חבל נחלתו י לו

<< · חבל נחלתו · י · לו · >>

סימן לו

מיאון בימינו

(פרשה הלכתית היסטורית)

א. פסק הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"ז): "קטן שקידש אין קידושיו קידושין, אבל גדול שקידש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאת מרשות אב, אם היתה פחותה מבת שש אף על פי שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואינה צריכה למאן, ואם היתה מבת עשר ומעלה אף על פי שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון. היתה מבת שש עד סוף עשר בודקין את יופי דעתה, אם מבחנת ומכרת עסקי הנישואין והקידושין צריכה למאן, ואם לאו אינה מתקדשת למיאון ואינה צריכה למאן".

היינו חכמים תקנו לקטנה שתוכל להתקדש למיאון, את הקידושין מקבלים אחיה או אמה או היא והיא אשתו מדרבנן.

ממשיך הרמב"ם (ה"ח): "כיצד מתקדשת למיאון, שאם נתקדשה ולא רצת לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שנים ולומר איני רוצה בו ויוצאה בלא גט כמו שיתבאר בהלכות גירושין, וזו היא הנקראת ממאנת, ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיה קידושין גמורין מן התורה אלא קדושי קטנה זו מדברי סופרים והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואינו צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה, ואם לא רצת לישב צריכה למאן ותצא בלא גט".

בהלכות גירושין (פי"א הל' ד-יא) מביא הרמב"ם את אופן המיאון והראיות הנצרכות לו (הובא בקצרה):

הלכה ד

"ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין".

הלכה ה

"הרי שנבדקה ולא נמצאו לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיעה לזמן הראוי לסימנין הרי זו חוששין לה שמא הביאה ונשרו ולפיכך צריכה גט מספק, ואם מיאנה אחר שנבדקה ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק, ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם".

הלכה ח

"כיצד ממאנת אומרת בפני שנים אין רצוני בפלוני בעלי, או אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי וכיוצא בדברים אלו, ואפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה איני רוצה בפלוני בעלי הרי זה מיאון".

הלכה ט

"השנים שממאנת הקטנה בפניהן כותבין לה ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני בפנינו בפלוני בעלה וחותמין ונותנין לה, וזה הוא גופו של גט מיאון, וגט מיאון אינו כגט הגירושין שנתינתו מגרשת ואינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבין בו טופסי הגט שמא יראה כגט גירושין לפי שאינו אלא כמעשה בית דין".

כמבואר ברמב"ם מיאון יכול להתבצע לפני כל שני עדים ואף אינו צריך מושב בית דין אלא סירוב בעלמא, ואישור של עדים לכך, ובתנאי שתהא פחות מבת שתים עשרה שנה ולא תביא סימני בגרות.

ב. סדר המיאון פותח אפשרות לתקלות. חז"ל ידעו כמובן על אפשרות התקלות, ואעפ"כ תקנו את הדרך הנ"ל והעריכו ששכרה עולה על הפסדה. אולם בדורות אחרים חששו יותר לתקלות.

במסכת נדה (נב ע"א) נאמר במשנה: "תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, רבי יהודה אומר: עד שירבה השחור". ובמשנה הבאה מחלוקת תנאים באורך שתי השערות ונפסק בגמרא (נב ע"ב) שהלכה ככל התנאים להחמיר.

וכתבו על כך תוספות (נדה נב ע"ב):

"הלכה כדברי כולן להחמיר – בפ' מי שמת (ב"ב דף קנו.) אמר ר"נ אמר שמואל בודקין לחליצה ולמיאונין לאפוקי מדרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן והתם פסק ככולהו דאמר התם ר"נ אמר שמואל וה"נ קאמר הלכה כדברי כולן להחמיר. ולא תמאן משהביאה שתי שערות קטנות ואפי' אחת בגבה ואחת בין קשרי אצבעותיה. ור"ת כתב בספר הישר דמשהגיעה לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה דאע"ג דהיכא דלא בעל פסקינן בפ' יוצא דופן (לעיל דף מו.) דלא חיישינן שמא נשרו אין אנו בקיאין לבדוק בכל גופה שלא יהו לה שערות דאפי' אחת בגבה ואחת בכריסה ובקשרי אצבעותיה מצטרפים או גומות גרידא".

היינו, מעיקר הדין אם היא גדולה מבת י"ב שנים אבל לא הביאה ב' שערות יכולה למאן, לאחר בדיקה שאמנם היא עדיין קטנה, ר"ת ביטל את הבדיקה בגדולה מבת י"ב שנים כיון שאין אנו בקיאים בבדיקת ב' שערות.

וכך פסק בשולחן ערוך (אה"ע סי' קנה סכ"ב): "י"א דהאידנא יש להחמיר שלא תמאן אחר שנים עשר שנה, אף על פי שנבדקה ולא נמצאו לה שתי שערות וגם לא בעל אחר שנים עשר שנה".

ג. אולם בתקופת השו"ע וקצת לפני כן היו מחכמי אשכנז שגזרו בכלל על מיאון.

בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' רט) מובא: "שמעתי מהגאון מהרי"ו (=רבינו יעקב ווייל) ז"ל שמהר"ש לנדא הניח יבמה קטנה למאן ביבם, והיה הגאון מהרי"ל ז"ל מקפח עליו ביותר וגם לא רצה להתירה בחליצה וכתב הדבר למה"ר יוחנן מפריש ז"ל והשיב לו להתירה בחליצה. ואז התיר מהרי"ל ז"ל בחליצה כשהגדילה. ע"כ מכתב יד מה"ר אליעזר מפסוא ז"ל העתקה".

היינו נחלקו אחרוני הראשונים האם להתיר ליבמה קטנה למאן ועי' בהערות המהדיר מה היתה נקודת המחלוקת.

הדבר התעורר ביתר שאת בדור הבא, אצל הרב יעקב פולק*. בשנת (למניינם) היא שנת גירוש ספרד, מיאנה אחות אשתו של הר"י פולק והוא קיבל את מיאונה והיא נישאה לאחר במיאון בלבד. חכמי דורו הסמוכים באשכנז ובוהמי' יצאו נגדו, משום שכחמישים שנה לפניו גדר ר' מנחם מריזבורג (=ר' 'מנחם מעיל צדק', מגדולי אחרוני הראשונים, ספרו 'מעיל צדק' לא הגיע לידינו. תקנותיו וגזרותיו התקבלו ע"י גדולי רבני אשכנז) שלא להוציא קטנה מבעלה במיאון. ר' יעקב פולק עמד על דעתו ובעקבות המחלוקת עזב את פראג ועבר לקראקא, בפולין. ר' יעקב פולק היה תלמיד הר"י מרגליות, בדור מעבר בין ראשונים לאחרונים (הב"י – הר"י קארו נולד ב- ונפטר ב-). הר"י פולק היה מהשורה הראשונה של חכמי דורו, ובנדידתו לקראקא העמיד את התורה בפולין. בין תלמידיו ר' שכנא רבו של הרמ"א. הר"י פולק וכן תלמידו ר' שכנא לא השאירו אחריהם ספרי הלכה במכוון, משום שסברו שספרי ההלכה הפוסקים הלכה לכל מצב ובעיה, מגבילים את הפוסק הבא לפסוק הלכה במצב מסוים.

כתב בשו"ת מהר"י מינץ (סי' יג, מגדולי חכמי הדור ומבוגר מהר"י פולק) בפתיחת תשובתו הדנה בקבלת המיאון של הר"י פולק: "למען אחי ורעי יצ"ו אדרבה נא שלום. הנה עתה קרוב וסמוך לפסח רצ"ב לפרט קטן באו לידי חבילות חבילות מתשובות מרוב אחינו ורבותינו מארץ אשכנז יצ"ו על דבר המיאון ממר' סולק' דהות נשואה מקדמת דנא לאהו' ועמיתי בתור' ה"ה מהר"ר דוד צענר יצ"ו וכולם הושוו בסיגנון א' שהמיאון אינו מיאון אבל צריכה גט להתירה לינשא לאחר בדור הזה שנתמעטו הלבבות והידיעה בענין המיאון בעוה"ר, וגיזמו וגם גזרו עליה שלא תינשא לאחר כי אם בגט או תפייס בעלה הרב יצ"ו ותחזור אליו בקידושין שניים יען וביען כבר נתבטלו קידושיה הראשוני' ע"י מיאונ' ויש להם להתגדל בו ולתלו' באילן גדול הגאון מהר"ר מנחם מרזבורק ז"ל שאיזן וחקר ותיקן שלא למאן בזמן הזה וכל אחד ואחד מהלומדים יצ"ו אחוז חרב להביא ראייה לדברי הגאון ז"ל שראוי להחמיר בזמן הזה שלא למאן וכל שכן אם המיאון על ידי לימוד מאחרים ועל הלימוד נחשד מהררי"ף. והנני רואה שראש המדברים לדון בזה הדרוש הוא הדברן הגדול הגאון מהר"ר יעקב מרגלית זצ"ל והוא הביא דברי הרמ"מ ז"ל גם נתן ברכתו על מהררי"ף לטותא דרבנן ר"ל שמתא* שם מיתה שהרי לא הזכיר אצלו לא יצ"ו ולא שיחי' כמנהג. עוד בקש הגאון למסכימין לדעתו מרוב ענוותנותו ז"ל כדי לבטל דעת מהררי"ף ברוב ובראותי כוונת הגאון אמרתי אל לבי, אף על גב דכבר בטל דעת מהררי"ף ברוב ברובה דמינכרא ואפילו לא גזר הרמ"מ* ז"ל שלא למאן ומחדש גזר הגאון ז"ל שלא למאן והסכימו הלומדים יצ"ו ועל ידו עם ראיותם ונימוקם שעמהם שלא למאן כדי היתה העדה הקדושה יצ"ו לסמוך עליהן אפילו שלא על ידי הדחק שלא לפרכס ולסרב ולהרהר אחריהם והמהרהר אחריהם כמהרהר אחרי השכינה, ואיסורם אשר אסרו במקומם עומדים. כל שכן כשיש תקנת וגזירת הרמ"מ עמהם ולית דין צריך בשש. ואחרי ראותי כוונת הגאון ז"ל ורצונו להסכים עמו בכלל וסתמא איתמר דמשמע כל אדם אפילו אם בעצמו אינו כדאי שהרי כתב בכתב הרביעי שביריעה וז"ל וכל מאן דאית ביה ריח תור' מושבע ועומד כו' על כן באתי ליטול שיבא מכשוריה להיות סניף להסכמתו ולהסכמת הלומדים יצ"ו ולהביא ראייה על המנהג ומסתברא לנהוג שלא למאן משום גזירה אחרי שהוסכם שהרמ"מ ז"ל גזר לבטל המיאון".

זאת היתה הסכמת חכמי דורו של הר"י פולק לאחר שקיבל את מיאונה של אחות אשתו.

כתב הים של שלמה (יבמות פי"ג סי' יז):

"דין דבזמן הזה אין למאן, אפילו אם מיאנה לא תנשא, עד שתתגרש, אבל אם כבר נשאת על ידי המיאון, לא מפקינן מבעלה, אפילו למדוה למאן, רק שלא יהיה לה י"ב שנים ויום אחד, ואותו המורה ראוי להורידו מגדולתו:

"פסק, המיאון, נהגו בימים האחרונים אשר לפנינו, שלא למאן, ונתפשטו מהחכם מהר"ר מנחם מעיל צדק (=ר"מ ממירזבורג), אשר איזן ותיקן כמה גדרים וסיגים לתורה, והיה מומחה, וגדול בתורה, ונתפשטו תקנותיו וגזירותיו בכל ארץ אשכנז, וכתב טעמא למלתא, שלא יאמרו הבריות, אשת איש יוצאת בע"כ של איש בלא גט, וא"כ מתוך זה יקילו בעונש אשת איש, וגם שמא תמאן בפני עמי הארץ, ובוקי, שלא ידעו זמן המיאון, אם ראוי למאן, דשמא לא יבדקו בשנותיה היטב, ועוד נראה, דאיכא למיחש, שמא יבואו למאן בקטנה, אפילו ביתומה שנתקדשה ע"י אביה, שהיא אשת איש גמורה, והסכימו לזה כל החכמים האחרונים, גדולי הדור אשר היו לפנינו, ובפרט הגדול והחסיד מהרר"י מרגליות, ומהר"ר פנחס מפראג, ומהר"י יהודא מינץ. (בהמשך חולק הרש"ל על טעמי הר"י מינץ). וגדול אחד בדורו, אשר היה לפני, נהג ועשה הלכה למעשה, והושיב ב"ד, ומיאנה יתומה בבעלה, שהיה אדם גדול בתורה, ונחלקו עליו כל החכמים האחרונים אשר הזכרתי, וכל גדולי אשכנז, וגזרו עליו שלא תצא במיאון, וברכוהו על ככה, ומרוב חשיבתו וגדולתו, העמיד המיאון על דעתו, ולא השגיח בהן ובגזירותיהם, והביא, שגם לפניו היו נוהגין במיאון, והיתה נשאת אותה אשה לאדם אחר, על פי אותה המיאון, אבל שמעתי, שזיווגן לא היה עולה יפה, לכן מסכים אני לגזירת הקדמונים, שלא למאן, ואף אם מיאנה, שלא להשגיח במיאון, ולאסור אותה עד שתתגרש, אבל אם נשאת בב"ד על פי המיאון, אפילו הורה המורה שלא כדין, וראוי להורידו מגדולתו, מכל מקום לא מפקינן מבעלה, אפילו למדוה למאן, רק שלא יהיה לה י"ב שנים ויום אחד".

היש"ש מביא שלשה טעמים לכך שבטלו כבי' את המיאון: א. שלא יאמרו שאשת איש יוצאת בעל כורחו של בעלה. ב. שמא תמאן בפני עמי ארצות שלא ידקדקו בענייני המיאון. ג. שמא יבואו למאן בקטנה שנתקדשה ע"י אביה. היש"ש היה בדור שלאחר הר"י פולק*.

אמנם הרמ"א, קרובו ובן דורו הצעיר של היש"ש פסק על השו"ע (קנה, כב)*: "ולכולי עלמא אם היא פחותה מבת שנים עשר שנה ממאנת, אפילו בזמן הזה. וכן עשה מהר"ר יעקב פולק ז"ל מעשה בימיו, ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמן הזה כלל (מהר"ם מרזבירק ור"י מינץ סימן י"ג)".

ותלמידו הלבוש (אה"ע סי' קנה סכ"ב) מביא את דברי השו"ע והרמ"א:

"כתב מורי מהרמא"י ז"ל וזה לשונו, ולכ"ע אם היא פחותה מבת שנים עשר שנה אין כאן ספק וממאנת אפילו בזמן הזה, וכן עשה מהר"ר יעקב פולק ז"ל מעשה בימיו, ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין הבת ממאנת בזמן הזה כלל, עד כאן לשונו".

כך סיכם זאת ערוך השולחן (אה"ע סי' קנה סמ"ט):

"כתב רבינו הרמ"א בספרו דרכי משה ס"ס זה כתב מהר"ם מריזבור"ק שלא למאן בזמה"ז כלל אפילו אינה בת י"ב שנים חדא שלא יתחלף באשת איש דעלמא ותו שלא תבא למאן בפני ג' עמי הארץ וכן הוא בתשו' מהר"ם פדוו"א סי' י"ג* בשם מהר"י מינ"ץ והאריך עוד הרבה להראות פנים להחמיר בזמה"ז אמנם מהר"י פול"ק עשה מעשה בימיו והתיר אשה שמיאנה בימיו וחלקו עליו כל גדולי אשכנז ויצא הדבר בהיתר ונשאת לאיש אחר בלא גט עכ"ל ועפ"ז כתב בש"ע ס"ס זה וז"ל ולכ"ע אם היא פחותה מבת י"ב שערות ממאנת אפילו בזמה"ז וכן עשה מהר"י פול"ק מעשה בימיו ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמה"ז כלל עכ"ל וצ"ע שהקיל בזה והמהרש"ל ז"ל כתב ביש"ש פי"ג דיבמות סי' י"ז וז"ל נהגו בימים האחרונים אשר לפנינו שלא למאן ונתפשטו מהחכם מוהר"ר מנחם מעיל צדק וכו' והסכימו לזה כל החכמים האחרונים גדולי הדור אשר היו לפנינו ובפרט הגדול והחסיד מהר"י מרגליות ומהר"פ מפראג ומהר"י מינ"ץ וכו' וגדול אחד בדורו אשר היה לפני נהג ועשה הלכה למעשה והושיב ב"ד ומיאנה יתומה בבעלה ונחלקו עליו וכו' והיתה נשאת אותה אשה לאדם אחר ע"פ המיאון אבל שמעתי שזיוגן לא היה עולה יפה לכן מסכים אני לגזירת הקדמונים שלא למאן ואף אם מיאנה שלא להשגיח במיאון ולאסור אותה עד שתתגרש אבל אם נשאת וכו' עכ"ל. וגם רבינו הרמ"א עצמו בסעיף א' כתב דלכתחלה יש לב"ד ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם שיבא לידי מיאון ואין לדין בזה אלא מה שעיניו רואות עכ"ל. כלומר, שאם נראה שלא תבא לידי מיאון ישיאנה ולהדיא אמרו חז"ל ביבמות [ק"ט א] לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים ידבק בחליצה ובהבאת שלום בין אדם לחבירו ובהפרת נדרים ויתרחק מן הפקדונות ומן הערבונות ומן המיאונין ומפרש הטעם שמא תתגדל ותתחרט ע"ש וכתבו שם התוס' פיר"ח בשם גאון דאין לקדש יתומה עד שיביאו ראיה שהיא בוגרת כדי להתרחק מן המיאונין והא דתקינו לה רבנן נשואין צ"ל לדברי הגאון דהיינו דווקא היכא שיש לחוש שלא ינהגו בה מנהג הפקר עכ"ל הרי דגם רבותינו בעלי התוס' והגאונים חשו שלא למאן וגם בימי חורפי שמעתי שבדור שלפנינו היה איזה מיאון והרעישו חכמי הדור את העולם ולא ידעתי מה עלתה בזה. ועתה בזמנינו לא נראה ולא נשמע הדבר הזה כלל וכלל כי לבד זה אין מקדשין אצלינו קטנות וגם ע"פ דינא דמלכותא כן הוא".

תקנת הר"מ ממירזבורק לא פשטה בישראל.

כתב בשו"ת הרדב"ז (ח"ו סי' ב אלפים קפב): "תשובה קטנה זו מיאונה מיאון. אלא על בדיקת הנשים שבדקו אותה ולא מצאו לה סימנים אני סומך להתירה בהסכמת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והמגיד שכתב שכן נראה מן ההלכות וכן אנו נוהגים במצרים לסמוך על הנשים בבדיקת סימני הבנות בין להקל בין להחמיר ולא ראינו מי שערער על הדבר. והנראה לעניות דעתי כתבתי".

וכ"פ בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סי' פז, פח, רז), שו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' יט), שו"ת שער אפרים (סי' קיב), שו"ת צדקה ומשפט (אה"ע סי' כא) להמשיך בדיני מיאון וכן נפסק בשו"ע.

ובשו"ת משפטים ישרים (ח"א סי' רכה) סיים תשובתו: "עוד שמעתי באומרים שמצאו כתוב בשם מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שאין מיאון נוהג בזמן הזה כלל, ואומר אני דלא אמרה הרב אלא לענין איסור דלא עלה על דעת ז"ל מיאון מועיל לענין ממון ומשום גדר לערוה לא הנהיגו הדורות לעשות מיאון אבל לענין ממון אם יועיל כפי הדין למה לא יעשה ועוד מה לנו אחר דברי מור"ם אחר שיגע וטרח ופסק דלא כהסוברים שאין מיאון בזמן הזה וכתב שכבר נעשה מעשה בב"ד של מהרי"ף ועוד שכל המחלוקת לא נתיסדה אלא בערי אשכנז משום תקנת מהר"י מריזבורק כנז' בתשובת מהר"י מינץ ז"ל אבל לנו בני הספרדים לא נשמע ולא נראה מי שיערער על המיאון ורבינו בב"י לא זכר מזה כלום משמע שעולם כמנהגו נוהג כדין הש"ס והפוסקים ודברים אלו ומנהגים אלו הם ששכחו דיני התורה רח"ל ובפרט במלתא שהוזהרנו עליה התרחק מן המיאון דין גרמא שלא ראינו מי שיעשה מיאון דאל"ה מה חכמה נפלאה יש במיאון עד שניחוש שמא ישגה בו הלא גטין וחליצות חמורים יותר ויותר ממנו ואם יגבר החטא יאמרו שאין גט נוהג בזמן הזה ואם אחד היה מיראי הוראה וחשש לעצמו בדבר פשוט לא מחמת כן נקבע מנהג כנגד הש"ס והפוסקים ע"כ אין חשש כלל מחמת טענה זו דלא דבר הרב ז"ל בזה כלל".

נראה למסקנה למעשה שדעת חכמי דורו של הר"י פולק נדחתה, ובמיוחד שכל גדולי הספרדים בכלל לא קבלו זאת להלכה ולמעשה. ואעפ"כ בדורנו כל קידושי קטנה אסורים עפ"י תקנות הרבנות הראשית בין ע"י אביה ובין ע"י עצמה או אחיה ואימה*.