חבל נחלתו י ד - הלכות נשיאות כפים

(הופנה מהדף חבל נחלתו י ד)

<< · חבל נחלתו · י · ד · >>

סימן ד

הלכות נשיאות כפים

שאלות

ישוב אשר חושב להנהיג נשיאות כפים כל יום בשחרית כאשר עד עתה נהגו רק בשבת. שאל את השאלות הבאות:

א. האם ראוי לשנות את מנהג הישוב מזה כ- שנה ולברך כל יום בשחרית?

ב. כהנים שאינם מוכנים לעלות כל יום, האם צריכים לצאת מבית הכנסת?

ג. כיון שהכהנים יוצאים לעבודה מיד אחר התפילה וטורח עליהם להסיר נעליהם, האם יש מקום להתיר להם לעלות בנעלים?

ד. האם כהנים יכולים לשאת כפים עם מכנסים קצרות?

א. נשיאות כפים בכל יום

בספרי ('חבל נחלתו' ח"ח סי' ג) כתבתי שחובת נשיאות כפים בארץ ישראל היא בכל יום, והבאתי את הסיבות אשר מונים הפוסקים לכך שבכל זאת יש מקומות שנהגו שלא לעלות לדוכן (בעיקר בצפון הארץ). עכ"פ נראה שאין סיבה אמיתית שלא לשאת כפים כל יום, במקום שאין לו מנהג קדום שנתקבל ע"י אבותיהם שלא לשאת כפים, וראוי לכל מקום שתבורך בו ברכת כהנים בכל יום.

בסוטה (לח ע"ב): "ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלשה עשה: כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי". וכן במנחות (מד ע"א).

ובאר הבית יוסף (או"ח סי' קכח): "כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים צריך לישא את כפיו ואם אינו נושא עובר בשלש עשה. מימרא דרבי יהושע בן לוי בפרק אלו נאמרין (סוטה לח:) וזה לשון הרמב"ם בסוף הלכות תפילה (שם הי"ב) כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה. ונראה שטעמו משום דליכא בלשון ציווי אלא כה תברכו בלבד איכא למימר דכי קאמר רבי יהושע בן לוי הרי זה עובר לאו דוקא אלא הרי זה כעובר".

וכן כתב בשולחן ערוך (או"ח סי' קכח ס"ב): "כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבהכ"נ כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו".

מתבאר כי זו מצוה קבועה על הכהנים ועוברים בעשה אם קראום ולא עלו.

ב. דין כהנים שאינם רוצים לעלות

הראשונים דייקו שכהן שאינו עולה עובר בעשה (או בג' עשין) דוקא אם נקרא לעלות לדוכן ולא עלה. וז"ל הר"ן (על הרי"ף מגילה טו ע"ב): "כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה. דוקא בשקראו אותו הא לאו הכי לא מחייב וכדמתרגמינן כד תימרון להון. ובספרי אמרינן שצריך שיאמר להם חזן הכנסת: שאו ידיכם קדש, כה תברכו, אמור להם, ואע"ג דדרשינן ליה לשנים קורא כהנים ולא לאחד שנאמר (במדבר ו) אמור להם שמעת מינה תרתי, והיינו כשהוא בחוץ אע"פ שקרא אותו אינו עובר. וגרסי' בירושלמי ר"ש בן פזי כד הוה תשיש הוה קאי אחורי עמודי רבי אלעזר נפיק לברא".

עולה מן הדברים שכהן עובר דוקא אם נקרא לעלות לדוכן (וזו קריאת הגבאי וכד' 'כהנים') ולכן אם לא רוצה לעבור צריך לצאת מבית הכנסת קודם הקריאה לעלות. וכ"כ הרא"ש (מגילה פ"ג סי' כב). וכ"פ הטור (או"ח סי' קכח).

ופסק בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' ב-ד) שאם אין בכהן דבר המעכב את ברכת כהנים עובר:

"אם היה בבהכ"נ כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו". וכן "אם עלה פעם אחת ביום זה, שוב אינו עובר, אפי' אמרו לו: עלה". והוסיף: "כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן: כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבהכ"נ עד שיגמרו ברכת כהנים".

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ט): "כשקורא כהנים – דבלא"ה אינו עולה דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון, והוא קריאת כהנים שאנו אומרין וע' לקמיה בס"ק י'. וכתב המ"א ודוקא שעקר רגליו בעבודה אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכדלקמן בס"ח ואף דהחזן קרא כהנים או שא"ל בפירוש לעלות אינו עובר בעשה. והא"ר הביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שמסתפק בזה דאולי באופן זה מחוייב לעלות ע"כ יש ליזהר שלא להיות אז בבהכ"נ כדי שלא יבוא לזה ובלא"ה יש לעשות כן משום שלא יאמרו עליו שהוא פגום דמי ידע שלא עקר רגליו קצת בעבודה".

ובס"ק י: "או אם אמרו לו לעלות – זה קאי ג"כ בשהיה בבהכ"נ ולא כשאמרו לו בחוץ, רק דבא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא ועובר בעשה אם אינו עולה וכ"ז מיירי ג"כ לפי דעת המ"א הנ"ל שעקר רגליו בעבודה. ועיין עוד בבה"ל שביררנו שם עוד דברי המחבר כולל ג"כ דאם שאמרו לו בביהכ"נ קודם שגמר ברכת רצה דהיה אז ביכלתו לעקור רגליו ולא רצה דעובר בעשה לכו"ע ועי"ש עוד במה שכתבנו".

והוסיף בביאור הלכה: "או אם אמרו לו לעלות – הנה אם אמרו לו לעלות בעת ברכת רצה ולא רצה לעקור רגליו כלל והיה בבהכ"נ עד שהתחילו הכהנים לישא כפיהם ממש ולא עלה עמהם ברור דעובר בזה בעשה אף דהיה מוכרח מצד הדין שלא לעלות ע"י שלא עקר רגליו וראיה מהג"ה דסעיף כ' דאם א"ל לש"ץ לעלות קודם רצה דעובר בעשה אם אינו עולה אף שלא עקר רגליו עדיין כלל ואפילו אם לא קראו שוב עדיין כהנים וכן מוכח בהדיא בר"ן. אך מסתפקנא אם אמרו לעלות קודם שגמר ברכת רצה ולא רצה ואח"כ קודם שהתחילו לקרוא כהנים ממש יצא לחוץ ולא היה בבהכ"נ בעת נשיאת כפים אם עובר או לא מי נימא כיון דכבר קראו אותו בעת עבודה דהוא התחלת חיובו לנשיאת כפים דהיינו שצריך אז מדינא לעקור רגליו לעלות לדוכן ולא רצה ממילא עקר העשה בזה גופא דהא קי"ל דשוב אינו רשאי לעלות וקרא דאמור להם כבר נתקיים דהא כבר קראו אותו לעלות וא"כ מה הועיל במה שיצא לחוץ בשעת נ"כ גופא או דילמא כיון דזה גופא דשוב אינו רשאי לעלות משמע דהוא אסמכתא בעלמא אקרא ומדאורייתא היה אח"כ ג"כ רשאי לעלות לדוכן אפשר דזמן חיובא הוא העיקר בשעה שהגיע לעצם נ"כ וכיון שהתחכם ויצא לחוץ מתחלה אף שקראו אותו בעת ברכת רצה מיקרי יציאתו זה מקמי דלימטי זמן חיובא ואינו עובר רק משום ויראת מאלהיך דאיתא בקידושין [דף ל"ג]. ויותר מסתברא לומר דזמן חיובא מקרי מעת ששאר הכהנים מכינים עצמם לנ"כ דהוא מעת התחלת עבודה וע"כ כיון שכבר קראו אותו והוא הפך פניו ויצא לחוץ עקר בזה העשה ואין להביא ראיה להיפך ממה שכתב השו"ע בס"ד דצריכין לשהות לחוץ רק בשעה שקורין כהנים ומשמע דבתחלה ג"כ מותרין להיות בבהכ"נ ורק המרדכי מחמיר בזה וכמו שכתב המ"א בסק"ד דז"א דשם איירי שלא אמרו לו לעלות תדע דהא א"ר כתב שם באמת דצריך להחמיר מהאי טעמא לצאת קודם רצה פן יאמר לו אחד ליטול ידיו וצ"ע. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב כשאמר לו השופך מים ליטול ידיו ג"ז הוא בכלל אמור להם הוא מהמרדכי ובסידור יעב"ץ מפקפק בזה קצת ע"ש ובמאירי מגילה ראיתי שכתב דדוקא כשצבור מצוין אותו בכך או שש"ץ קוראם לכך שש"ץ לענין זה כצבור עצמו עכ"ל וצ"ע".

נראה איפוא שמוטל על הכהנים שאינם רוצים לעלות לדוכן לצאת החוצה לפני רצה ולברכת כהנים עצמה יכולים להיכנס לבית כנסת* אם כי עדיף שישארו בחוץ עד אחר הברכה.

ג. נשיאות כפים עם נעלים

הכהנים שנתבקשו לשנות מהרגלם העלו שתי טענות באשר לקושי שלהם לעלות בתפילת שחרית כל יום לנ"כ. ראשית הם באים עם נעלי עבודה וחליצת הנעלים קודם הברכה ונעילתם אחר ברכת הכהנים מקשה עליהם. ועוד הם שאלו אם מותר וראוי לעלות במכנסיים קצרים אותם הם לובשים במשך היום בעבודתם. נעסוק בפרק זה בשאלה הראשונה ובפרק הבא בשאלה השניה.

נאמר בסוטה (מ ע"א): "דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי; אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא". ופרש רש"י: "דילמא מפסקא רצועה – וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו".

ופסק הטור (או"ח סי' קכח): "וכן מצוותו יחלוץ מנעליו שזו היא מתקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא יעלו לדוכן במנעליהם".

ובאר הבית יוסף: "בפרק בתרא דראש השנה (לא:) ופרק אלו נאמרין (סוטה מ.) ומפרש בגמרא טעמא שמא תפסק רצועה מסנדלו ויתיב למיקטריה וחביריו מברכין ואתו למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו: וכתבו הגהות מיימוניות בסוף הלכות תפילה (פי"ד אות ד) דמהכא מוכח דבבתי שוקים שרי לישא כפיו ע"כ. כלומר דליכא למיחש בהו שתפסק רצועה".

ודן הב"י בבתי שוקיים של עור (=מעין מגפיים), וממשיך: "ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא דתקנת רבן יוחנן בן זכאי היתה שיעלו יחפים ממש בלא שום דבר ברגליהם קמ"ל דכיון דטעמא משום שמא תפסק רצועה מסנדלו בהני בתי שוקים דליכא למיחש בהו להכי לא גזר אבל בבתי שוקים שאינם מגיעים [אלא] עד הארכובה ורגילים לקשרם שם ברצועות ודאי בכלל הגזירה הם ואפילו אינם של עור. והראשון נראה יותר דבכל בתי שוקים התירו ובלבד שלא יהיו של עור דאם איתא דלא התירו אלא בבתי שוקים ומכנסים יחד הוה ליה לפרושי: והרמב"ם כתב בפי"ד מהלכות תפילה (ה"ו) שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהם אלא עומדים יחפים ומשמע מדבריו שלא יהיו בתי שוקים ולא שום דבר על הרגלים אלא יחפים לגמרי, אלא שה"ר מנוח פירש דלא כתב הרמב"ם יחפים אלא למעט מנעל אבל בבתי שוקים יכולים לעמוד".

וכך פסק בקצרה בשו"ע (סי' קכח ס"ה): "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי. ויש מחמירין אם הם של עור (אגודה פ' הקורא את המגילה), (ונהגו להקל בקצת מקומות)".

ובמשנה ברורה (ס"ק טז-יח) סיכם:

"אבל בבתי שוקים – הוא מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי דליכא הכא טעמא הנ"ל ואף דגם הכא רגילין לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה מ"מ לא חיישינן שמא ישב לקשרם דאפילו אם הם מותרים לית בה גנאי כולי האי".

"אם הם של עור – טעמם דבכלל סנדל ומנעל הם ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות ומ"מ בבתי שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו".

"ונהגו להקל בקצת מקומות – ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג".

לגבי נשיאות כפים בנעלים, בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' צו) העלה שאין לעלות לדוכן אם לא מסיר את מנעליו. ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' לב) התיר לבעל מום לעלות לדוכן בנעליו, וז"ל: "בידוע שיש לו המומין אין לאוסרו מלעלות במנעליו ויש ממילא לחייבו כדי שלא יתבטל מצות נשיאות כפים". וראיתי שהגרא"א כהנא שפירא זצ"ל התיר לבעל מום לעלות ולברך בנעליו ליד הדוכן ולא עליו.

ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' יג) נשאל:

"כהנים שנמנעים לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים, מפני שקשה עליהם לחלוץ מנעליהם אשר ברגליהם לפני עלייתם לדוכן, האם יכולים להורות להם שיוכלו לשאת כפיהם במנעליהם אשר ברגליהם באופן שיעמדו על גבי קרקע למטה מן ההיכל?" ונו"נ בדבר והעלה:

"ולכן נראה שהרוצה לסמוך על האחרונים המקילים כדי שלא יתבטל לגמרי ממצות נשיאות כפים לברך את ישראל, שהיא מצוה רבה וחשובה מאד, בודאי שאין מזניחים אותו. אבל המהדרים במצות גבורי כח עושי דברו, חולצים מנעליהם כתקנת חז"ל, ועולים לדוכן. וכזה ראה וקדש". ואף הוא התיר לכהנים המתעצלים לעלות במנעליהם על הרצפה ליד הדוכן.

למעשה, נראה לי שמן הראוי שהכהנים יתגברו על עצמם ויסירו את נעליהם, ורק בעלי מומים יעלו במנעלים.

ד. נשיאות כפים במכנסים קצרות

נשיאות כפים במכנסים קצרות צריכה דיון מצד שני צדדים: ראשית, מצד דיני תפילה ושנית מצד דיני נשיאות כפים.

במסכת סופרים (פי"ד הי"ב) נאמר בברייתא: "פוחח, הנראין כרעיו, או בגדיו פרומים, או מי שראשו מגולה, פורס על שמע, ויש אומרים בכרעיו נראין, או בגדיו פרומים, פורס על שמע, אבל בראשו מגולה אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו; ובין כך ובין כך מתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו". לכאורה משמע שכל שכרעיו נראים הרי הוא פוחח ואסור להיות ש"צ ולשאת כפיו. אולם הראשונים סברו שהגירסא במס' סופרים שבידינו אינה מדויקת.

וכתב המאירי (מגילה כד ע"א): "פוחח יש שפירשו יחף עד שכל שוקיו מגולין עד כרעיו ממה שתרגם יונתן כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף ערטלאי ופחח ואין הדברים נראין שהרי אמרו העובר לפני התיבה בסנדל אף ביחף לא יעבור הא בשאר בני אדם לא, ומתוך כך פירשו גדולי הפוסקים שבגדיו קרועים עד שנפלו מכתיפיו ונשארו כתיפיו מגולין ובמס' סופרים אמרו שכרעיו מגולין ויש גורסין שם שזרועותיו נראין". ומשמע שמי ששוקיו מגולים אינו פוחח.

וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' נג סי"ד): "והפוחח והוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה וכן כשרגליו מגולים לא ירד לפני התיבה ומהראוי שהש"ץ יהיה לו בגדים ארוכים".

והטור (או"ח סי' צא) הביא: "וכתב הרמב"ם ז"ל לא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראשו מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים". וכן ציטט ספר חסידים (מרגליות, סימן יח).

ובאר הבית יוסף (או"ח סי' צא): "וכתב הרמב"ם לא יעמוד בתפילה באפונדתו וכו'. בפ"ה מהלכות תפילה (ה"ה) ונראה מדבריו שאם דרך אנשי המקום לעמוד יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב שרי להתפלל יחף אבל בהגהות מיימוניות (שם אות ט) כתוב: אסור להתפלל בלא מנעלים דאמרינן בחגיגה (יג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה עכ"ל ולא חילק בין מקום למקום ומיהו אפשר דבמקום שנהגו לעמוד יחפים בפני הגדולים אינו בכלל זה דהא חזינן דאורחייהו לגלויי כרעייהו קמי מרייהו ולא אמרינן בהו דבטלה דעתן וכן נהגו העולם בכל ארץ הערב להתפלל יחפים".

הדיון ברמב"ם ובטור עפ"י הב"י הוא בדין מי שכרעיו מגולים, שמותר בתפילה ולהיות ש"צ אם נהגו להתהלך כך לפני הגדולים. בשו"ע (צא, ה) הביא לשון הרמב"ם ('ברגלים מגולות). ובאר המשנה ברורה (ס"ק יג): "מיהו אם הבגד ארוך שחופה את הרגלים או בארצות החמין מאוד שעומדים שם ג"כ בפני גדולים יחף אין לחוש אפילו הבגדים קצרים ונראין הרגלים". וכן הברכ"י (ס"ק ג) כתב: "אבל במקום שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות כבני המערב, וכיוצא, שרי להו להתפלל ברגלים מגולות". ונראה שהב"י והברכ"י סברו שדין רגלים מגולות ויחף שרק כף רגלו מגולה שוים.

בערוה"ש (סי' צא ס"ה) מסביר ברמב"ם שאף לנוהגים ללכת לפני הגדולים ברגלים מגולים היינו דוקא שהולך עם אנפילאות אבל לא יחף ממש, ודבריו אינם נראים בדעת הרמב"ם והב"י.

נראה כי למסקנה אם נוהגים באותו מקום להופיע ברגליו מגולין כגון במכנסים קצרות לפני גדולי המדינה מותר להתפלל כך ולשאת כפים ואינו פוחח, אבל אם לא נהגו ללכת כך לפני הגדולים אף בתפילה אין ראוי. ויש להעיר שמלבד השפעת האקלים ישנה השפעת המנהג. לפני כשבעים שנה אף בארצות אירופה הקרות היו נוהגים ללכת במכנסיים קצרים ולהופיע כך לפני הגדולים. בינתיים המנהג השתנה ולא נוהגים כך במדינת ישראל ולא ברוב ארצות העולם. אולם יש מקומות בא"י שאנשים יחידים נשארו במנהגם ומתהלכים רוב שעות היום במכנסים קצרים. ונלענ"ד שדעתם בטלה בין שאר בני אדם ולכן כשם שלפני הגדולים הם באים בבגדים ארוכים כך מן הראוי שיעמדו בתפילה. ומכל מקום אם נהגו בכך לשעבר בדיעבד יכולים לעבור לפני התיבה כך.

מצד נשיאות כפים, כיון שבואר שמי שרגליו מגולים אינו פוחח, צריך לראות אם העליה במכנסים קצרות אינה מושכת את תשומת לב הציבור ונראה שמי שדש בעירו, היינו שהוא עובר כך לפני התיבה ומתפלל בציבור במכנסים קצרים, וכל הציבור רגיל בכך, מותר בדיעבד לשאת כפים אף במכנסים קצרים. כאמור בשולחן ערוך (או"ח סי' קכח סל"ב): "היו ידיו צבועות אסטיס ופואה (אסטיס ופואה פי' מיני צבעים), לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בהם; ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו; וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו". וה"ה מי שכל ימיו הולך במכנסים קצרות ודש בעירו וכולם מכירים שאלה בגדיו מותר לשאת את כפיו במכנסים קצרות.