חבל נחלתו יח מט
סימן מט- דרך התשלום בתאונה
בחוברת אמונת עתיך (גליון 122 עמ' 14) נשאלה שאלה זו:
"נהג אוטובוס גרם נזק לרכב (=של אדם אחר), חברת האוטובוסים מוכנה לתקן את הנזק אבל רק במוסך שלה. האם ישנו הכרח לתקן במוסך שלהם? ומה אם הניזק מעדיף לקבל כסף מאשר תיקון?"
והשיב הרב אריאל בראלי הי"ו:
"ישנה שאלה מה היא חובתו של המזיק (יעויין במחלוקת הראשונים המובאת במגיד משנה הל' טוען ונטען פ"ב ה"ב) – האם לתקן את הנזק או רק לפצות את הניזק.
"הכרעת הש"ך (חו"מ סי' צה ס"ק יח) היא לחלק בין מצב שבו ישנה אפשרות מעשית להחזיר את המצב לקדמותו, ואז החיוב הוא תיקון, ובין מצב שבו הנזק בלתי הפיך, ואז החיוב הוא פיצוי".
"לכן כאשר יש ביכולתם לתקן בצורה טובה כך שהנזק לא יהיה ניכר אזי זכותם לתקן באמצעות המוסך שלהם, ואי אפשר לדרוש מהם תיקון במקום אחר. אולם אפשר לדרוש תיקון במוסך אחר במידה ויש טענות מבוססות המטילות ספק ברמתו המקצועית של המוסך (ישנה טענה המוזכרת לגבי זכותו של הנחבל מחברו לסרב לטיפול רפואי שמציע החובל מהטעם של 'דמית עלי כאריה ארבא' – ב"ק פה ע"ב). אולם מדברי הראשונים נראה שרק בנזקי הגוף שייכת טענה זאת ולא בתשלום נזק – רא"ש פ"ח סי' א, וכך נראה מדברי ערוך השלחן חו"מ סי' תב סעי' כו)".
"לעניין השאלה השנייה בדבר העדפה לתשלום כספי על פני התיקון בפועל, כבר הסתפק בכך הש"ך (שם) האם חיוב התיקון הוא באופן מעשי או רק דמי תיקון. מספק לא ניתן להכריח את החברה לשלם כאשר היא חפצה לתקן את הנזק בעצמה (הדבר ברור שאם המזיק משלם כסף, אינו יכול להכריח את הניזק להשתמש בו לתיקון, וזכותו להסב זאת לשימושים אחרים)."
בתשובה הובאה דעת הש"ך, אולם לא נאמר (לפחות בצורה מפורשת) מי המחליט האם המזיק יכול לכוף את הניזק שהוא יתקן את הנזק ולא ישלם את הפחת ולהיפך, או שהניזק אם רוצה בכך יכול לכוף לתיקון הנזק ולא לפיצוי כספי, וכן להיפך הניזק יכול לכוף את המזיק לשלם לו פיצוי ולא שיתקן לו את החפץ השבור, ולענ"ד בכך תלויה התשובה לשאלה לעיל.
א. כתב הטור (חו"מ סי שפז, א) "כאשר ישלם המזיק שמין לו השברים שאם שבר לו כלים או הרג שור אין אומרים יקח (=המזיק) השברים והנבלה וישלם לו כלי ושור אחר, אלא הניזק יקח השברים והנבלה המזיק ישלים לו עליהן מה שנפחתו בשבירתו ובהריגתו".
פירוש לדבריו: אדם ששבר כלי שהיה שווה מאה ועתה שווה ששים, הניזק נוטל את שברי הכלי שלו, והמזיק משלם את הפחת מכלי שלם – ארבעים.
וכך כתב הבית יוסף (חו"מ סי' שפז ס"א): "כאשר ישלם המזיק שמין לו השברים וכו' עד סוף הסימן. ז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל (הט"ו) שמין למזיק בידו כדרך ששמין אם הזיק ממונו כיצד הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבלה שוה וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה ומשלם הפחת לניזק עם הנבלה או הכלי השבור כדרך שביארנו בשורו שהזיק דין אחד הוא עכ"ל. וכתב הרב המגיד שמין למזיק בידו וכו' זה הוא שמין לשואל האמור בפרק קמא דבבא קמא (יא.) ובפרק השואל (ב"מ צו:) ואיתא בהלכות (ד:) עכ"ל".
וכ"פ בשולחן ערוך (חו"מ סי' שפז ס"א): "שמין למזיק בידו, כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד, הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו, שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור, כדרך שנתבאר בשורו שהזיק, בסימן ת"ג".
ובאר הסמ"ע (סי' שפז ס"ק א): "שמין למזיק בידו כו'. פירוש, אף על פי שהזיק והרג ראובן "בידו"לבהמת שמעון או שבר כליו, לא אמרינן דראובן יקח לעצמו הנבילה או שברי הכלי וישלם לשמעון בהמה או כלי חדש וכמ"ש לעיל [סימן שנ"ד סעיף ה' וסימן שס"ב סעיף י"ג] בדין גניבה וגזילה, דשם דוקא גזירת הכתוב דכתיב בגזילה [ויקרא ה' כ"ג] כאשר גזל ובגניבה כתיב [שמות כ"ב ג'] חיים שנים ישלם וכנ"ל [בסימן שנ"ד סק"י], אבל במזיק אין הדין כן, אלא אפילו הזיקו בידו דינו כאילו הרג שור ראובן לשור שמעון דכתיב ביה [שם כ"א ל"ו] והמת יהיה לו, פירוש לניזק, ומשלם לו במועד המותר דמי שוויו דניזק".
בכל הבירור הזה לא עלתה שאלת הכפיה לאופן התשלום שכן עלתה רק האפשרות של שומת השברים לניזק.
ב. הרמב"ם (הל' טוען ונטען פ"ה) באר שאין נשבעים על הקרקעות שבועת התורה (כגון בשבועת מודה במקצת) אלא רק שבועת היסת.
הראב"ד (הל' טוען ונטען פ"ה ה"ב) השיג על הרמב"ם: "וכן החופר בשדה וכו' עד הרי זה נשבע היסת על הכל. א"א נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות החצירות אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון וכמי שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת עכ"ל".
היינו הראב"ד טוען שזו תביעת קרקע שאין נשבעים עליה, רק אם הניזק טוען כלפי המזיק שימלא לו בורות שחפר, אבל אם הניזק טוען לשלם לו פחתו הרי זה כשאר תביעת ממון, ונשבע שבועת מודה במקצת כדין שבועות על מטלטלין כיון שהתביעה אינה על קרקע אלא על ממון.
ג. אולם המגיד משנה (הל' טו"נ פ"ה ה"ב) השיב על הראב"ד: "ואין החלוק שכתב הרב ז"ל נראה נכון שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו הילכך מה לי תובעו למלאות מה לי תובעו בדמים כאן וכאן תביעתו דמים הבאין מחמת קרקע הן".
היינו, תיקון הפגם הוא תוצאה של חיוב התשלום על הפחת בקרקעות כתוצאה מכך שחפר בהן, אבל אין הניזק יכול לכפות את המזיק לתקן את הפחת שפחת הכלי או הקרקע כתוצאה מן הנזק.
המשנה למלך (הל' טו"נ פ"ה ה"ב) השיג על דברי המ"מ: "מ"ש ה"ה ז"ל שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו', אם עפר קרקעו הוא בעינא ועדיין קיים אפשר שביד התובע להכריח לנתבע למלאות החפירות ולא אמרינן שישלם דמי נזקו אלא לומר דאינו חייב לקנות עפר אחר למלאות החפירה".
וסברתו נראית שהמילוי הקנוי הוא דבר חדש, בעוד המילוי בקרקע שהוציאו ויצרו בורות הוא השבת הדבר למצבו הראשון.
ד. אף המחנה אפרים (הל' טוען פ"ה ה"ב) כתב בקצרה על דברי המ"מ: "כה"ה וכן החופר בשדה חברו ומפרש ר' וכו' ואף על פי שתביעתו היא דמים כיון שהיא מחמת קרקע. נ"ב ואעפ"י שתביעתו דמים מיהו כיון דאין זה חייב לשלם לו דמים אלא לבנות מה שסתר למלאת החפירה חשיב תביעת קרקע ועיין בפ"ט מה' גזילה ע"כ".
וכך כתב הרמב"ם (הלכות גזלה פ"ט ה"א): "הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ את האילנות ושחת המעיינות והרס הבנין חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך, שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אלא אם כן הפסיד בידו, מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שביארנו".
ולכאורה תימה על המחנה אפרים שהשווה גזלה לנזיקין, ולכן נראה לענ"ד שכוונתו שבקרקעות שהן ברשות בעליהן כאן חובת המזיק, אם הדבר ניתן, 'לבנות מה שסתר למלאות החפירה'.
ה. הש"ך (חו"מ סי' צה ס"ק יח) עסק בדברי הרמב"ם והראב"ד בהלכות טוען ונטען שהובאו לעיל וטען:
"ואני אומר מה שכתב שהרי אין ביד התובע להכריח לנתבע למלאות לו החפירות כו', וכן נראה מדברי הר"ן דלעיל ומדברי נמוקי יוסף פ"ק דמציעא, ולא ידעתי מנא ליה הא, דאע"ג דקי"ל לקמן סימן שפ"ז דשמין למזיק, היינו היכא דאי אפשר לתקן הנזק, אבל היכא שאפשר לתקן מסתברא שחייב המזיק לתקן הנזק, ואפילו תימא שאין חייב, מ"מ דעת הראב"ד נכונה, וכונתו דהיכא שאפשר למלאות החפירות ואף שאינו חייב לשלם אלא דמים מ"מ ודאי בדמים שיתן לו ימלא החפירות, א"כ תביעת קרקע היא, אבל אם תבעו לשלם פחתו, כגון שאי אפשר למלאות החפירות כגון ששטפם נהר וכהאי גוונא, או בעבדים ששרף העבד או הרגו או זרקו לים או דקטעא לידיה וכהאי גוונא, וא"כ בע"כ הדמים שיתן לו לא ישלים בהן חסרון הקרקע שהזיק, וא"כ הרי הוא כשאר תביעת ממון"...
עוד כתב הש"ך (חו"מ סי' שפז ס"ק א): "וע"ל ס"ס צ"ה כתבתי דנראה דהיינו כשאין אפשר לתקן הכלי אבל אם אפשר לתקנו מחויב המזיק לתקנו ע"ש".
וכן ערוך השולחן (חו"מ סי' שפז ס"א) סיים: "ודבר פשוט הוא שאם אפשר למזיק לתקן הכלי דחייב לתקנה [ש"ך]".
הש"ך כתב זאת מסברא ולא הביא ראיה לדבריו. ואף הוא עצמו הטיל ספק האם ניתן לחייב על כך ('ואפילו תימא שאין חייב') ולכאורה, מכך ששברים נישומים לניזק יש להוכיח שלא כדעתו, כמו"כ לא הוזכר חיוב המזיק לתיקון לניזק.
והיה אולי מקום לחלק בין מזיד לשוגג שבשוגג יוכל לתקן את נזקו אבל במזיד ישלם דוקא את הפחת אולם גם לסברא זו אין ראיה.
ונלענ"ד שאף לדברי הש"ך וערוה"ש זוהי זכות של הניזק לתבוע את תיקון השבור ולא ליטול דמים על הפחת שבין כלי שלם לכלי שבור, אבל אין המזיק יכול לכפות את הניזק שיתקן ולא ישלם פחת. ועי' אבן האזל (הל' טוען ונטען פ"ה ה"ב).
ו. בשאלה בה פתחנו נלענ"ד שאין המזיק יכול לכוף את הניזק לתקן דוקא במוסך שלו, ואם הוא מעוניין בדמי הפחת, זכותו לקבל דמי פחתו.
הערה
יש לשים לב שברכב המבוטח בביטוח מקיף התשלומים שבעל הרכב מקבל אינם הפחת, אלא דמי החלפים והעבודה לתיקון הנזק שנגרם לרכבו. ולכאורה זהו תשלום הנזק לפי הש"ך.
אלא שגם תשלום זה אינו מביא את הרכב הניזוק למצב הרכב לפני התאונה, וירידת ערך של רכב שעבר תאונה אינה כלולה בביטוח המקיף. ואם בעל הרכב ירצה למכור את רכבו אחר שתוקן ערך הרכב יהיה פחות מרכב שלא עבר תאונה.
כמו"כ, גם אם ימשיך וישתמש ברכב לאחר התיקון, כיון שהרכב עבר תאונה רשמיה של התאונה כגון בלאי מהיר יותר וכד' גם הם אינם משולמים במסגרת הביטוח המקיף.
לכן גם מי שרכבו נפגע ואין הכרח להשביתו, וניתן לתקן את הרכב, מעדיף בכ"ז להשביתו ולקבל את שווי הרכב לפני התאונה, ולא רכב מתוקן, ולכן רבים מן הניזוקים מבקשים מן השמאי שיכריז על הרכב כמושבת לגמרי והוא יועבר לחברת חלפים ובעליו יטול מחיר מלא של הרכב לפני התאונה מחברת הביטוח. ובכך הם מעבירים את תשלומי הנזיקין להיות כתשלומי גנב וגזלן שאין שמין להם שברים.