא לכמה אנשים (לא נדון כאן מתי חיוב שנאה וכו'), וכי כל הציבור לא ראוי לברכה רק בגלל שיש בו כמה חוטאים?! והרי קרבן התמיד בא לרצות על כל ישראל על אף שיש בהם חוטאים. וכי כהנים שהיו מברכים במקדש היו עוברים תחקיר אם יש להם שונאים או מי ששנאוי עליהם?! והרי אף עם שבשדות מתברך בברכת כהנים ומדוע יפסידו הם בגלל אותם יחידים?!

ג. ברכה באהבה

נאמר בירושלמי (סוטה פ"ט הי"ד) במשנה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה"...

ובתלמוד: "כתיב [תהילים ז יב] ואל זועם בכל יום. אמר רבי זעירא ראשונה ראשונה מתקיימת. מי מבטל. רבי אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלת".

באר בעלי תמר (סוטה פ"ט הי"ד): "ברכת כהנים מבטלת. נראה הטעם מפני שהכהנים מברכין את ישראל באהבה ובמקום אהבה בטל הזעם ומאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. ובזהר נשא, כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא את כפיו. ובזה נראה לבאר במגילה כ"ז דהשיב ר"א בן שמוע על מה ששאלוהו במה הארכת ימים ואמר מימי לא נשאתי כפי בלא ברכה. ותמהו ומי כן נושא כפיו בלא ברכה. ולפי הזהר י"ל דהתכוון דלא היה לו ספק כלל באהבת ישראל שלו והיה יכול לברך בברכה דאם היה מסופק די היה שישא את כפיו בלא ברכה. ויתכן דמפני כן הכהנים מנגנים ב"כ כמ"ש בסימן קכ"ה סכ"א שבמקום שיש ניגון שורה אהבה. ונוסף לזה גם בביהמ"ק היו מנגנים על הדוכן ואומרים ברכת כהנים בנעימה כמ"ש בקידושין ע"א. ובמדרש נשא, אמור להם, אמור מלא, לא תברכם בחפזון ובהלות אלא בכוונה ובלב שלם. וזהו טעם נוסף על ניגון הכהנים בברכת כהנים. וברש"י קידושין שם בנעימת אחיו הכהנים בנעימת ביסום קול שקורין "טרוף" עכ"ל. והוא מלה אשכנזית ישנה ועד היום הזה אנו קורין לטעמי הקריאה בנגינה טרוף או טרוף בפא דגושה".

כתב בפירוש שפתי כהן (במדבר פרשת נשא): "ועוד כי כוונת הכהן מלמעלה למטה, לזה מתחיל יברכך ולא אברכך אלא יברכך הנעלם, וכן יאר וכן ישא וכן כל הברכה כולה. יברכך בא"ת ב"ש משגלל בגימטריא תג והוא הכתר שממשיך הברכה מן הכתר עד אדנ"י, וכן יברכך בא"ת ב"ש בגימטריא שמך לאחד, שהוא מיחד, באומרו כי מלאך ה' צבאות הוא כנסת ישראל והוא בכתר, וכן אמר בזוהר כהנא שרי מלעילא לתתא לאמשכא ברכאן תדיר מעילא לתתא וישראל מתתא לעילא חסד ואמת נפגשו חסד מעילא אמת מתתא, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך, תהום תתאה לפתוח הצינורות ותהום עילאה להריק ולהשפיע בהם, וישראל כוונתו מלמטה למעלה לזה מתחיל לקראתו ה' שקריאתו באדנ"י שמשם עולין, והכהן עולה בברכה שאמר אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' לברך את עמו ישראל באהבה, באהבה הוא כנסת ישראל, אם כן מלת יברכך ראוי הכהן לאומרה ולא ישראל, אם כן הכהן מלמעלה למטה וישראל מלמטה למעלה זהו שלמות הברכה וכן כהן וישראל גימטריא היא ברכה שלמה עם המלות והכולל. ולזה זוקף עשר אצבעותיו".

וכן כתב המאור ושמש (שמות פרשת תצוה): "ונראה, דהנה ידוע מפי סופרים ומפי ספרים, דהעיקר הוא שיהיה אחדות בישראל, והוא רגל אחד שכל התורה כולה נסמך עליו, כידוע מגמרא (שבת לא א) גבי הלל עם אותו הגר, עי"ש. ופסוק מלא הוא גם חלילה כשישראל עובדי עבודה זרה – אם יש שלום ביניהם אזי אין שום שטן יכול להם, כדכתיב (הושע ד יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, ולהיפוך חלילה בביטול מצוה זאת – על ידי שנאת חנם נחרב בית שני כדאיתא בגמרא (יומא ט ב). וכל המתקת הדינים תלוים בזה, כי אהבה גימטריא אחד שהוא גימטריא י"ג, ועל ידי זה יכולים הצדיקים להמשיך י"ג תקוני דיקנא על כנסת ישראל ממקור העליון, שהוא מזלא עילאה גימטריא ג' הויות מספרם ע"ח כמנין מזלא כידוע, שמשם נמשך הי"ג תקוני דיקנא. וכל זה על ידי אהבה שאוהבים ישראל זה את זה בלב שלם, ועל ידי זה נמשך י"ג תקוני דיקנא לכנסת ישראל. ועוד, אהבה הוא שם המפורש בנקודות ידועים, כדאיתא בסידור האר"י ז"ל על סדר העבודה דיום הכיפורים, והכהנים והעם וכו' השם הנכבד והנורא מפורש – שהוא 'אהבה' בנקודותיו, עי"ש. אף על פי שבסידור של האר"י ז"ל כתוב שהשם המפורש הוא שם אהכ"ה ויוצא מסופי תיבות של פסוק לא תאונה אליך רעה; אמנם, בסידור של רבי שבתי ראשקאוויר כתב בשם קדמון אחד, שהנוסחא הישרה היא שם של אהבה עי"ש. ובזה יובן, שמאריכין הכהנים כשעולין לדוכן בברכה שמברכין קודם נשיאת כפים: 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה' ומאריכין בתיבת אהבה שהוא שם המפורש כנ"ל, כדאיתא בגמרא שהיו מברכין את העם בשם המפורש, וזה כנ"ל".

וכך כתב בספר אורח לחיים (פרשת נשא): "והנה הברכות מסר הקב"ה לאברהם אבינו, הוא מסר ליצחק, ויצחק מסר ליעקב, ויעקב לבניו, והקב"ה מסר הברכה לכהנים, מפני שהכהנים הם מדת חסד ואהבה. וכאשר מעוררין עצמן באהבה לברך את ישראל, אז מעוררין גם כן אהבה לעילא לעילא במקור עליון להשפיע כל טוב, וכל הברכות על ישראל. ועל כן תקנו בברכה וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, כי על ידי שמעוררים מדתם, מדת אהבה, להשפיע ולברך את ישראל, מעורר אהבה והשפעה ממקור עליון עד מדת מלכות, ומדת מלכות נקרא כנסת ישראל, ומקבלין כללות ישראל, וכל העולמות והברואים אשר נכללין במדת מלכות, השפעה ממקור עליון"... "...וכן בכאן בכהנים, שהיו צריכין לעורר מדתן, מדת אהבה גמורה, לברך את ישראל, כמו שתיקנו בברכה, לברך את עמו ישראל באהבה. ועל ידי אהבה שמעוררין, ומקשרין עצמן עם ישראל באהבה, הם מעוררין אהבה ראשונה ממקור עליון. והאיך היו יכולין לבוא למדריגת אהבה גמורה, על כרחך היו צריכין לשוב בתשובה שלימה, ולראות בשפלותן, כמו בסיני, שהיו ישראל במדריגת אהבה ואחדות ע"י התשובה". "וזהו דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, ואמירה הוא בלב, כמו כי תאמר בלבבך (דברים ז, יז), ובינה לבא (תיקו"ז הקדמה יז, א), והוא עולם התשובה, כלומר שיעשו תשובה, ואז יכולין לבא אל מדת אהבה אל ישראל. כה תברכו את בני ישראל וכו', ומדת מלכות נקרא כה, וזה כ"ה מדת מלכות, תברכו את, כמו עם בני ישראל, בשעת תברכו את, כמו עם בני ישראל, בשעת הברכה שתברכו את בני ישראל, תכוונו במחשבתכם להמשיך השפעה וברכה אל מדת מלכות, ומשם יקבלו כללות ישראל, וכל העולמות והברואים, אשר נכללין במדת מלכות, שפע וברכה ממקור עליון".

לא באתי בסוד המקובלים ורק לקטתי כמה דברים המלמדים עד היכן הדברים מגיעים.

מסקנה

גם מי ששונא בעלי עבירה וקשה לו לברך באהבה או שהוא בעל עבירה ושנאוי על אנשים מסוימים מן הראוי שישתדלו לשוב בתשובה ולאהוב את ישראל ולברך את ישראל באהבה.