חבל נחלתו יט א
סימן א
משקל התמהת בני אדם
שאלה
עריכהבאלו הלכות יש לחוש בעשייתן לתמיהת בני אדם ולא לעשותן, ובאלו הלכות אין לחוש לתמיהת הבריות. ומה הקו המפריד בין זה לזה?
א. בהלכה מוסכמת
ברור הדבר שאם המדובר בקיום חיוב מן התורה או מדרבנן המוסכם על הכל או מניעה מאיסור ידוע, אין לאדם העושה להימנע מעשיית מצוה, או ח"ו לעבור על איסור רק בגלל לחץ חברתי או תמיהת הסובבים.
כך פתח הטור (או"ח סי' א) את ספרו:
"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה. וכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך. על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש, וכן אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו".
והבית יוסף (או"ח סי' א) בארו:
"וכיון שמצינו שלפעמים אדם ירא מעשות עבירה מפני בשר ודם יותר ממה שהוא ירא מפני השם יתברך משם נלמוד לענין עשיית מצוה שלפעמים אדם מניח מלעשותה מפני שהוא מתבייש מבני אדם יותר ממה שמתבייש מהשם יתברך שמניח מלעשות מצותו וזהו שכתב וכן הוא לענין הבושה וכו'".
"ומ"ש על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש. מפני שמדת העזות מגונה מאד כמו שנזכר, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו יתברך, לכך כתב ולא תבוש כלומר אם אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים אינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך".
וכך הדגיש בפרישה (או"ח סי' א ס"ק ב): "לפי שהוא כלל גדול. פירוש לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה' שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים, ואינך שלשה אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכן הקדים עז כנמר".
עולה מדברי הטור והאחרונים עליו שבחיוב מוחלט לא צריך לחוש כלל למתמיהים עליו וכש"כ ללועגים על מעשיו בקיום מצוות.
עד כמה צריך לעשות כהלכה ולא לחוש לדעת הציבור ניתן ללמוד מן הכתוב בבכורות (מד ע"ב): "אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: משתינין מים בפני רבים1 ואין שותין מים בפני רבים (רש"י: ואין שותין מים – דדרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ובשתיה אבל להטיל מים לא ליהוי צנוע שמא ימתין ויסתכן); ותניא נמי הכי: משתינין מים בפני רבים, ואין שותין מים בפני רבים, ומעשה באחד שביקש להשתין מים ולא השתין, ונמצא כריסו צבה. שמואל איצטריך ליה (רש"י: איצטריכא ליה – להטיל מים) בשבתא דרגלא (רש"י: בשבתא דריגלא – שלשים יום קודם הרגל דשואלין ודורשין בהלכות הרגל כדאמרינן במגילה דף ד), נגדו ליה גלימא (רש"י: נגדו ליה גלימא – פרסו סדין בינו לבין העם), אתא לקמיה דאבוה, א"ל: אתן לך ד' מאה זוזי וזיל אהדר עובדא (רש"י: אהדר עובדא – דרוש שאסור להמתין מלהטיל מים עד שיהא לו צניעות), את דאפשר לך (רש"י: את דאפשר לך – לפרוש סדין לפי שחשוב אתה), דלא אפשר ליה ליסתכן? (רש"י: ואי ליצטרך אינש אחרינא דלא אפשר ליה – וימתין עד שילכו העם ויסתכן ויהא עקור). מר בר רב אשי איצטריך אגודא גמלא אשתין, אמרו ליה: חמתך קאתיא! (רש"י: חמתך – חמותך) אמר להו: באודנה (רש"י: באודנה – אפילו בתוך אזנה הייתי מטיל מים אם לא היה לי מקום אחר קודם שאמתין וכ"ש בפניה).
ב. המנעות מחומרא כאשר מתמיה את הציבור
נראה שראוי שלא לשנות מן ההלכה הפסוקה לכל, ולא להחמיר כאחת השיטות כאשר יש בכך להתמיה את הציבור.
כתב במסילת ישרים (פרק כ):
"הנה חייב האדם לשמור כל המצות בכל דקדוקיהם לפני מי שיהיה ולא יירא ולא יבוש, וכן הוא אומר (תהלים קי"ט): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש", וכן שנינו הוי עז כנמר וגו', אמנם גם בזה צריך חילוק והבחנה כי כל זה נאמר על גופי המצות שחייבים אנחנו בהם חובה גמורה שבהם ישים פניו כחלמיש, אך יש איזה תוספות חסידות שאם יעשה אותם האדם לפני המון העם ישחקו עליו ויתלוצצו, ונמצאו חוטאים ונענשים על ידו, והוא היה יכול להניח מלעשות הדברים ההם, כי אינם חובה מוחלטת, הנה דבר כזה ודאי שיותר הגון הוא לחסיד שיניחהו משיעשהו, והוא מה שאמר (מיכה ו'): 'והצנע לכת עם אלהיך'".
"וכמה חסידים גדולים הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם, משום דמחזי כיוהרא. כללו של דבר: כל מה שהוא עיקרי במצוה יעשהו לפני כל מלעיג, ומה שאינו עיקרי והוא גורם שחוק והיתול לא יעשהו".
"נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלוים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה – יפרוש ולא יעשה. או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו – הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".
"ומעשה דר' טרפון יוכיח (ברכות י'): שהחמיר להטות כב"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל, אף על פי שמחמיר היה, וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות, ועל כן לדעת המשנה הזאת יותר חסידות הוא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא מלהחמיר כבית שמאי. וזה לנו לעינים לראות אי זה דרך ישכון אור באמת ובאמונה לעשות הישר בעיני ה'".
אביא לכך מספר דוגמאות מתוך ספרי הפוסקים:
א. כתב השולחן ערוך (או"ח סי' צה ס"ב): "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים".
ובמשנה ברורה (ס"ק ה) העיר: "למטה לארץ – ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם [ס"ח סי"ח], וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה וביחיד רשות ולא בצבור ובפרט להרים קול וכדומה".
ב. כתב בספר סדר היום (כוונת נטילת ידים): "ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול צריך ליטול המטיל תחלה ואח"כ יטול ממנו רמז לזה והזה הטהור על הטמא. כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הטומאה והוא נדבק בו עדיין. אלא יטהר עצמו ואח"כ יטהר אחרים כענין התקוששו וקושו. ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנ"י שחרית מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין".
א"כ רשאי ליטול ידיו לסעודה ממי שלא נטל ידיו לסעודה וכד'.
ג. כתב בערוך השולחן (או"ח סי' יא ס"כ): "המנהג הפשוט לעשות נקב אחד בהטלית וכן מבואר מכל הפוסקים. ויש שעושים שני נקבים זה בצד זה כמו ציר"י ומכניס באחת ומוציא דרך האחרת וזהו דעת העיטור והטעם דאל"כ מיחזי כשמנה ציצת כיון שהציצת נראים מצד זה ומצד זה וכתב רבינו הב"י בספרו הגדול דהבא להחמיר על עצמו לעשות כן אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין ומיחזי כיוהרא עכ"ל כלומר דלדעת כל הפוסקים אין בחשש זה כלום דמה שייך שנראים כשמנה כיון שדרך עשייתן כן, ועוד דמיחזי כיוהרא שהוא יוצא ידי חובתו גם לדעת יחיד"...
אמנם המשנה ברורה (סי' יא ס"ק לט) כתב: "יעשה נקב – כתב ב"י אף די"א דיעשה ב' נקבים כמו ציר"י ויטיל הציצית בתוכם ויוציא אותן לצד אחד אין לחוש לזה והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין דמיחזי כיוהרא עכ"ל וב"ח כתב דבט"ק יעשה שתי נקבים דבזה לא מיחזי כיוהרא כיון שאין נראה לכל, וכן כתב בכונות שהאר"י ז"ל נהג כן [אמנם בברכי יוסף כתב שהעיד מהר"ש שמהרח"ו אביו לא נהג כן] וכן נתפשט המנהג במדינת פולין, אמנם במדינת הגר ובאשכנז אין נוהגין כן ונהרא נהרא ופשטיה".
וא"כ אף שהב"י כתב שאין להחמיר כן, בכ"ז המשנ"ב פסק שבכל מקום ינהגו כמנהגם, ולא ראה בעושים כן מתמיהין ויוהרא, בתנאי שכך מנהג מקומו.
ד. בשולחן ערוך (או"ח סי' תריד ס"ב) פסק לגבי מנעלים ליו"כ: "אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים".
וכתב על כך הט"ז (או"ח סי' תריד ס"ק א): "...וכ"כ הנ"י בפ' מצות חליצה וז"ל וש"מ דכל שאינו קרוי נעל כגון בתי שוקים של בגד מותר בי"כ ורבנן נמי נפקו בהו הלכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקים כיוצא בו של בגד אבל מנעל של עור אפי' בלא עקב אסור כו' ואח"כ כתב עוד ולד"ה מותר לנעול בתי שוקיים ביה"כ ואפי' לצאת בהם לרה"ר עכ"ל ש"מ שמותר לכתחל' והא דכתב מי שיש לו מיחוש בגופו לאו בחולי קאמר דא"כ אפי' מנעלים שרי וג"כ לאו במצונן קאמ' דמי שהוא מצונן הא כ' אח"כ דמותר אפי' בסולי' פי' בסנדל שאין לו עקב ותו דהוא עצמו מסיק להתיר בכל ענין ולא זכר שום דיע' להחמיר ואמאי ניקום ונחמיר טפי מן אמוראי אלא ודאי דאורחא דמלתא קאמר דאם יש לו איזה צורך שלא לילך יחף כגון שהוא מפונק לעמוד על הארץ דבלא"ה אין לובש בחנם בתי שוקים בזה שרי לכתחלה. ומו"ח ז"ל כ' שיש להחמי' למעש' לילך דוקא יחף והביא ראי' מדברי נ"י הללו שכ' דוקא ביש מיחוש, ולפע"ד אין שום ראי' משם ואין לזוז מן המנהג וכבר העיד הר"ן בפ' י"כ שכן נהגו כל ישראל לילך במינים הללו ומאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו ולא לדרוש בפרק' שיש להחמיר דכ"כ בת"ה שאין להחמיר בגט כדי שלא להוצי' לעז על הראשוני' וה"נ כן הוא בפרט שהאמוראים עשו כן לכתחל' מי יחמיר ויצדיק עצמו יותר מהם אין זה אלא מן המתמיהים".
וא"כ אין לדרוש לציבור ללכת דוקא יחפים ביו"כ.
ה. פסק הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' שעה): "וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים (טור בשם הרא"ש והוא בפ' א"מ ורמב"ן בת"ה והגמי"י פ"א), וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים (הגהות מיימוני פ"ב)".
וקרוב המתאבל עם קרוביו כשהם אבלים הוא מן המתמיהים, ואין לו לעשות כן.
ו. כך כתב בשו"ת זכרון יוסף (או"ח סי' ו): "וכך נוטין דברי הרמב"ם ז"ל סוף פ"ב מה' שביתות עשור [הל' י"א] שכתב בזה"ל קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו ביה"כ כדי שלא יבא לידי סכנה עכ"ל וכתב הב"י בסס"י תרי"ו [שכא] דמשמע מלשונו דאין מניחין אותו להתענות משום סכנה וכמ"ש הכל בו וסיים דהרבה נכשלים בזה וראוי למחות בידם עכ"ל, הא קמן דאכילתו מצוה כדאמרן וכל הרוצה להחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין ומנהגם של ישראל תורה היא וכן הדעת נוטה דאם מצוה להאכיל את החולה מסוכן מנבילות כ"ש שמצוה להאכיל את הקטן ביה"כ התירא וכמש"ל וזהו ברור ואמת לפענ"ד". ואסור להרגיל ילד להתענות ביו"כ לפני הזמנים שנפסקו בשו"ע, ואין זה מחמיר אלא מיקל בסכנה חס ושלום.
ז. כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ג, אבן העזר סי' י): "אולם בתשו' הגאונים שערי תשובה (סי' קע), על השאלה אם הנדה מברכת בהמ"ז ומתפללת או לא. כתבו בזה"ל, כך ראינו שהנדה מתפללת ומברכת בנדתה כמנהגה ואינה חוששת לדבר. דנהי דאסורה לביתה כלום נפטרת מן המצות, הא אמר רבינא [בכורות כז] נדה קוצה לה חלתה, וכיון דחייבת להפריש א"א להפריש בלא ברכה, ומה לי ברכת המצות ומה לי תפלה. ע"ש. וכן הוא בס' העיטור (סוף הל' מילה ש"ג). ושכ"כ רב עמרם גאון ורב צמח גאון. ע"ש. וכ"כ בס' מחזור ויטרי (עמוד תקצא). ושכ"כ רב האי גאון. ע"ש. [מלואים: כ"כ גם הראב"ד בבעלי הנפש (סוף שער הטבילה) וז"ל: אבל נדה חזיא לברכה כדאמרי' בברכות [צ"ל בבכורות כז] אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה וכו', וא"א להפרשת חלה בלא ברכה. הילכך מקמי דתפשוט מנהא /שם כתוב: מהא/ מבעי לה לברוכי (על הטבילה). עכ"ל. והנה גם באשכנז בהרבה מדינות נהגו הנשים לברך ולהתפלל בנדתן. וע"ע בח"א (סוף כלל ג). ובפ"ת יו"ד (ס"ס קצה). ע"ש.] והרמ"א עצמו כתב שהעיקר כדעת רש"י שהנדה מותרת ליכנס לבהכ"נ ולהתפלל וליגע בספר. וכ"פ הרמב"ם (פ"י מהס"ת ה"ח) בזה"ל, כל הטמאים ואפי' נדות ועכו"ם מותרים לאחוז ס"ת ולקרות בו. וכ"פ הטוש"ע יו"ד (סי' רפב ס"ט). ואף על פי שבמקצת מקומות ספרדים יש שנהגו להחמיר שלא להכנס לבהכ"נ בימי נדתן, וכדמשמע בשו"ת בן אברהם למהר"י בן יעיש (חיו"ד סי' ד). ובס' זכרנו לחיים ח"ב (מע' ב אות א). וע"ע בשו"ת חקקי לב (חאו"ח ס"ס ג). ע"ש. מ"מ לענין תפלה ובהמ"ז ושאר ברכות פשיטא שאין להחמיר בזה כלל. ובפרט שכן פשט המנהג בכ"מ. וכ"כ הפני יצחק אבולעפייא (הל' ברכות סי' רד). והרב יפה ללב ח"ב (סי' פח). ע"ש. וכל המורה להחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין". ואם כן כל המחמיר על נשים שלא תבאנה לבית הכנסת בעת נידותן וכד' הוא מן המתמיהין.
ח. יש מחמירים המראים חסידותם שלא לדרוש ברופאים בעת מחלתם וכתב על כך בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' ב):
"וכדאי להזכיר גם זאת כי הגאון הבעל שבט יהודה הנ"ל מזהיר בספרו שם כי "כל המתעצל ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם, אין זה אלא מן המתמיהים ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין", ועוד זאת מזהיר בדבריו, שאם ימנע את עצמו מהרפואות, מכניס א"ע בפשיעה גדולה, כי יתכן שלא נגזר עליו שימות באותו פרק, אבל מתוך זה שלא יקבל טיפול רפואי עלול הדבר שיתפשט בו אותו הנגע והמכה עד שיהא מתנוה והולך וסופו למות מאותו חולי מה שלא נגזר עליו, ודומה איפוא זה "לנכנס באש יוקדת, דודאי אש אוכלתו ומת הוא בלא עתו" יעו"ש. ולב מי לא יחיל לחוש לדברים כדרבנות אלה, ויכניס את עצמו באש יוקדת כזאת על ידי התברכו בלבו שלא תגיע בעדו הרעה ע"י המנעותו מלקבל הרפואות הדרושות בדרך הטבע, כי בעל מדרגות הוא? וכך כותב גם בספר מעבר יבק חלק קרבן תענית פ"ה, דמי שאינו משתדל ברפואה בכלל חטאים יחשב ע"ש".
ט. יש המורים לנשים לברך על מ"ע שהזמן גרמה, בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' מ) הביא: "וע' בשו"ת בשמים ראש (סי' עג) שכ', אודות החכם שדרש, שראוי לנשים ליזהר במצות סוכה ואתרוג, ושרשאות לברך עליו, החכם הזה אינו אלא מן המתמיהין, שאף שבודאי במקום שנוהגות כן אין מוחין בידם, שכ"כ ר"ת, דקי"ל שהן רשות בכל מ"ע שהז"ג, ואין עוברות על בל תוסיף, ויכולות ג"כ לברך, אבל במקום שאין מברכין, ואף אין עושים מצות אלו כלל, ודאי יותר טוב. ולדעת הרמב"ם אסורות לברך. עכ"ל".
י. כתב בתשובות והנהגות (כרך ה סימן קיג) בענין אכילת מיני מאפה מקמח שנמכר בפסח לאחר הפסח:
"אבל תמוה הדבר מה שנהגו כמה יחידים להחמיר למנוע לאכול לחם מטעם זה בשעה שבשעת הדחק הקמח כשר אפילו למצות מצה (דרובו ככולו לא נתבקע), ולאחר הפסח החשש הוא רק מפני חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא קנס מדרבנן, ולא שכיח כלל שמתחמץ וכמ"ש, ותמוה הדבר ופלא להחמיר בזה, דאף שבחמץ ממש החמירו הגר"א זצ"ל והגרע"א זצ"ל אפילו נמכר, אבל בקמח שנטחן מחטים שלא נתבקעו כלל כמו שהמצב היום ברוב טחנות הקמח, המחמיר לאחר הפסח גם בדיעבד לכאורה הוא מן המתמיהין וכמ"ש. (ולפי השמועה הרי שרק מיד לאחר הפסח אופין בקמח שנטחן לאחה"פ, אבל אח"כ שכבר אין נזהרין לדרוש כן הם מוציאין ממחסנים קמח ישן שנמכר לנכרי בפסח ואופין בו)".
ג. התנהגות בחסידות לפני גדול ממנו
בבבא קמא (פא ע"א) בתנאים שהתנה יהושע בן נון נאמר: "ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים".
מפרש רש"י:
"ומסתלקין לצידי הדרכים – בכל עת ואפי' בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך".
"מפני יתידות הדרכים – בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות".
התנאי הוא להקל על ההולכים בדרכים מבלי פגיעה יתירה בבעלי השדות.
מסופר בעמוד הבא (שם פא ע"ב): "רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, אסתלקו לצידי הדרכים; הוה קא מפסיע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמייהו, א"ל רבי לרבי חייא: מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו? א"ל ר' חייא: שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים. כי מטו לגביה, חזייה, א"ל: אי לאו יהודה בן קנוסא את, גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא".
מפרש רש"י:
"מפסע ואזיל – מיתד ליתד פסיעות גסות ולא היה רוצה להסתלק אל מצר השדה".
"גדולתו – שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיוהרא.
"בגיזרא דפרזלא – כלומר נדוי".
וכך כלל המאירי (הובא בשיטה מקובצת):
"וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל: ושמעינן מהאי עובדא דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לו לעשות כן בפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביותר ממה שאין חק עליו. ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח ביד אותו הגדול לנדותו. ואם היה נודע בחסידות ובשלמות כוונות הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא. ע"כ".
ד. מותר להחמיר בהודעה שהיא חומרא
כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגהות ב"י או"ח סי' קנח):
"ג שטה נ': וכיון דיש חולקים בדבר יש לחוש מלברך וכו'. נ"ב: וכ"פ בספר הקצר, ורש"ל ז"ל פרק כל הבשר סימן י"ח. ובעל (לחם) [דברי] חמודות בפרק כל הבשר אות מ"א האריך בזה וכתב, רובא דעלמא לא זהירי ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה, ובכל כי הא איכא למסמך אמנהגא, ומיהו המחמיר אינו מן המתמיהין רק שלא יברך. ע"כ. ובמקומות הללו כולהו זהירי ליטול ידיהן, אבל אין מברכין כפסק רבינו המחבר".
וא"כ ראוי ליטול ידיו לדבר שטיבולו במשקה לפי כל הלכות נט"י רק ללא ברכה.
וכן בשו"ת האדמו"ר הזקן (סימן ו) כתב אודות איסור בישול מצה שנתפררה:
"באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא, לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם, הובאו ב"י סי' תס"א, וכן פסק הפרי חדש שם (ס"ב), בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר".
ולכן לפי"ד הגרש"ז מלאדי יש מקום להזהר ממצה שרויה.
כך כתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' נה):
"וגם לאסור כל מסוכנת, הנה עיי' בברכי יוסף יו"ד סי' י"ז אות ב' על מ"ש המחבר גדולי החכמים לא היו אוכלים מסוכנת וכ' הברכ"י וז"ל והיינו דדוקא כי עבד מצד חומרא וגדר ולקדש עצמו במותר לו אז הוא דשרי אבל אם הוא עושה מפני שיש לו פקפוק בעיקר הדין אסור לעשות כן כל שלהלכה רווחת במימר קדישין וכו' ע"ש טעמו והחזיק דבריו במחזיק ברכה בכבודו ובעצמו בסי' הנז' שאסור לאסור המותר מדינא דגמ' ופוסקים ע"ש א"כ בודאי האוסר כל מסוכנת מחשש דינא אינו אלא מן המתמיהין ואסור לעשות כן נגד ההלכה כנז' מהברכ"י, ואי משום פרישות שגדולי החכמים נזהרים וכו' וכן כמ"ש בשמ"ח סוף סי' י"ז שבזמנינו ראוי לכל בעל נפש ליזהר היינו מחמת חשש פרכוס אם הי' כראוי מ"מ זה ל"ש לגזור רק על עצמו אבל לא הוראה לכל העיר ע"כ לא אוכל להאמין על הרב המאה"ג הנז' שאסרו על כל העיר, והנלע"ד בעה"י כתבתי להלכה, – ואחתום בברכת חיים ושוכט"ס".
וא"כ מי שאינו אוכל מבהמה שהיתה מסוכנת כדין והלכה לכו"ע, הוא בכלל מן המתמיהין, אבל אם נוהג כן כחומרא לעצמו הדבר מותר.
ה. הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט
כתב הפרי מגדים (אגרות, אגרת שניה): "כל הפטור ועושה נקרא הדיוט מן המתמיהין. ועיין תוספות יום טוב פרק קמא שבת משנה ט' כלי לבן. י"ל לתירוץ א' דוקא בעושה הא בשב ואל תעשה ומחמיר י"ל שאין נקרא הדיוט".
מסופר בערוך השולחן (יו"ד סי' קיד סי"ח):
"והנה זה ערך כ"ה שנים שיצא קול רעש על השמן זית המובא מחוץ למדינתנו שיש בו תערובת שומן חזיר והקול הולך וחזק ונמנענו אז מלאוכלו זמן רב אף כי גם בזמן רבינו הרמ"א היה כזה כמבואר בתשובותיו סי' נ"ד שיצא אז קול שמושחין החבית משיחה עבה בשומן חזיר עד שאין בהשמן ששים לבטלו ואחד מהגדולים בקש אותו שיחדל מלאכלו וז"ל שם [סי' נ"ג] מ"מ פה קדוש כמו מר ירחיק א"ע מזה ע"ש והוא השיב לו דלהחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין דהמרדכי כתב [בפ' אין מעמידין] דשומן חזיר נותן טעם לפגם בשכר וכ"ש בשמן ובגמ' [ל"ח ב] אמרו על שמן מבושל דמותר דאי משום איערובי מיסרי סרי אלמא דכל תערובת פוגם את השמן ע"ש [הגם שרש"י פי' על יין ע"ש מ"מ ודאי דהכל בכלל דאל"כ ניחוש לזה ודו"ק] ועוד האריך בראיות וביטל דברי המערערים מכל וכל. ומ"מ לקול המולה גדולה לא אכלנו עד אשר במשך העת שיצא הקול גם בין האומות ואז גדולי חכמי הרפואה והרוקחים הגדולים בחנו כל מיני שמן זית המובאים מחוץ למדינה ע"פ פירוד היסודות כפי חכמת הכימי"א והודיעו כי לא נמצא בו שום דבר מאיזה בעלי חיים ורק יש באיזה שמנים תערובות מזרעונים ואז נפסק הקול והתחלנו לאכלו וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין כדברי רבינו הרמ"א והוא נגד דברי חז"ל שאמרו שאין בזה תערובות איסור".
וכך כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך כח, ערך: כל הפטור מן הדבר ועושהו):
"על הפטור מן הדבר ועושהו, אמר חזקיה שהוא נקרא הדיוט (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט ושבת פ"א ה"ב), וביארו אחרונים שהרי הוא מן המתמיהים (פמ"ג או"ח בהקדמה אגרת ב אות ה. ועי' שו"ת הרמ"א סוס"י נד. ועי' מקור חסד על ס' חסידים סי' תתפח אות ג). מן הראשונים יש שהביאו כלל זה על אותו שנקרא "חסיד שוטה" (משנה סוטה כ א) – שענינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק, וכאילו אמרו "שוטה בחסידותו" (פהמ"ש סוטה שם, ועי' ספר הישר לר"ת [חלק החידושים] סימן קד: שטות ובורות, ועי' שבו"י ח"ג סי' מה: נקרא חסיד שוטה והדיוט) – וכן היה מעשה בר' מיישא (כ"ה בירושלמי שבת שם, ובברכות שם: ר' יסא) ור' שמואל בר רב יצחק, שהיו יושבים בסעודה, וכשהגיע זמן תפילת מנחה, קם ר' שמואל בר רב יצחק, והפסיק את סעודתו כדי להתפלל, ואמר לו ר' מיישא שהואיל ומן הדין מי שהתחיל לאכול והגיע זמן מנחה, לא יפסיק, אלא גומר לאכול ואחר כך מתפלל תפילת מנחה (משנה שבת ט ב), ואמר חזקיה שכל מי שהוא פטור מדבר ועושהו, נקרא הדיוט (ירושלמי שם ושם), המפסיק נקרא הדיוט, ואין אתה יכול להחמיר על עצמך (קה"ע שבת שם)".
"בדעת הבבלי, נחלקו אחרונים אם סובר כחזקיה: יש שכתבו שאף הבבלי סובר כן (עי' יד אהרן או"ח סי' טז בהגהב"י; שער יוסף סי' ח ד"ה הנה וד"ה הדרן, ובעין זוכר מע' הפ' אות יג, ובראש דוד פ' פנחס ד"ה ובאופן (דף קכז); מנחה טהורה מנחות לב ב), ויש שכתבו שהבבלי חולק, וסובר שהרוצה להחמיר, רשאי (עי' שבו"י ח"ב סי' ל, ושער יוסף שם בדעתו; קר"א תענית י ב), שהרי אמרו שלסוברים שתפילת ערבית רשות, אין מטריחים את מי שהתיר חגורתו לאכול, להפסיק כדי להתפלל (שבת ט ב), ומשמע שאם ירצה, רשאי הוא לטרוח וזכור לטוב (שבו"י ח"ב סי' ל)".
"בגדר כלל זה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שנקרא הדיוט לפי שהוא כמוסיף על התורה (רמב"ן קידושין לא א) ועל התלמוד (עי' תרוה"ד סי' קא, ע"פ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד"פ סי' תרטו [הובא במרדכי חולין סי' תרפז]. ועי' אפי זוטרי או"ח תעב ה: מורה שמחויב נגד דברי חכמים), וגנאי הוא לתורה או לחכמים שיהיה אדם מחמיר בדבר שהם פטרוהו ממנו(שו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' קמה ד"ה ויש להסביר, ועי"ש שבמקום שאין גנאי, כגון בכיסוי הדם של חש"ו, מותר להחמיר). וכן כתבו אחרונים, שאין הטעם משום שנראה כיוהרא (שו"ת דברי יוסף סי' מה), אלא שני דברים נפרדים הם (הגהות פעולת שכיר על הרי"ף ברכות טז ב), ומהם שהוסיפו, שאף אם המחמיר אדם גדול או תלמיד חכם, שלא שייך בהם טעם של נראה כיוהרא, הרי הוא נקרא הדיוט (דברי יוסף שם), ואף המחמיר בצינעה נקרא הדיוט, אף על פי שאין בזה משום יוהרא (שער יוסף שם, ובברכ"י או"ח סי' לב אות ב, ובחסדי אבות פ"ב מ"א), ולכן הוא חשוב הדיוט אפילו אם עושה כן לשם שמים (ברכ"י שם). ומן האחרונים יש שהוסיפו בטעם הדבר: א) יש שביארו שהרואה אותו מחמיר, יסבור שכן הוא הדין, וילמד ממנו טעות (פרי האדמה ת"ת פ"א הי"ג, ועי"ש שביאר עוד שנקרא הדיוט לפי שאינו יודע את הדין); ב) ויש שכתבו שכיון שעושה דבר שאינו מחויב בו, שוב אין ניכר בו כשמקיים מצוה שעושה כן מפני שמחויב (כתב סופר גיטין ו ב); ג) ויש שכתבו שהוא מוציא לעז על האחרים שאין מחמירים כן (חס"ד מקוואות פ"ה הי"ד), וכן אותה ששנינו: הקופץ למקוה הרי זה מגונה, הטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה, והאומר לחברו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה (תוספתא מקוואות שם), יש מי שביאר שהקופץ למקוה היינו שמגביה את רגלו, כדי שלא יהיו רגליו דורסות על הרצפה בשעה שכל גופו מתכסה במים – ומן הדין אין צריך לעשות כן – והטובל פעמיים משום שחושש שמא לא טבל יפה בראשונה, והאומר לחבירו כבוש ידך עלי, שחושש שמא לא יכניס כל ראשו במים, והמחמיר על עצמו שלא כדין הרי זה מגונה, לפי שמוציא לעז על כל שאר הטובלים שאינם עושים כן (חס"ד שם)".
"ויש חולקים וסוברים שדווקא המחמיר בחומרא שיש בה משום יוהרא, נקרא הדיוט, אבל המחמיר במקום אחר, אינו נקרא הדיוט (ראבי"ה ח"א סי' נו וח"ב סי' תקלז וסי' תקצז; ערוגת הבשם ח"ב עמ' 70, שלכך המשרטט תפילין אינו נקרא הדיוט, וכן דין העושה מחיצות יתירות לסוכה, או לרשות היחיד בשבת; פירוש מבעל ס' חרדים לירושלמי ברכות פ"ב ה"ט; רש"ס לירושלמי שם; מהר"ם פדובה סי' לט; עי' שו"ת דבר שמואל סי' מו; עי' חי' הרד"א לירושלמי שם; שבו"י ח"ב סי' מד; עי' מו"ק השלם או"ח תרלט: ולפי תלמודנו וכו'. וכ"מ ברבינו שמחה, הובא באו"ז ח"א סי' תקמג ובס' ברוך שאמר), ולא נאמר כלל זה בירושלמי אלא בדבר שנראה כיוהרא (ראבי"ה שם סי' נו). וכן כתבו ראשונים שהפטור ומחמיר נראה כגס רוח, והרי הוא כאומר "ראו שאני חסיד" (אר"ח (לר"א מלוניל) הל' שבת דיני קידוש אות כ). ולדעתם, אין נקרא הדיוט אלא מי שמחמיר לשם יוהרא וכדי לבטל דברי חבירו, ולא מי שעושה כן לשם שמים (מעיל שמואל (לשונות הרמב"ם) ת"ת פ"א הי"ג; שלום ירושלים לירושלמי ברכות שם ה"ו), וכן אין המחמיר נקרא הדיוט אלא אם עושה כן בפרהסיא, שנראה כיוהרא, אבל רשאי אדם להחמיר על עצמו בצינעה, שניכר מתוך מעשיו שאינו עושה משום יוהרא (עי' רש"ס שם; שבו"י שם). וכן כתבו ראשונים שהרגיל בפרישות – כגון תלמיד חכם (ראבי"ה שם סי' נו וסי' תקצז) או גדול הדור (ראבי"ה שם סי' נו) – רשאי להחמיר, לפי שאינו נראה כיוהרא (ראבי"ה שם ושם וסי' א, והובא במרדכי ברכות סי' א; מהר"ם פדובה סי' לט: שכל מעשיו הם בחסידות; שו"ת דבר שמואל שם: מוחזק לחסיד מופלג)".
ו. עשיה להקל כאשר הציבור נוהג בכך חומרא
דברים המותרים והציבור נהג בהם איסור כחומרא וסייג אסור להקל לפניהם. כך מסופר בפסחים (נא ע"א): "גופא, דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור – אי אתה רשאי להתירן בפניהן. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן. – וכולי עלמא לא? והתניא: רוחצין שני אחין כאחד, ואין רוחצין שני אחין בכבול (רש"י: מקום). ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהן כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון, ולא רצה לומר להן מותרין אתם".
"יוצאים בקורדקיסון (=נעלים רופפות, סנדלים רחבות) בשבת, ואין יוצאין בקורדקיסון בשבת בבירי (=מקום). ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהן המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהן, ולא רצו לומר להן מותרין אתם".
"ויושבין על ספסלי נכרים בשבת, ואינן יושבין על ספסלי נכרים בשבת (רש"י: שהן מוכרין בהן סחורה, ולא חיישינן לחשדא) בעכו. ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך. נשמט על גבי קרקע, ולא רצה לומר להן מותרין אתם".
נראה שבמקומות כאלו שנהגו להחמיר, אע"פ שחומרתם אינה נצרכת מבחינה הלכתית כיון שהיא בשבילם כגוף הדין יש לבאים לאותו מקום להימנע מעשיית ההלכה כדי שלא יהא נראה לאנשי המקום שהוא מיקל בדין.
ז. אסור להקל כאשר צריך להחמיר
קל וחומר שאין להקל במקום שמידת הדין להחמיר כמובא בחידושי בן המהר"ל (על רי"ף שבת מו ע"א): "וכן דעת הרשב"א בתשובות (ח"א סי' תש"ט וסי' תת"ח) שכל המתיר לאכול פת חמה מן הפלטר בשבת אינו אלא מן המתמיהים וטועים גמורים הם, וכן דעת אור זרוע (הל' יום טוב סי' שנ"ח, והובא בהגהות הרמ"א על המרדכי שם) שכתב אני ראיתי ראב"י שהיה מלקה בני אדם שאכלו פת שאפאוה גוים בשבת, הג"ה מיימוני והג"ה אשיר"י, ואמנם הרא"ש התיר (ביצה פרק ג' סי' י"ז), וכן דעת התוס' והרמב"ן"...