חבל נחלתו י יט
סימן יט
לבישת בגדים מכובסים ונקיים בתשעת הימים
שאלה
סדרי החיים הפיזיים השתנו מאד בימינו. מחמת הובלת המים לכל בית ויציאת מי הביוב ממנו רמת הנקיון עלתה מאד. בימינו אין בית שאין בו מקלחת ובית הכסא ומוצרי חשמל. (דבר שלפני כמאה שנה כמעט ולא היה, אלא היו בתי מרחץ ציבוריים ובתי הכסא מחוץ לדירות). כתוצאה מהשימוש בחשמל ושימוש באמצעים אחרים חימום מים לרחצה מורגל אצל כל אדם. בהרבה בתים ישנם מזגני קירור וחימום. אף הרגלי הנקיון השתנו מאד. כמעט כל אדם מתרחץ כל יום ודאי בימי הקיץ שהחום גדול והגוף מזיע. וכן הרגישות הגופנית השתנתה, ורחצה נהפכה לצורך בריאותי. (לדוגמא: כינים ופשפשים המוציאים דם אשר בהם תולים דם בכתמי נידה כלל לא מצויים בינינו).
עם השינויים הללו השתנו סדרי ניקוי הבגדים. כמויות הבגדים שיש לכל אדם גדלו, וכמעט שאין בית שאין בו מכונת כביסה. שוב אין צורך להוציא מהבית את הבגדים לכובס ואין צורך בכל מיני חומרים מהטבע לניקויים (צואת כלבים), אין נברכת הכובסים וכד'.
כמו"כ הרגלי החלפת הבגדים השתנו לחלוטין הן מצד הצורך הבריאותי והן מצד הצורך האסתטי, כאשר המהפכה התעשייתית מסייעת – והחלפת בגדים דבר יום ביומו, וייעוד בגדים שונים לאירועים שונים אף היא נחלת רבים.
החלפת בגדים לבגדים נקיים בתשעת הימים הפכה לשאלה קשה ומציקה. החום בתקופה זו והרגלי החיים גורמים לכך שאדם רגיל להחליף את בגדיו מידי יום ביומו, ולעתים פעמיים ביום אם הם ספגו זיעה או שהוא עובד עבודה גופנית. הפתרון של לבישה קודם תשעת הימים נראה כהערמה. כל מיני פעולות אחרות כמו הנחת בגדים על הרצפה, דריכה עליהם, קימוטם, הצעות שהובאו בפוסקים, נראים אף הם כהערמה*.
השאלה היא: האם מותר בימינו לאור שינויי הרגלי הנקיון בין בני אדם להחליף בגדים בתשעת הימים?
א. כיבוס ולבישת מכובסים בדיני תשעת הימים
במשנה (תענית כו ע"ב): "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה – אסור מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת".
ובגמרא (תענית כט ע"ב): "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן: לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח – מותר, ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח אסור. אמר רב ששת: תדע, דבטלי קצרי דבי רב".
הלכה כרב ששת. ובדיון בהמשך הסוגיא: "וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן, וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ!"
ופרש רש"י (תענית כט ע"ב): "וגיהוץ שלנו – אינו יפה אלא ככיבוס שלהן, ואסור לגהץ לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר תשעה באב, אבל כיבוס שלנו – מותר".
ובאר בערוך השולחן (יו"ד סי' שפט ס"א): "בזמן הש"ס היה שני מיני כביסות האחת ככביסות שלנו והשנית שטוב יותר מכביסה ונקראת גיהוץ וזהו מה שמשפשפין באבן הזכוכית [רש"י כתובות י' ב ד"ה גיהוץ] ועיקר הכיבוס הטוב והגיהוץ היתה בארץ ישראל עד שאמרו דגיהוץ שלנו של בני בבל ככיבוס שלהם של א"י, ופרש"י [שם ד"ה בכיבוס] שהיו מימיהם יפים לכבס או סמנין יפים היה להם לכבס ובכיבוס שלנו אין הבגד מלובן עד שיהיה מגוהץ עכ"ל. ובסוף תענית אמרו ג"כ כן ועוד אמרו שם דכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ע"ש".
וכתב הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל – ענין אבלות ישנה): "וכבוס זה האסור בשבת של תשעה באב, לא לכבס עכשיו דוקא אלא אפילו במכובסין קודם לכן אסור ללבשן, ולא לבישה בלבד אלא בין ללבוש בין להציע מטה בין באיש בין באשה, ואפילו במטפחות הידים והשלחן הכל אסור, תדע דהא בטלי קצרי דבי רב לגמרי, והא דאמרי' כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ודאי בישנים הוא, דאלו בחדשים אפי' בכלי פשתן יש בהן משום גיהוץ באבל כדפרשינן, אלא בישנים היא, אלמא בכלי צמר אפילו בישנים קאמרינן דאסור, וכולה שמעתא במכבס ישנים היא, ושמע מינה דכל שם גיהוץ אסור, הילכך כלים חדשים בין לבנים בין צבועים אסורין, וכן ישנים מכובסין כולן אסורין, ואפילו להניח לאחר שבת, וגיהוץ שלנו נמי אסור בין בחדשים בין בישנים יוצאין מתחת המכבש. מיהו כיבוס שלנו לכבס ולהניח מותר דמלאכת עראי היא, וכן כלי פשתן בכל מקום ואפילו בגיהוץ שלהם, וללבוש בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועים בין מכובסין עכשיו בין קודם לכן כולן אסור ללבשן בשבת הזו, ואפילו של פשתן". וכ"כ הר"ן (על רי"ף תענית ט ע"ב), והרא"ש (תענית פ"ד סי' לב).
וכתב ערוך השולחן באורח חיים (סי' תקנא סעי' יג-יד):
"ודע דמדינא דגמ' בתענית [כ"ט:] הא דאסור לכבס אינו אלא כיבוס שלהם שכיבוסם היה צח ויפה ולא כיבוס שלנו ושלנו אין איסור רק כיבוס עם גיהוץ והיינו שמעבירין על הבגדים אבן חלק להחליקו וכלי פשתן גם גיהוץ מותר. וכך אמרו שם דכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ והרי הן ככיבוס שלנו ומותר והטעם לפי שהן קרובין לבשר ומתמלאין זיעה תמיד ואין חוששין לגוהצן יפה [טור] וזה שמותר אינו אלא דווקא לגוהצן ולהניחן אחר ט"ב אבל אסור ללובשן בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה וזהו מדינא דגמ' שם.
"אבל אנחנו נהגנו לאסור אפילו כלי פשתן ואפילו בכיבוס שלנו בלא גיהוץ בין לכבס וללבוש ובין לכבס ולהניח וכיון שאבותינו קבלו זה לאיסור ממילא שאסור לנו מדינא, דלבד זה י"א דכיבוס שלנו מדינא אסור דזה שאמרו בגמ' דכיבוס שלנו מותר זהו אצלם בבבל לפי שמימיהם היו עכורים מפני שבבל אינה ארץ הרים ובקעות כארץ ישראל לכן היו המים עכורים ואין מתכבסין יפה כבארץ ישראל, אבל בשאר חוץ לארץ י"ל דאסור כבא"י מפני שהמים שלנו יפים ומתכבס יפה. ועוד יש איסור אחר די"א דכיבוס שלנו הוא עם גיהוץ דגיהוץ אינו אבן מלובנת אלא מים ואפר או נתר ובורית ואצלינו הלא מכבסים בנתר ובורית ונמצא דמדינא אסור ואפילו בכלי פשתן הא עכ"פ ללובשן אסור מדינא דגמ' כמ"ש, ועוד דהא חזינן דכלי פשתן שלנו מתכבסים יפה ואדרבא בהם עושים גיהוץ גמור לכל הדיעות בנתר ובורית ובאבן מלובנת, ולכן אצלינו מדינא כל מין כיבוס אסור בשבוע שחל ת"ב בתוכה".
והריטב"א מברר שכשם שנאסר לכבס כך נאסרה אף לבישת המכובס (תענית כו ע"ב): "ולכבס. פי' לא סוף דבר לכבס אלא אפילו ללבוש מה שהיה מכובס מקודם כדמוכח בגמרא, וכן הדין באבל ושלא כדברי רש"י ז"ל שהתיר לאבל להחליף וללבוש בגד המכובס מקודם לכן, ואינו בדין (שיעקר) [שעיקר] האבלות בלבישה הוא, ולא לבישה הוא [ד]אסורה אלא אף להציע במטה ושלחן ובמטפחות ידים כמו שמפורש בספר תורת האדם לרבינו ז"ל".
הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"ו) מונה מה נאסר בתשעת הימים או בשבוע חל בו ת"ב (לפי מנהגי העדות השונות): "משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור". עולה מדברי הרמב"ם שרק כלי מגוהץ נאסר ללבוש אבל מכובס מקודם מותר ללבוש. ונפלה על כך מחלוקת בין מפרשי הרמב"ם.
כתב הלחם משנה:
"וללבוש כלי מגוהץ. קשה דאפילו מכובס מבעי ליה כדכתב ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל וכתב שכן דעת רבינו ז"ל. אשר על כן נ"ל לומר דהוקשה לו לרבינו ז"ל בפ"ב דתעניות (דף כ"ט ב) על דברי רב נחמן בפירוש מתני' דלספר ולכבס דהיינו לכבס וללבוש דאמאי נקט מתני' לכבס ללבוש לחודא סגי וכבר הקשה הרא"ש ז"ל זה בפסקיו וכתב דאין סברא לומר דלר"נ מותר ללבוש המכובסים קודם לכן. ולי היה נראה לומר דרבינו סבירא ליה דדעת ר"נ הוא דמה שהוא מכובס מקודם לכן יכול ללבוש אבל לא המגוהץ דודאי מגוהץ קודם לכן אסור ללבוש ולהכי נקט מתניתין לכבס וללבוש דללבוש המכובס מקודם ודאי דמותר וע"כ לא פליג רב ששת עליה דר"נ אלא בלכבס ולהניח דאסור אבל ללבוש המכובס קודם לכן מודה ליה ולכך כתב רבינו ז"ל דאינו אסור ללבוש אלא המגוהץ מקודם לכן ולא המכובס. אבל ה"ה ז"ל אין כן דעתו אלא הסכים דעת רבינו ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל ולדבריו צ"ל דמגוהץ דנקט רבינו ז"ל ל"ד נקטיה דה"ה מכובס". עולה מדברי הלח"מ שלכאורה היה ניתן להתיר עפ"י דברי הרמב"ם לבישת מכובס בתשעת הימים, כיון שנאסר דוקא מגוהץ.
אבל השולחן ערוך (או"ח סי' תקנא ס"ג) פסק: "שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניחו לאחר ט' באב, ואפילו אין לו אלא חלוק אחד, אסור; וכן המכובסים מקודם, בין ללבוש בין להציע בהם המטה; ואפי' מטפחות הידים והשלחן, אסור".
ובאר המשנה ברורה (ס"ק כא): "ולכבס אפילו וכו' – דנראה כמסיח דעתו מהאבילות". וכ"כ הלבוש בטעם איסור כיבוס. אמנם לגבי איסור לבישת מכובסים לא בארו האחרונים טעמה. הלבוש (או"ח סי' תקנא ס"ד) הוסיף: "אנו נוהגין איסור מר"ח: הג"ה כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות".
ובגבורת ארי (לבעל שאג"א, תענית כט ע"ב) באר את טעם האיסור כך: "מכל מקום קשה לי מאי מייתי ראיה מהא דר"י גבי חול המועד לשבוע של תשעה באב דהתם גבי חול המועד הלבישה מותרת ואדרבה היתר לבישה היא שגרמה לאסור הכיבוס כדאמר התם כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין דמצוה ללבוש ברגל בגדים לבנים ונקיים מפני כבוד הרגל משום הכי מי שאין לו אלא חלוק אחד וכבסו קודם הרגל כיון דלא נכנס לרגל כשהוא מנוול אין לקנסו לאסרו בכיבוס ואדרבה מצוה עביד בכיבוס ואין ראוי לנוולו, אבל הכא בשבוע של ט"ב עיקר האיסור הוא משום לבישת מכובסים כדי שיהא מנוול משום אבל ט"ב אם כן אין ראיה מחול המועד לשבוע זו ולהתיר למי שאין לו אלא חלוק אחד".
כאמור, ניתן לומר שאיסור לבישת המכובס הוא עיקר האיסור כדי למעט בשמחה ולהראות אבלות, וניתן לומר שאיסור כביסה הוא העיקר כאיסור ומיעוט מלאכה ולבישת המכובס היא חלק מהאיסור. ביחס לאיסור ומיעוט מלאכה, לכאורה היה ניתן לומר שבדורנו* שצד המלאכה קטן מאד ומעט דברים מתכבסים בידים, היה ניתן להקל. אולם כיון שאין בית דין יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין, דבר שלא יכול להיאמר על דורנו, אין אפשרות לשום בי"ד להקל באיסור כיבוס, וטעם זה נראה שיכול להיאמר אף לגבי אם נבין שהטעם העיקרי הוא לבישת המכובס הגוררת אחריה איסור כביסה. וא"כ מצד דיני תשעת הימים או שבוע שחל בו לא ניתן להקל בלבישת מכובס.
ב. כיבוס ולבישת מכובסים בדיני אבלות יחיד
בהלכות אבלות על יחידים מצאנו ג"כ איסור כיבוס. שבעת ימי אבלות חמורים משבוע שחל בו ת"ב ואסורים בעוד דברים כגון מלאכה. לגבי אבלות שלשים יום אחר המת יש צדדים לכאן ולכאן מה חמור יותר ועי' להלן.
כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל – ענין האבלות): "ואסור בכלים מכובסין ישנים ואין צ"ל חדשים, דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ואין שבעה של אבילות פחותין משבת של תשעה באב אלא חמורין הן ממנו בכל מקום, ובנימוקי הצרפתים ז"ל מצינו לרש"י ז"ל שהתיר להחליף וללבוש בשבעת ימי אבילות חלוק המכובס קודם לכן, ואין זה נכון שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו שלא מפני איסור מלאכה נגעו בה, אלא שאסור ללבוש, וכן בגיהוץ לענין שלשים לבישה אסרו ולבישה הזכירו בין שכבסן עכשיו בין שכבסן מקודם לכן, וכן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לענין כלי פשתן לבישתן אסרו ואפילו במכובסין מתחלה משמע, והרי אפילו במכובסין בשבת זו כביסתן מותרת היא אלא שלבישתן אסורה, ולא מצינו מותר ללבוש ואסור לכבס בשום מקום אלא בימים של שביתה ומשום איסור מלאכה, אבל משום אבילות עיקר אבילות בלבישה הוא. והורו חכמי הצרפתים ז"ל בסדינין ומצעות של מטה שאסור לכבסן אחד הלובש ואחד המציען תחתיו אסור, וכן דעת הראב"ד ז"ל לפנינו בשער הזה. ומטפחות ידים נמי אסרו, ואע"פ שמותרין במועד הרי כלי פשתן אסרנו אותן ומותרין במועד, וכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן והוא הדין לכיבוס. וקרוב בעיני לומר שאסור בכלים חדשים צבועין וכן בישנים מכובסין יוצאין מתחת המכבש".
למדנו מדברי הרמב"ן כמה כללים בדיני אבלות. ראשית דיני אבלות יחיד של 'שבעה' חמורים מאבלות תשעת הימים או שבוע שחל בו. ועוד, רש"י התיר לבישת מכובסים בשבעת ימי אבלות ונראה שסבר שהאיסור באבלות יחיד הוא המלאכה בימי אבלותו. והרמב"ן חולק שסיבת איסור לבישת מכובסים היא עיקר האבלות ואיסור הכביסה עצמו נגרר אחריה.
וכן באורחות חיים (הלכות אבל) הביא מחלוקת רש"י ורמב"ן וז"ל: "ואסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים כל ל' יום אחד האיש ואחד האשה ויש מתירין לאחר שבעה. ולכבס לאחר שבעה ולהניח לאחר ל' מותר. וחלוק המכובס קודם לכן התיר הר"ש ז"ל ללובשו תוך שבעה והר"ם בן ז"ל אוסר. היו צבועים ומגוהצים או שלא היו חדשים ואפילו לבנים ומגוהצים מותר. וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ".
וא"כ לכאורה היה ניתן להסתמך על שיטת רש"י באבלות יחיד שמותר ללבוש מכובס בתשעת הימים, מפני ש'שבעה' חמורה משבוע שחל בו ת"ב*.
וכך כתב הרמב"ם (הל' אבל פ"ה ה"א): "אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדבריהם: ולכבס, ולרחוץ.
והוסיף בהלכה ג: "ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת, וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין".
ובהלכה ד כתב: "אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו ואם להעביר את הזוהמא מותר, וכן אסור ברחיצת מקצת גופו בחמין, אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו".
ובאר הרדב"ז על הלכה ג: "ונראה בדעתו שמותר להציע בגדים המגוהצין שלא אסרו אלא ללבוש דתניא כיצד לגיהוץ אסור ללבוש וכו' ומיהו רוב האחרונים הסכימו שהוא אסור ולהם יש לשמוע שכמו שאדם שמח כשלובש בגדים נאים כך הוא שמח כשמציע אותם תחתיו, ואפשר שכך הוא דעת רבינו אלא שאין דרכו להעתיק אלא מה שראה בדברי הראשונים. עוד נראה מדבריו דכלים ישנים המגוהצין מותר ללובשן ויש אוסרין ונכון להחמיר".
למדנו מדבריו שהרמב"ם התיר באבל יחיד להציע תחתיו בגדים מגוהצין ומותר ללבוש אפילו בגדים ישנים ומגוהצין, ויש שאסרו וכך ראוי. והטעם לאסור משום שאדם שמח כשלובש בגדים נאים. ובהגה"מ (הל' אבל פ"ה אות ב) כתב שאסרו משום הנאת לבישה שאחרים רואים שלובש בגדים חדשים והנאת הגוף מהם.
והלחם משנה (שם ה"ג) כתב בסיום דבריו: "אסור ללבוש כלים חדשים מגוהצים וכו'. וכ"כ לקמן בפ"ו גבי איסור שלשים היינו דלא כהרמב"ן שכתב הטור בסי' שפ"ט דאית ליה דשאני תוך שבעה משלשים דבתוך שבעה אסור בכלים חדשים צבועים וישנים מכובסים היוצאים מתחת המכבש".
משמע שאף הרמב"ן אסר דוקא ישנים מכובסים היוצאים מתחת המכבש. ולפי"ז מותר לאבל בשבעת ימי אבלות ללבוש בגד שהוא רק מכובס ולא מגוהץ. אולם השו"ע (סי' שפט ס"א) פסק: "וכשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש המכובסים קודם לכן". וא"כ אסר לבישת מכובסים כל ל' יום.
בערוך השולחן (יו"ד סי' שפט סעי' ו-ז) פסק לגבי אבלות יחידים:
"ונמצא דהעיקר לדינא כדעת רוב רבותינו דאחר שבעה מותר בכיבוס וללבוש בגד מכובס וגם דעת רבינו הב"י כן הוא וז"ל אבל אסור לכבס כסותו כל ז' ימים אפילו במים לבד ולאחר ז' מותר [בכל מין כיבוס] וכשם שאסור לכבס כך אסור ללבוש המכובסין קודם לכן ואצ"ל שאסור ללבוש חדשים עכ"ל וכתב עליו רבינו הרמ"א ואחר ז' שרי והעולם נהגו בו איסור ונוהגין שאדם אחר לובשן תחלה ואח"כ לובשם האבל והמנהג עיקר וכן נוהגין במדינות אלו לאחר ז' ואם לבשו אדם אחר רק שעה אחת די בכך עכ"ל ונ"ל דזה שכתב שהמנהג עיקר אין כוונתו שכן עיקר לדינא שהרי כבר תמה הטור על זה כמו שנתבאר אלא דכוונתו דלא תימא שאין להמנהג שום טעם אלא שיש עיקר למנהג זה והיינו שסוברים כשיטת ריב"א מיהו לדינא בוודאי קיי"ל כרוב הפוסקים וכמדומני שעתה אין נזהרים בזה ליתן לאחר ללבוש הכתונת מפני שהרבה אנשים קצים בזה ללבוש כתונת שלבשו אחר ועוד דבכתונת יש להקל אפילו לריב"א דאין זה משום תענוג אלא שא"א לילך בכתונת הישנה מפני הזיעה ואפשר לומר דכוונת הריב"א הוא על שארי בגדים ולא על כתונת".
למדנו מדבריו שיש להקל אף באבלות יחיד להחליף בגדים כאשר ההחלפה אינה לתענוג אלא משום הזיעה והזוהמא.
מוסיף ערוה"ש: "ובפרט אנו שלובשין רק משבת לשבת כבר כתב המהר"ש בתשו' [סי' ק"ו] דאפילו בתוך שבעה מותר ללבוש בשבת כתונת לבן וכתב בזה"ל בשבת של אבלות מי שאינו לובש כתונת מכובס הוא חסידות של שטות עכ"ל ובמדרש בפתיחה דאיכה על פסוק ישיחו בי יושבי שער הביא דהאומות היו מבזים אותנו בהחלוק שלובשין רק משבת לשבת ע"ש, וראיתי לאחד מהגדולים שכתב דאפילו בחול מותר לאבל בתוך שבעה להחליף הכתונת אם הישנה מליאה זיעה או ערבוביא דלא אסרו רק לתענוג ולא מפני הצער כמו ברחיצה [פ"ת סק"ב בשם לחמי תודה] וק"ו בשלשים בע"ש לא יעלה על הדעת לאסור כלל ללבוש כתונת מכובס ופוזמקאות מכובסים ומכנסים וכיוצא בהם שיש להגוף צער אם לא יחליפם".
למדנו מדברי ערוה"ש שהקלו לאבל (באבלות יחידים) להחליף את הכתונת (='לבנים' בלשוננו) תוך שבעה, משום שהם מתמלאים זיעה. וא"כ שבגדיו העליונים (כגון חולצה) התמלאו זיעה יש מקום להתיר*, וכש"כ בתשעת הימים או שבוע שחל בו שקל מאבלות שבעה של יחידים.
וכעין דבריו כתב בהגהות מיימוניות (הל' אבל פ"ה ה"ד) לגבי סיכה להעביר את הזוהמא ורחיצה באופן המותר בשבעת ימי אבלות: "והיינו כרשב"ג דרחץ לילה ראשונה משום דאנינות לילה ראשונה מדרבנן ולא גרסינן איסטניס הוה ובאיסטניס לא גזור. וכן אמרינן בירושלמי דאבל שרי ברחיצה שאינה של תענוג כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון שאלון לר' יוסי אמר לון יסחא אפי' אין בו סכנה לכן לחוף ראשו נמי מותר אי קשיא ליה ערבוביתא דרישא, וכן אמרו ביוה"כ מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וכן יולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה דלא גרעה מאיסטניס וכן התיר רשב"א ליולדת לרחוץ מיום ראשון ואילך אחר אחד עשר יום ללידתה עכ"ל מהלכות שמחות". וכן הביא הרדב"ז מהירושלמי.
עולה שלדידן שכולנו איסטניסים לגבי לבישת מכובסים יהא מותר להחליף לבגדים נקיים אף בשבוע שחל בו או בתשעת הימים.
ג. צדדים להקל בלבישת מכובסים בימינו
הגמרא ביבמות (מג ע"א) דנה מדוע לפי ר' יוסי אלמנה מן הנישואין לא תתארס כל ל' יום ומקשה רב חסדא: "ק"ו: ומה במקום שאסור לכבס – מותר ליארס, מקום שמותר לכבס – אינו דין שמותר ליארס! מאי היא? (=באיזה מקום אסור לכבס ומותר ליארס) דתנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה – אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותר, מפני כבוד השבת".
היינו הגמרא רצתה לומר ששלושים של אבל קלים מתשעת הימים או שבוע שחל בו ת"ב.
ומבאר הרשב"א: "והקשה הרמב"ן נר"ו א"כ מאי ק"ו, לעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב ואף על פי שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא אלא התם היינו טעמא דשרי לה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול". וכן כתב הריטב"א ביבמות (מג ע"א).
למדנו מדברי הרמב"ן שמשום ניוול הותרה תספורת לאשה וכיבוס בתוך ל' ימי אבלות. ומאותו טעם נאסרה כביסה בשבוע שחל בו משום שאין בו ניוול. ולכן בימינו שאדם מרגיש ניוול בלבישת אותם בגדים במשך כמה ימים יש מקום לומר שמותר בלבישת מכובסים. ובשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג, או"ח סי' סט) כתב בתוך דבריו: "דנוולות של בגדים צואים גרוע יותר מגדול שער".
ונראה שדומה הדבר לענין גילוח בחול המועד שנאסר כדי שיכנס לרגל כשהוא מסופר ומגולח. אולם בימינו שיש שנהגו בגילוח הזקן, דוקא אי הגילוח במועד יש בו משום ניוול וחוסר כבוד לרגל. וכדכתב הנודע ביהודה (שו"ת מהדו"ק או"ח סי' יג). לגבי גילוח בחוה"מ. וה"ה בדורנו שהשתנתה דרך הלבישה ואין לובשים בגד שבוע שלם, דוקא הלבישה במשך שבוע היא ניוול גדול וצער ויש להתירה כיון שאינה לתענוג.
וכן ניתן ללמוד מאותם שהתירו להם לגלח ברגל. כאמור במאירי (מו"ק יג ע"ב): "אמר המאירי אלו מגלחין ביאור המשנה הוא שפי' בגמ' שעקר איסור גלוח וכיבוס במועד אינו מן הדין שהרי שמחה הוא לו, אלא שגזרו בכך כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים שאם תתיר להם כן במועד אף הן משהין עצמן למועד כדי שלא יתבטלו ממלאכתן ונמצאו נכנסים מנוולים ברגל וכן הענין בכבוס והילכך אלו שהוא מזכיר הואיל ובאונס ידוע וניכר נכנסו לרגל בניוולן ראוי להתיר להם גלוח וכבוס במועד והם הבא ממדינת הים ולא הגיע ליישוב עד המועד או ערב יום טוב סמוך לחשיכה".
וא"כ ה"ה לדידן בימינו שהאונס ניכר ורוב בני אדם מחליפים כל יום את בגדיהם, והלבישה במשך כמה ימים היא ניוול ואין ההחלפה לשם נוי והתראות ולא משום תענוג, יש מקום להתיר לבישת מכובסים. וכשם שרחיצה במועד לא נאסרה מפני שלא ניתן להכינה מלפני המועד לכל המועד ה"ה לדידן לבישת מכובסים (עי' ריטב"א מו"ק י"ד ע"א).
ואחר חיפוש מצאתי שנשאל בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' סא): "המתאכסן בבית מלון בט' הימים שמר"ח עד ט"ב אם מותר שיחליפו עבורו מצעות המטה שישן עליהם איש אחר ולשים לו מצעות אחרים מכובסים".
וכתב בתוך תשובתו: "והנה אמנם לא נזכר מזה מפורש, אבל לפענ"ד נראה דיש ללמוד זה מדין רחיצה וסיכה. וגבי אבל תוך שבעה איתא בגמ' בתענית ד' י"ג ע"ב דאם להעביר את הזוהמא מותר, וכך נפסק ביו"ד סי' שפ"א סעיף ב' דאסור לסוך אפי' כל שהוא אם מכוין לתענוג אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר. ויעוין במשנ"ב בסי' תקנ"ד סעי' ט"ו בביאור הלכה ד"ה סיכה שלומד מזה דה"ה לגבי איסור סיכה בט"ב דפשוט דלהעביר את הזוהמא מותר, ודלא כהמטה יהודה שר"ל דלהעביר הזוהמא אסור, ובין הראיות שמביא לזה מביא מתענית ד' ל' דאיתא כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב וכו' וכיון דבאבל איתא שם בד' י"ג דלהעביר את הזוהמא מותר ממילא ה"ה בט' באב עיין שם.
"וא"כ עפ"י האמור נראה לומר דה"ה נמי גבי איסור הצעת לבנים מכובסים דלא אסרו כי אם לתענוג אבל כל שההחלפה באה לשם העברת הזוהמא מותר, וכידוע הרבה בני אדם נמאסים לשכב על סדינים ששכב עליהם אדם אחר וההחלפה אצלם הוא ממש כמשום אצולי טנופי, דרובא דבני אדם אסטניסים המה לגבי דבר זה כידוע, ולכן מכיון שזה בא לא לשם תענוג כי אם משום שנגעלים לשכב על סדינים וציפיות ששכב עליהם איש אחר יש להתיר זה, ולא רק מר"ח שהוא ממנהגא אלא גם בשבוע שעבר שחל בה ט"ב שהוא מדינא בהיות דהר"ז בדומה כלהעביר הזוהמא דמותר.
"ודבר זה להשוות דינא דהחלפת בגד או סדין מכובס לדינא דרחיצה מצאתי סיוע לו בספר שו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן ז"ל סי' ל' שכותב לבאר כוונת דברי התוס' במו"ק ד' כ"א ע"א ד"ה אלו דברים שאבל אסור בהן, שכותבים דתכבוסת לא חשיב דהוי בכלל רחיצה. דר"ל, דכשם שאסור ברחיצה דהוי דבר שבגופו כך אסור בתכבוסת כלומר לבישת התכבוסת דהוי ג"כ דבר שבגופו. ועפ"ז כותב המהר"י באסאן להלן בדבריו שם דכשם שרחיצה וסיכה כל שהוא להעביר הזוהמא מותר, ואשר גדולה מזו פסקו הפוסקים דמאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס שמותר לרחוץ אפילו כל גופו, והוא מדברי התוס' פ"ב דברכות מדברי הירושלמי דרחיצה שאינה של תענוג מותר, א"כ אף בחילוף הבגדים כשהוא משום לכלוך וערבוביא ודאי מותר, דתכבוסת ליתא דרחיצה היא אלא שזה בבגדים וזה בגוף אבל שתיהם לצורך הנקיות, ומסיים שגם הסברא מכרעת כן עיין שם. הרי שלך לפניך, דברים ברורים יוצאים מפיו של המהר"י באסאן דלבישת תכבוסת דינה ממש כרחיצה וכשם שברחיצה מותר באבל כל שאינה לתענוג אלא כדי להעביר הזוהמא, כך בלבישת תכבוסת אינו אסור אלא לשם תענוג אבל כל שהחילוף בא משום לכלוך וערבוביא ודאי מותר, וברור איפוא שהוא הדין אותו הדבר גם בהחלפת והצעת לבני – מטה מכובסים, דהא הוא משום לתא דלבישת תכבוסת. ומכיון דדינא דאבילות דט"ב הוקשו לדינא דאבל כדאיתא בתענית ד' ל' וכנ"ל בביאור הלכה, והימים הסמוכים לט"ב הא בודאי לא חמירא מאבל, א"כ מינה, דכשם שבאבל מותר לבישת תכבוסת כשהוא משום לכלוך וערבוביא, ה"ה דמותר זה גם מר"ח אב וגם לרבות בשבוע שחל בה ט"ב, וא"כ מינה ומינה דמותר גם החלפת סדיני וציפיות המטה ששכב עליהם איש אחר מכיון דכאמור רובא דבני אדם אסטניסים המה לגבי דבר זה, והחלפתם באחרים נחשב זה עליהם כהחלפה משום לכלוך וערבוביא.
ומסיק הגרא"י ולדנברג: "ולכן לדעתי הבא להתאכסן במלון בימים שמר"ח עד ט"ב וגם לרבות בשבוע שחל בה ט"ב אין לו לחוש מלישכב על סדינים וציפיות מכובסים שבעל המלון החליף של האחרים והציע אלו עבורו".
עד כמה חשובה כביסת הבגדים ניתן ללמוד מדברי ר' יוסי בנדרים (פ ע"ב) שאומר לגבי מעיין של בני העיר שאין מימיו מספיקים לשתי עיירות: "כביסתן קודמת לחיי אחרים". ואינם צריכים להעביר את יתרת מימיהם לבני עיר אחרת לצורך שתיה אלא שומרים עליהם לעצמם לצורך כביסתם. ובהמשך: "אמרי: אין, כביסה אלימא לר' יוסי, דאמר שמואל: האי ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא, ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי. שלחו מתם: הזהרו בערבוביתא".
ופרש הר"ן:
"מעיין של בני העיר – היוצא בעיר חייהן וחיי אחרים חייהן קודמין לחיי אחרים שאם אינו מספיק לשתיית כולן שתייתן קודמת דחייהן קודמין כדדרשינן בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סב) מדכתיב וחי אחיך עמך".
"רבי יוסי אומר כביסתן של אותה העיר קודמת לשתייתן של בני עיר אחרת – דסבירא ליה לרבי יוסי דכיון דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא".
"דמאני מתיא לידי שעמומיתא – כשיש בבגדיו ערבובית של זוהמא שאינו מכבסן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין מביאו לידי שעמום ותמהון לב.
"ערבוביתא דגופא – כשגופו מזוהם שאינו רוחץ תמיד מביאו לידי שיחנא וכיבי אבעבועות המכאיבות ולאלו יש רפואות אבל שעמום קשה מהן אלמא כביסה אלימא מרחיצה.
"הזהרו בערבוביתא – כלומר הזהרו בתכבוסת וברחיצה".
עולה שר' יוסי מחשיב לבישת מכובס* לחיי נפש! ואם בימיהם דבריו נראו מעט זרים, הרי בימינו שרוב בני אדם מקפידים על לבושם להחליפו כל יום מצד סלידה מלבישתם כמה ימים – הדברים מובנים יותר.
מסקנה
נלענ"ד, שיש להתיר לבישת מכובסים בימינו. שהרי הלבישה אינה נעשית לתענוג אלא מפני הזוהמה והזיעה, וכשם שאדם נרתע בימינו מלבישת כתונת שלבש אחר, ה"ה שנרתעים מלבישת בגד שלבשו בשנית או בשלישית בגלל ריחו וזוהמתו. ומה שגזרו בתשעת הימים (לבני אשכנז) או בשבוע שחל בו ת"ב (לבני ספרד) אינו יותר ממה שנאסר לאבל תוך שלושים, וא"כ יש להתיר זאת. ולדידן שלאדם יש הרבה בגדים, לבישת מכובסין לא תביאהו לכבס בתשעת הימים.
אמנם אין לכבס בתשעת הימים אם יש לו די בגדים, וואף אם נצרך לכבס צריך שלא לגהץ שהרי הגיהוץ אינו מטעם נקיות אלא מטעם נוי הבגד ולובשו. ולכן אם הבגד מגוהץ מקודם יכול ללובשו בתשעת הימים, אבל אם כיבס בתוך תשעת הימים (מחמת שאין לו די בגדים) אין לגהץ, ואם הבגד כבר מגוהץ או שהוא מבד שאינו מצריך גיהוץ, יכול להשתמש בו כמות שהוא ואין צריך לקמטו.