חבל נחלתו י י
סימן י
הוצאת מים מכלי מנוקב בו אוכל לבהמות
שאלה
אדם מכין מזון לבע"ח שברשותו כך: הוא מניח כלי מנוקב בו האוכל לבהמות בתוך כלי גדול יותר עם מים. בשבת הוא מוציא את הכלי בו האוכל המים נשפכים לכלי התחתי דרך נקבי הכלי העליון והאוכל נשאר בכלי העליון. את האוכל המרוכך הוא שופך לאבוסי הבהמה. האם הדבר מותר בשבת ויו"ט?
תשובה
נאמר במסכת שבת (עד ע"א): "בקנון ובתמחוי – לא יברור, ואם בירר – פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה – לא יברור, ואם בירר – חייב חטאת".
והקדים המשנה ברורה לסי' שיט: "הנה בורר הוא אחד מל"ט אבות מלאכות של שבת וחייבין עליה ג"כ חטאת בשוגג ומיתה במזיד כמו על שאר מלאכות ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין באיסור בורר וע"כ אראה לבאר אותה בעז"ה בכל פרטיה ואקדים לזה הסימן הקדמה קצרה. והוא. אין חל איסור בורר מן התורה כ"א באחד משלשה אופנים שאז דרך ברירה היא כן בחול. ב) אם הוא בורר בכלי שדרך לברור בה כגון בנפה וכברה חייב אפילו הוא בורר האוכל מן הפסולת ודעתו לאכול מיד שכן דרך הבורר בכלי פעמים הוא בורר האוכל מן הפסולת כגון שנקבי הכברה דקין והאוכל הוא גס ופעמים הוא להיפוך [ואם הוא בורר בכלי שאין דרך לברור בה פטור אבל אסור וכדלקמיה]".
עולה מן הדברים שכל הפרדה בין האוכל למים ע"י כלי המיועד לכך כגון נפה וכברה אפילו לשימוש מיידי אסורה מן התורה*.
וכן כתבו תוספות בשבת (עד ע"א): "ונראה לר"י דברייתא דלעיל איירי בבורר ביד והכא דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתי היא ואפי' לאלתר חייב חטאת".
וכן הרמב"ן (שבת שם): "ובנפה וכברה לעולם חייב חטאת שנעשה כבורר לאוצר, וכן עיקר דליכא ברירה בכלי מותרת בשבת כלל בין בקנון בין בנפה". וכ"כ המאירי, וכ"פ הרמב"ם (הל' שבת פ"ח הי"ב). וכן הטור (או"ח סי' שיט) כתב: "הבורר חייב והני מילי בבורר בנפה וכברה או בורר לאוצר אפי' ביד. בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור ואם בירר בנפה ובכברה חייב חטאת".
ומכאן שכל ברירה בנפה וכברה בין אם הנשאר על הנפה הוא הנצרך ובין אם היוצא מן הנקבים ומתאסף למטה הוא הנצרך, בכל מקרה חייב חטאת.
וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח שיט ס"א): "הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין ממין אחר, בנפה ובכברה חייב; בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור. ואם ביררם בידו כדי לאכול לאלתר, מותר".
ובאר במשנה ברורה (ס"ק א): "בנפה ובכברה חייב – שזהו דרך ברירתו ואפילו היה בדעתו לאכול לאלתר".
עולה על כן בבירור שאסור להוציא את הכלי המנוקב מן המים כדי שהמים יזובו מהאוכל המרוכך דרך הנקבים אלא צריך להוציא ביד או בכלי מן המים ולשפוך לאבוסי בעה"ח.
וכן מצאתי בשו"ת בית שערים (או"ח סי' קי): "ולפ"ז בנ"ד כשמוציא החומץ בברז' מן הגיגית ושם מעורב החומץ עם הקסמי' ומברר מתוך פסולת שפיר יש בו משום בורר שהוא אב מלאכה כמבואר שי"ט ס"ב. ואפשר דזה הוי כבורר בנפה וכברה כיון דזהו דרך ברירתו עיי' מג"א סק"א. וא"כ ודאי אסור ע"י נכרי משום אמירה לנכרי שבות".
ואין להשוות זאת לשפיכת תמצית בשבת מקומקום דרך פיו הצר שיש בו מבפנים מסננת, עיין שו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סי' מו)*.
וכן אין לדמות זאת לדברי הטור (או"ח סי' שכד) שפסק: "אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אע"פ שהמוץ נופל מאליו שרי כיון שאינו מכוין". וכאן אם מוציא את המנוקב כדי לשפוך את הגרעינים המרוככים לתוך האבוס עושה זאת דוקא בכלי זה כדי שישפוך ללא המים.
ויש להעיר שבנתינת הגרעינים או התערובת למים בשבת יש ג"כ צדדי איסור וצריך ללמוד את הדינים היטב, שלא יגיע לכלל איסור כאמור בטור (או"ח סי' שכד): "אין גובלים המורסן לפני הבהמה אבל נותנין בו מים ומעביר בו במקל פעם אחת שתי ופעם א' ערב ומערב מכלי אל כלי כדי שיתערב ואפי' כור או כוריים יכול ליתן לפני בהמה אחת ובעל התרומה אוסר ליתן בו מים דנתינתו הוא גיבולו ולא שרי אלא להוליך בו המקל שתי וערב אחר שנתן המים מע"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה". ויעויין בנו"כ הטור במה חולקים בעל התרומה והרא"ש.
והרמ"א (סי' שכד ס"ג) העיר: "וע"ל סי' שכ"א סי"ו גבי שום וחרדל כיצד נוהגין". ובאר המשנ"ב (ס"ק יא) שנהגו להחמיר כבעל התרומה. ויש תערובות שיש לאסור לגמרי משום לש.
על כן בעל בע"ח הצריכים השרית מזונם במים קודם הכנסתם לאבוס צריכים לעשות זאת לפני השבת, והוצאתם תהיה ביד או בכלי שאינו מנוקב והנחתו מיד לפני הבהמות*.