חבל נחלתו י יז

<< · חבל נחלתו · י · יז · >>

סימן יז

הסעה ע"י נכרי ביום טוב

שאלה

האם מותר להחזיר ביום טוב, ע"י הסעה ברכב, זקן השוהה בדרך כלל בבית אבות, מבית בנו לבית האבות בליל הסדר לאחר הסדר? האם מותר ע"י נהג נכרי?

א. האיסורים בנסיעה במכונית ביום טוב

פסק הרמב"ם (הל' יום טוב פ"א ה"ד): "כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן".

והראב"ד השיג: "וכן מותר להבעיר אפילו שאינו צורך אכילה. א"א זהו להחם חמין לרגליו, ולהדליק נר של אבטלה כגון המדליק נר לכבוד בירושלמי (ביצה פ"ה סה"ב) אמרו לא תאסור ולא תשרי".

היינו בניגוד לשאר מלאכות מלאכת הבערה הותרה אף שלא לצורך אוכל נפש, אלא לכל צרכי גופו. ואף לראב"ד שאסר בנר של בטלה ההבערה הנעשית במכונית מותרת כיון שהיא לצורך האדם.

עוד כתב הרמב"ם בפרק ד (ה"א): "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש, וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק, כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

וכ"כ הטור בראש סימן תקב.

ובאר הבית יוסף (או"ח סי' תקב): "אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים וכו'. משנה בפרק המביא כדי יין (לג.) ומפרש טעמא בגמרא (שם:) משום דקא מוליד והרמב"ם כתב בפרק ד' (ה"א) שהטעם מפני שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. וכתב הרב המגיד שטעמו מפני שאין זה כביצה שנולדה שאסורה שהרי דבר זה אינו ראוי לעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כתב ג"כ הרשב"א (עבה"ק בית מועד סי' ו) וכדברי רבינו עכ"ל".

וכך פסק בשולחן ערוך (סי' תקב ס"א): "אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים, ואין עושין פחמים".

נמצא לפי זה שהאיסור בהדלקת רכב ובנסיעה בו ביום טוב הוא מדרבנן. ונחלקו הט"ז (תקב, א) והמג"א (תקב, א) אם עבר והוציא אש מה דינו, לפי הט"ז אסור ולפי המג"א מותר. והחפץ חיים כתב בביאור הלכה "אין מוציאין וכו' – עיין במ"ב לענין דיעבד דמותר להשתמש בהן כן משמע מהרה"מ וכ"כ הרדב"ז בשם הרשב"א וכן הסכימו האחרונים הב"ח ומ"א וא"ר וש"א דלא כט"ז שמחמיר בזה וכ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל בזה האש. ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה".

ולכאורה ניתן להקשות על מסקנתנו לגבי נסיעה ברכב מדין הכיבוי. והלא הרמב"ם (הל' יום טוב פ"ד ה"ב) פסק: "אף על פי שהותרה הבערה ביום טוב שלא לצורך אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה, שהכבוי מלאכה ואין בו צורך אכילה כלל, וכשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוקה כמי שארג או בנה".

ובאר הלחם משנה: "אסור לכבות את האש אפילו הובערה לצורך אכילה. כלומר אע"ג דאיכא למימר כיון דהובערה לצורך אכילה ראוי להתיר סופו משום תחלתו כלומר שאם הוא רואה שלא יוכל לכבותו כשאינו צריך לו לא יבעיר וימנע משמחת יום טוב והוי דומיא דעור לפני הדורסן קמ"ל דלא התירו הכבוי".

וא"כ משמע שכיבוי מנוע או כיבוי נורה חשמלית הדולקת ברכב אסורים מן התורה ביום טוב, אלא שבמנוע אין כיבוי אש בידים ע"י זריקת מים וכד', אלא עצירת זרם חשמלי וסגירת דלק למנוע וא"כ הוא רק גורם לכיבוי ע"י שסוגר ברז וכן פסקו לגבי סוגר ברז גז בישול ביום טוב. ואף לגבי נורה חשמלית, התלהטות הנורה אינה הבערה* ולא בישול, שכן הנורה חוזרת לאותו מצב מיד לאחר הפסקת הזרם החשמלי אליה, ואף כאן הכיבוי הוא במניעת הזרם ולא בהחנקת האש כבבעירה רגילה.

ולכן נראה שבעצם הפעלת מכונית ביום טוב ע"י ישראל עוברים על איסורי דרבנן.

ב. אמירה לנכרי ביום טוב

השאלה היא האם מותר להסיע ע"י נכרי ולצורך ישראל במקרה זה. אמירה לנכרי ביום טוב או קודם יום טוב לעשות איסור דרבנן היא שבות דשבות באיסור דרבנן שמתירים אף בשבת לצורך מצוה או לצורך רבים או לחולה וכד'.

פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז ס"ה): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין. הגה: ולקמן סי' תקפ"ז פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק כ): והוא שיהיה שם וכו' – דכיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן ואיסור אמירה לא"י הוא ג"כ רק מדרבנן והוי שבות דשבות לא גזרו באופנים אלו".

ולפי"ז כיון שכל הנסיעה ברכב ביום טוב אסורה מדרבנן, מותר לומר לנכרי לעשותה ביום טוב שהרי הזקן יקיים ע"י כך את מצוות ליל הסדר – דבר הנמנע ממנו בבית האבות בו הוא שוהה.

וכן עולה מדברי החיי אדם (חלק ב-ג כלל פב ס"ה): "אין עושין חמאה מן החלב ביום טוב אף על פי שמותר לברור ביום טוב, לפי שיש בזה טורח גדול ונעשה לימים רבים. ולכן, אף על גב שחמאה חדשה טובה יותר מן הישנה, אסור, ואפילו על ידי נכרי, אם לא במקום מניעת שמחת יום טוב דיש להתיר על ידי נכרי מה שצריך לבו ביום. ולהרשב"א גם זה אסור (שם סעי' ה')".

ובנשמת אדם (אות א) העיר: "כתב הט"ז בסי' תק"י ס"ק ז' דמותר ע"י נכרי וראייתו מסי' שמ"ב, ולא הבנתי ראיה זו, דהתם אפי' במלאכה דאורייתא מותר, שלא גזרו על השבות בין השמשות, ויותר היה לו לכתוב ראיה מסי' ש"ז, דשבות דשבות מותר לצורך מצוה ולדעת הש"ע דבורר אינו אלא מדרבנן ביום טוב, הו"ל אמירה לנכרי שבות דשבות וכ"כ המ"א ס"ק י"ג, והמעיין בריב"ש סי' קכ"א יראה להדיא דאוסר ע"י נכרי עשיית חמאה לשיטתו דס"ל דשבות דשבות אסור אפי' במקום הפסד או לצורך מצוה, וא"כ לפי מה דקיי"ל בסי' ש"ז דלצורך מצוה מותר, א"כ הכא נמי יש להתיר ע"י נכרי במקום שיש מניעת שמחת יום טוב שאין לו מה יאכל, וכדעת הט"ז".

וא"כ הסעה ע"י נכרי מותרת מצד איסורי יום טוב ביום טוב במקרה זה של זקן שיוכל לקיים בכך את מצוות ליל הסדר.

ג. משום שמחת יום טוב

ועוד שפסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקי ס"ג): "אין מסננים החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ; אבל בשל מתכות, מותר".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק טו): "בשל מתכות מותר – דאיננו בוער וליכא כיבוי מדאורייתא ואע"ג דיש בו איסור כיבוי מדרבנן התירו משום שמחת יום טוב [אחרונים] ואם מותר ע"י אבנים עיין במחה"ש וכתב המ"א דמהאי טעמא מותר ליתן שפוד של מתכות מלובן לתוך משקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום ועיין בביאור הלכה דלהפוסקים שסוברין דצירוף הוא דאורייתא אין להקל בזה".

ולפי"ז משום שמחת יום טוב התירו איסור דרבנן ע"י ישראל, ואף בשאלה שלפנינו ישנה שמחת יום טוב לזקן בהסיבו ע"י בנו בליל הסדר ולא בהשארו בחדרו בבית אבות.

אולם יש לעיין האם ניתן ללמוד ממקרה אחד למקרה אחר בדין היתר משום שמחת יום טוב או שצריך לומר שבמקרה שחז"ל התירו – מותר אבל בשאר מקרים לא נתיר איסור דרבנן משום שמחת יום טוב.

והצל"ח (ביצה לא ע"ב) כתב על דברי הבריתא בביצה: "מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע, שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, ביום טוב מתיר ומפקיע וחותך!" ובאר בעל הנו"ב: "ולכאורה יפלא מדוע במשנתינו אסרו להיות פוחת לכתחלה אף שמיירי באוירא דלבני שאין כאן רק איסור דרבנן, וכאן בחבלים התירו סתירה דרבנן משום שמחת יום טוב. ונלע"ד דבאוירא דלבני מלבד איסור סתירה יש ג"כ איסור מוקצה על הלבנים כדרב נחמן, ותרתי איסורי לא שרו רבנן משום שמחת יום טוב, משא"כ בחבלים שאין שם רק איסור סתירה לחוד והוא רק מדרבנן שרי משום שמחת יום טוב".

וכן בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' יג) כתב אגב דבריו: "ואפשר דמהאי טעמא כתב רש"י בביצה (דף י"א ע"ב) על תריסין דהתיר ב"ה להחזיר ומוקי שם בתריסי חנויות ומשום התירו סופן משום תחלתן, ופי' רש"י שם דחנויות היינו תיבות ואין מחוברות לקרקע עכ"ל, די"ל בכוונתו משום דאם הי' מחוברות לקרקע אסור מה"ת להחזיר כמבואר בשבת (דף קכ"ב) וכמש"כ המג"א (סי' ש"ח ס"ק כ"ב), וכיון דיש בו איסור מה"ת לכן לא שייך להקל בו משום שמחת יום טוב, וכמש"כ המג"א (סי' תצ"ז ס"ק י"ט) דלא התירו סופן משום תחלתן אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא, ואך באינן מחוברות לקרקע דלא נאסר רק מדרבנן בזה הקילו סופן כו', ועכ"ז אין להוכיח מסוגיא הנ"ל דאמרו שם במסקנא דביש להם ציר מן הצד דאסור אף לב"ה, ולא הקילו בי' סופן משום כו', דמוכח דבנין גמור אסור מה"ת, דאל"כ ה"ל להתיר גם בזה סופן משום כו', די"ל דבמחובר החמירו רבנן יותר אף ביום טוב משום דמחזי כעובדא דחול וכמש"כ התוס' בשבת הנ"ל דבשביל זה אסרו לבנות בנין ביום טוב".

ויש להעיר שבפתיחת דלתות ברוב המכוניות נדלקות נורות ולכן מן הראוי שהנהג יסייע לזקן להיכנס ולצאת מן הרכב ובכך הדלקתן וכיבויין יעשה ע"י הנהג הנכרי.

אולם נראה שעכ"פ עשיה משום שמחת יום טוב ע"י נכרי ובאיסור דרבנן שהוא שבות דשבות ניתן ללמוד שמותר לעשות ביום טוב.

ד. מראית עין

לכאורה, לפי דברינו לעיל, מותר להסיע ע"י נכרי ברכב מנועי, לצורך מצוה ושמחת יום טוב – ביום טוב, ואין בכך שום איסור. והעיר לי הרב הגאון יעקב אריאל שליט"א שיש בכך משום מראית עין של נסיעה ברכב ביום טוב ובעיני הציבור זה נראה חילול יום טוב, ונהגו בכך איסור כולל שלא לנסוע ביום טוב ברכב מנועי. ולכן מן הראוי לאסור זאת על אף צד ההיתר שבדבר.

סיוע לדבריו מן האמור בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקיח ס"ח): "סולם של בית דהיינו סולם קטן שאינו ראוי לעלות בו על גג הבית ואין משתמשין בו אלא בתוך הבית מותר לטלטל מזוית לזוית בתוך הבית אבל אסור להוציאו לרשות הרבים אפילו בעיר המעורבת שאין בה משום איסור הוצאה ואפילו הוא מוציאו לצורך שמחת יום טוב כגון להוליכו לשובכו להוריד ממנו גוזלות הרי זה אסור מפני מראית העין שיאמרו עליו שהוא מוציאו לחוץ כדי לעלות בו על הגג לטוח בטיט (כך היו נוהגים בימיהם שגגותיהם היו חלקים וטוחים בטיט מפני הגשמים) והרי הוא עושה מלאכה ביום טוב אע"פ שסולם זה הוא קטן ואינו ראוי לעלות בו על הגג מכל מקום אפשר שיסמכנו לזיזים היוצאים מהכתלים ויעלה עליהם להגג ואפילו עכשיו בזמן הזה שאין לנו גגים טוחים בטיט מכל מקום גזרת חכמים לא בטלה".

לפי דברי שו"ע הגרש"ז אסרו משום מראית עין אפילו במקום שהוא נזקק לפעולה משום שמחת יום טוב.

אלא שיש לחלק בין הדברים, בסולם יש אפשרות של מלאכה דאורייתא ואילו בנסיעה במכונית אין איסור תורה, ואפילו יבואו לנסוע במכונית ביום טוב ע"י ישראל ולצורך דבר האסור – לא יעברו באיסור תורה. ולכן לא ברור שיש בכך מראית עין. וכי ניתן לגזור על הכל ביום טוב משום מראית עין של שבת? והרי אף בשבת מביאים ואף מחזירים אחיות מישראל לבית חולים ע"י נהג נכרי, ואיך ניתן לאסור מה שבמקום אחר הותר?

ועוד בדורנו שניתן לשמור בקירור, הלכות אוכל נפש ביום טוב משתכחות, ולכן כמעט ואין מבשלים, ואין יודעים איך מותר להבעיר אש בשבת ואיך מותר לכבותה, ומדמים יו"ט לשבת, וכי בגלל חוסור הלימוד יאסר יו"ט כשבת?!

ואם נבוא ונאמר גזירה יו"ט משום שבת, נראה שבדורנו איננו גוזרים גזרות חדשות על הציבור כאמור בירושלמי (שביעית פ"ב ה"ד, מעשר שני פ"א ה"א). וכ"כ האחרונים: שו"ת משפטי עוזיאל (כרך ב, יורה דעה, סי' טו), שו"ת יביע אומר (ח"ב אה"ע סי' ז, ח"ג חו"מ סי' ז) ועוד.

ועיין בש"ך (יו"ד סי' פז ס"ק ו) שיש מקומות שאין חוששים משום מראית עין באיסורי דרבנן ויש איסורי דרבנן שחוששים בהם למראית עין. ועי' שדי חמד (מערכת המ"ם כלל פ) שאף אם אוסרים משום מראית עין בדרבנן אין אוסרים אלא בפרהסיא, ולא בחדרי חדרים כפי שאוסרים באיסור דאורייתא. ואם מצד פרהסיא, כיון שהנסיעה נערכת בלילה ובזמן שאנשים ספונים בבתיהם ועורכים את הסדר או שישנים, יש מקום לומר שאין זה פרהסיא. ובכ"ז לא מלאני לבי להתיר לגמרי. ועי' שו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' מב) שהיקל במראית עין בחדרי חדרים.

ולכן נראה לי שראוי לנהוג ככתוב בירושלמי שבת (פ"ג ה"א): "דתני המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל ומזיד לא יאכל דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר: שוגג יאכל למוצאי שבת מזיד לא יאכל. ר' יוחנן הסנדלר אומר: שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, מזיד לא לו ולא לאחרים, שמואל כר' יוחנן הסנדלר. רב כד הוה מורי בחבורתיה הוה אמר כרבי מאיר בציבורא הוה מורי כרבי יוחנן הסנדלר". היינו: בבית המדרש היה מורה כר"מ המיקל, כיון שתלמידי חכמים לא יבואו להקל ולהזיד ולומר שוגגים היינו וכד'. אבל בציבור שיש הרבה עמי ארצות שיבואו להקל מעצמם בכל דיני שבת היה מורה כר' יוחנן הסנדלר להחמיר. וכעין זה בבבלי נדרים (כג ע"ב) ובחולין (טו ע"א).

מסקנה

אם אדם בא לשאול במקרה מסוים יש להורות לו עפ"י עיקר ההלכה שהדבר מותר ע"י נכרי ביום טוב, לצורך מצוה, או לצורך חולה, או לצורך הרבים. אבל אין לפרסם היתר זה ברבים כדי שלא יתירו עמי ארצות את יום טוב ויעשוהו כחול. ועי' במאמרו של הרב מרדכי הלפרין (אסיא גליון מב-מג) על פסיקת הגרשז"א בעניין הרופא מנוה צוף*.