חבל נחלתו י סב

<< · חבל נחלתו · י · סב · >>

סימן סב- עד שיתכוין לו

שאלה עריכה

היה מקרה לא עלינו ובו עבריינים ניסו להרוג ביריה אחד מחבריהם ופגעו באשה חפה מפשע, מה דינם לפי דין תורה?

תשובה

א עריכה

המשנה בסנהדרין עח ב פותחת: "נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא – פטור". ומסיימת (בעמוד הבא): "רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור".

מבאר הרמב"ם על המשנה: "מחלוקת ר' שמעון אינה אלא על תוצאות הבבא הראשונה והוא אמרו נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, יוצא מזה שאם הוא נתכוון להכות אדם זה והכה אדם אחר חייב, על זה חלק ר' שמעון ואמר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. והלכה כר' שמעון". וכן כתב הרע"ב.

עולה מדבריהם כי נחלקו ת"ק ור' שמעון במי שהתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון האם חייב מיתה והלכה כר' שמעון שפטור. הרמב"ם לא באר מה הסיבה שפסק כר' שמעון ולא כת"ק.

ב עריכה

רש"י מפרש על המשנה: "נתכוין להרוג את הבהמה – היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם – פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה – פטור, דשמא לא יהרגנו". לפי רש"י מחלוקתם היא בהתראת ספק ומשמע* שלת"ק אף אם הותרה על הריגת אדם זה והרג אדם אחר – חייב* בעוד שלר"ש אף זה בגדר התראת ספק.

ועל הגמרא מפרש רש"י:

"הא נתכוון להרוג את זה – והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא, והרג את זה – חייב, דאיכא התראה על בן ברית והרי מתכוון לבן בריתו והרגו, ור' שמעון אומר וכו', והאי דשביק ר' שמעון לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא – דלא תימא ר' שמעון פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו". ומביא זאת אף תוספות יו"ט על המשנה.

הגמרא דנה מהו טעם החולקים: "מאי טעמא דרבי שמעון? – אמר קרא: (דברים יט) וארב לו וקם עליו – עד שיתכוון לו. ורבנן? – אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה נכרים ואחד ישראל ביניהן – תיפוק ליה דרובא נכרים נינהו. אי נמי פלגא ופלגא – ספק נפשות להקל! – לא צריכא, דאיכא תשעה ישראל ונכרי אחד ביניהן, דהוה ליה נכרי קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

מתבאר כי יש מחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם מהו מקור המחלוקת בין ת"ק לר"ש. לפי הרמב"ם מחלוקתם היא בגזירת הכתוב, לעומת זאת לפי רש"י מחלוקתם בדין התראת ספק (לפי רש"י צ"ל שהמחלוקת בגמרא היא בדיני התראה שלא תחשב התראת ספק, ולת"ק במותרה על חבורה שבתוכה נכרי שפטור עליו ה"ז התראת ספק אבל בחבורה שכולה ישראל חייב).

ג עריכה

המאירי (סנהדרין עח ע"ב) מבאר: "ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו, אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ"מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור".

וכן מבאר המאירי בהמשך: "זה שביארנו שהמתכון להרג את זה והרג את זה פטור לא סוף דבר שהיו שם ראובן ושמעון ואמר לראובן אני מכוין ולא לשמעון אלא אפילו אמר לאיזה מהן שיזדמן אני מכוין או שלא היה שם אלא אחד וסבור שהוא ראובן והוא שמעון מעתה הזורק אבן במעמד אחד שהם שנים או יותר אפילו כלם ישראלים פטור, ואין צריך לומר אם היה אחד מעובדי האלילים ביניהם שאפילו היו שם כמה ישראלים מ"מ הרי זה קבוע עמהם וכל קבוע נידון כמחצה על מחצה".

היינו, המאירי מבאר שהמחלוקת היא למי התכוין ולא בהתראת ספק והלכה כר"ש שפטור עד שיתכוין למי שהרגו. אמנם בניגוד לרש"י מבין שלת"ק בזורק אבן לגו פטור אפילו בחבורה שכולה ישראל.

ד עריכה

וכן היד רמה מבאר את שיטתו בניגוד לדברי רש"י: "ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה, ולאו מילתא היא, דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה, ותו דאי משום התראת ספק א"כ לרבי יוחנן (מכות טו ע"ב) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני' מה תהא עליה, אלא מסתברא כדפרשינן, וכן לנכרי והרג את בן ישראל, דאנכרי לא מיחייב כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נז א) גבי שפיכות דמים ישראל בגוי פטור, וכן לנפלים והרג את בן קיימא, משום דלא מיחייב אנפלים דגברא קטילא קטל".

מתבאר שוב שלפי הרמב"ם היד רמה והמאירי, מחלוקת ת"ק ור"ש מתפרשת בכוונה, ולכן אם לא הרג את מי שהתכוין לו – פטור לר"ש וחייב לרבנן. בעוד שלפי רש"י מחלוקתם היא בהתראת ספק.

וכך תתפרשנה שאלות הגמרא בהמשך: "פשיטא, קאי ראובן ושמעון, ואמר: אנא לראובן קא מיכוונא, לשמעון לא קא מיכוונא – היינו פלוגתייהו. אמר לחד מינייהו, מאי? אי נמי, כסבור ראובן ונמצא שמעון מאי? תא שמע: דתניא, רבי שמעון אומר: עד שיאמר לפלוני אני מתכוון". לפי רש"י תתפרש השאלה בהתראה, ולפי הרמב"ם תתפרש השאלה בכוונה.

ה. לעניין ההלכה, הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ד ה"א) פסק: "המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר, לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין". היינו, הרמב"ם פסק כר' שמעון וכ"כ בפה"מ, וכן כתב המאירי לעיל שהלכה כר"ש.

אבל הראב"ד השיג: "המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד. א"א כר"ש הוא זה ואין הלכה כרבי שמעון".

וכן הר"ן (סנהדרין עט ע"א) פסק והשיג: "ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דנתכון להרוג את זה והרג את זה חייב כל היכא דאיכא התראה, דיחיד ורבים הלכה כרבים דפליגי עליה דר' שמעון, ועוד דבעלמא אית לן דקבוע מדאורייתא ולר' שמעון לא משכחת לה קבוע מדאורייתא וכדכתיבנא, והתמה מהרמב"ם ז"ל שפסק דנתכון להרוג את זה והרג את זה פטור כר' שמעון ולא מחוור וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' רוצח".

עפ"י דברים אלו נראה שהיא מחלוקת ראשונים האם פוסקים כת"ק ונתכוין לזה והרג את זה חייב או שנתכוין לזה והרג את זה פטור כר"ש.

ו עריכה

כתב הכסף משנה: "המתכוין להרוג את זה והרג את זה וכו'. בפרק הנשרפין (דף ע"ט) נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ור"ש פוטר מאי טעמא דר"ש אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו, ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו ופירש"י פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת בני אדם עכו"ם וישראלים אבל נתכוון לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי ואמרינן תו בגמ' בשלמא לרבנן וכו' (ניחא) אלא לר"ש האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי ובתר הכי אמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד וכו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עליה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וכו' שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולא בר ממונא הוא ומשמע קצת דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ועוד דגמרא נקיט לה בפ' אלו נערות (דף ל"ה) לעיקר מהטעם שכתבו התוס' ולפיכך פסק כמותו ומעתה נתיישב מה שהשיג הראב"ד על רבינו למה פסק כר"ש".

מתבאר מדבריו שהרמב"ם פסק כר"ש והכס"מ מביא ראיה שרבא פסק כר"ש שאין מתחייב מיתה אם נתכוין לזה והרג את זה, ולכן הרמב"ם פסק כדעתו.

ויש להעיר כי מהירושלמי עולה כר"ש ולא כת"ק. ז"ל הירושלמי בסנהדרין (פ"ט ה"ד): "אמר רבי שמעון אילין דבית רבי תניין אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, ואתייא דבי רבי כרבי נתן דתני בשם רבי נתן היה עומד בצד סיעה של בני אדם אמר לאחד מכם אני מתכוין להרוג אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור".

ז עריכה

אולם ממשיך הכס"מ: "אבל קשה מ"ש הזורק אבן לתוך עדה מישראל וכו' והא שם אליבא דמאן דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור אמרינן קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון פטור עד שיאמר לפלוני אני מתכוין, וא"כ למה כתב רבינו הזורק לתוך עדה מישראל פטור הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור, לכך נ"ל שפסק כרבנן וטעמא דזורק אבן לגו פטור משום דלא שייך ביה התראה, ולאפוקי ממ"ש רש"י בספ"ק דכתובות (דף ט"ו*) והיינו דנקט רבינו לתוך עדה מישראל לומר דאפילו כולם ישראלים פטור, מטעמא דאמרן ואע"ג דלישנא דנקט רבינו המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, הוי לישנא דר"ש אין בכך כלום דלר"ש הוי מטעם אחר ולדידן הוי מטעמא אחרינא".

היינו, הכס"מ מתוך קושייתו על דברי הרמב"ם שהביא זורק אבן לתוך חבורת ישראל והרי לר"ש בספקות מעטים יותר פטור וכש"כ בספק זה, וא"כ מדוע הרמב"ם נקט דוגמא זו. ולכן מסיק שהרמב"ם פסק כרבנן ולא כר"ש, וטעם הפטור הוא משום שכל ההתראה היא התראת ספק וזאת אע"פ שרש"י בכתובות פרש שזורק אבן לגו בחבורה שכולה ישראל היא התראת ודאי וחייב על מי מישראל שהרג.

לפי דברי הכס"מ הרמב"ם חזר בו מפסיקתו בפה"מ – כר"ש, וזאת אע"פ שהראשונים הבינו שפסק כר"ש. והרמב"ם מסכים לדעת רש"י בהתראת ספק, ואף מחמיר ממנו שפוטר בזורק אבן לחבורת ישראל.

ח עריכה

מתבאר מהבנת הכס"מ בשיטת הרמב"ם שלפי הרמב"ם כל שאין ההתראה מדויקת לגבי איש פלוני ובו נעשה המעשה – פטור משום התראת ספק. אולם הקושי ברמב"ם הוא שבין לת"ק ובין לר"ש המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, לת"ק משום התראת ספק ולר"ש משום הלימוד של כונה וא"כ במה מחלוקתם למעשה? וצ"ע.

ט עריכה

יצויין שלגבי המקרה בשאלה אף לפוסקים כת"ק כיון שלא היתה התראה בכל מקרה אינו נהרג.

כאמור בתוספתא (סנהדרין פי"א ה"א): "ושאר חייבי מיתות בית דין אין מחייבין אותן אלא על פי עדים והתראה ועד שיודיעוהו שחייב מיתה בבית דין ר' יוסי בר' יהודה אומ' עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת". וכ"פ הרמב"ם (הל' סנהדרין פי"ב הל' א-ג). וא"כ למעשה בשאלה ששאלנו, לא תהא נ"מ בין הפוסקים כת"ק או כר"ש.

ולשתי הדעות נראה שצריך לעשות כפסיקת הרמב"ם (הל' רושה"נ פ"ד ה"ח): "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי".