חבל נחלתו יח לז
סימן לז
ביעור בשביעית ע"י הפקר
שאלה
עריכהמי שיש לו ארגזי יין ומיץ ענבים שקנה מאוצר בית דין. מה עליו לעשות בשעת הביעור ומתי הוא חל?
תשובה
עריכהא. במשנה בשביעית (פ"ט מ"ח) נאמר כך: "מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור".
וכך פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ז הלכות א-ג):
"פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כ"ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית".
"כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן".
"היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד".
מתבאר מן הרמב"ם שכאשר כלה אותו מין לחיה בשדה צריך לבער את פירות שביעית מן הבית ואחרי חלוקת מה שיש לו כדי מזון שלש סעודות לכל אחד צריך לכלות את הנותר לו בבית לגמרי ע"י שריפה או קבורה.
ב. הראב"ד (שם הלכה ג) סובר שהביעור היה בשני שלבים: בתחילה כשכלה אותו מין באותה עיר ותחומיה כל אחד הביא את הנשאר אצלו לאוצר שבעיר ושם היו מחלקים מזון ג' סעודות לאנשי העיר עד שיכלו, ואם אין במקום אוצר צריך להפקיר ואז כל אחד ואף המפקיר יכולים לזכות בפירות. לאחר שכלה אותו המין מכל השדות בא"י מי שיש בידו פירות שורפן או מאבדן.
ג. שיטת הר"ש (שביעית פ"ט מ"ח) היא שהביעור משמעו חלוקת הפירות, הפקרתם, ואח"כ זכיה בהם אף הוא בעצמו ואכילתם עד שיכלו. וז"ל: "מחלקן ב' וג' לכל אחד ואחד מאנשי ביתו ואח"כ יבער כדתניא בתוספתא (פ"ח) מי שיש לו פירות שביעית והגיע זמן הביעור מחלק מהן לשכניו וליודעיו ולקרוביו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס ואוכל והולך עד שיכלו". וכן דעת הסמ"ג (עשין קמח) והרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ז).
ד. מנהגנו כיום כששמיטה מדרבנן לרוב הפוסקים כשיטת הר"ש, שהביעור הוא הפקר ואף המפקיר יכול לזכות בפירות שהפקיר. עפ"י שיטה זו מבואר המסופר בירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד): "רבי יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לרבי ירמיה א"ל מה אריוותא קמך ואת שאל לתעליי'?! אתא שאל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלתא1 רחמין ואפקרה קומיהון. קפודקאי דציפורין שאלין לרבי אימי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאל שלם איך צורכה מיעבד? א"ל כד תיחמון ריגלא צלילא תיהוין מפקון לשוקא ומבקרין ליה וחזרין וזכיין ביה "...
ומסביר זאת הר"ש (שביעית פ"ט מ"ח): "פי' שיש בני אדם כשמפקירין בפניהן חוזרין וזוכין בכל ואין בעלים יכולין לחזור ולהכניסם בביתם ולכך הורה רבי יאשיה לר' יצחק שיראה ג' אוהביו ויפקיר בפניהם ולא בפני כל אדם. קפודקאי פי' בני אדם קפדנים2 שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזרו להם והורה רבי אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואחר כך יזכו וכל הני סברי כרבי יוסי דנמוקו עמו ושרי אף לעשירים".
וכן האור זרוע (ח"ב, הל' פסחים סי' רמו) מביא ראיה מביעור שביעית בדרך זו: "מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו אחר הפסח ושרי אפי' באכילה וראיה לדבר ממסכת שביעית גמ' ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית תני והלכה כדבריו חזקיה אמר מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא אתא עובדא קומי ר' יוסי ואורי כחזקיה אמר אנא לא דאנא סבר כותיה אלא מה דאנא חמי רבנן סברי כותיה. ר' יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא אתא שאל לר' ירמיה אמר מה אריותא קומיך ואת שאול לתעלייא. אתא שאיל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלתא רחמין ואבקרה קומיהון. קפודקאי דצפרין שאלון לר' אמי בגין דלית לאילן עמא רחים ולא שאיל שלם היך צורכה [מיעבד] א"ל כד תחמון רגליא צללא תיהוון מפיק ליה לשוקא ומבקרין ליה וחוזרין וזכין ביה. פי' רבי' שמשון משנץ זצ"ל קפודקאי בני אדם קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזירו להם והורה להם ר' אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואח"כ יזכו. הא למדת שהמפקיד על מנת לחזור ולזכות בו הוי הפקר אף על פי שיחזור ויזכה".
ה. וכך כתב השל"ה (שער האותיות, אות הקו"ף – קדושת האכילה [א] אות קמא) מספר חרדים:
"ונמצינו למדין, שכל פירות שקונה ישראל בשביעית, כל קדושת שביעית נוהג בהם, וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור, דהיינו להפקירן בפני שלשה אוהביו, ואחר כך זוכה בהם ואוכלם עד עולם. וגם, אחר הביעור מותר לקנות אותם מן הגוי, שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה, מוכח בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור, אלא לפי שהשהה אותן בביתו ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור, אבל הגוי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן, כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית, מפני שלא חטא במה שזרעה, שהרי לא נצטוה. אך, אחר שקנה ישראל הפירות מהגוי אפילו אחר הביעור, מיד חל עליו חובת ביעור, ומפקירן בפני שלשה אוהבים וחוזר וזוכה בהן. וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן, שכתב, שאם עיכב ישראל את הפירות כדי לאכלן אסורים באכילה, משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן, אלא להפקירן בזמן ביעורן, או לאחר ביעורן, לא נאסרו. וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור, וכשיודע לבית דין יאמרו לו שיקיים בהם מצות ביעור, או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם, והכי נמי ישראל זה, שבאו לידו פירות הגוי אחר זמן הביעור, ודאי לא נאסרו ביד הגוי, ועתה שבאו ליד ישראל יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן, וזה ברור, עכ"ל ספר החרדים".
מתבאר שרק אם נמנע מלבער – להפקיר אז פירותיו נאסרו אבל אם מפקיר אפילו אחר זמן ביעור לא נאסר ויכול להמשיך ולאכול עד שיכלו.
לעומת זאת החזון איש (שביעית סדר השביעית סעיף ד) כתב: "זמן היתר אכילתן ג"כ מוגבל שאין אוכלין אותן רק בזמן שיש עדיין ממין זה בכרם ובפרדס אבל לאחר שכבר כלה המין מהכרם ומהפרדס חייב לבערן מן הבית, אמנם אין מצות הביעור שוללת מאתנו אכילתן, ומהו ביעור מוציא הפירות לשוק ומניחן על הארץ ומפקירן ומותר גם לו לחזור ולזכות בהן ולאכלן, ההפקר צריך שיהי' בפני שלשה אנשים ואפי' הם אוהביו ובטוח הוא בהן שלא יזכו בפירות בעת שהוא מפקירן, ומצות ביעור קל לקיימה לפי האמור, הגיע זמן הביעור ולא ביער נאסרו הפירות ואסורין באכילה לכל אדם וטעונין קבורה או שריפה ובכל דבר המאבדן".
וכמותו פסק בדרך אמונה (הל' שמיטה ויובל פרק ז) שאם לא הפקיר בדיוק בזמנו שוב אינו יכול להפקיר וצריך לאבד את הפירות.
ו. לגבי דרך ההפקר כתב בדרך אמונה: "ודוקא בפני ג' אנשים [ולא מהני בפני א']". אמנם בציון הלכה (ס"ק לא) הביא שהוא פסק כחזו"א, אבל "ודעת הגר"א בביאורו לירו' נראה דסגי בחדא מינייהו או להוציא לשוק או להפקיר בפני ג' (ורמזו מרן בסי' י"א סק"ז) אבל מרן נראה שלא פסק כן. ועי' בדברי ישראל שגם לד' הגר"א לא מהני שיפקיר במדבר במקום שבטוח ששום אדם לא יבא לזכות אא"כ הסיח דעתו ממנו לגמרי".
היינו, לפי הגר"א די בהוצאה לשוק אפילו שלא בפני שלשה או בפני שלשה מאוהביו וללא הוצאה מביתו.
ז. לגבי מי שיכול להפקיר לפניהם, הוסיף שם בציון הלכה אות ל: "ונראה דלא סגי להוציאו בחצר מדנקט בירו' מפקין לי' לשוקא (ובמהר"ם חלאוה פסחים נ"ב א' כ' מוציא פירותיו לרה"ר), והג' אנשים י"א שיכולין להיות אפי' אשתו ובניו (תשו' מהרי"ט סי' פ"ה) וי"א דצריך שיהיו כשרים לעדות (כף החיים או"ח סי' רמ"ו בשם מנחת פתים ולכאו' סגי בשנים מהם ראוין לעדות וראיתי תשו' ממו"ח שליט"א שמצדד דלא מהני בפני נשים וכ"ש אשתו ובניו דלא מהני וכ"כ בתה"ש בשמו דראוי ששנים מהן יהיו כשרין לעדות וגם השלישי לא יהי' מבני ביתו) וכ"כ בס' ארחות רבנו ח"ב ע' שנ"ד בשם אאמו"ר זללה"ה".
ח. לגבי זמן הביעור ליין או למיץ ענבים נאמר בירושלמי שביעית (פ"ז ה"א): "ר"י בשם ר"ש בן יוצדק ביין עד הפסח בשמן עד העצרת ובגרוגרות עד הפורים רבי ביבי בשם רבי חנינא ובתמרין עד החנוכה". (והובא אף ברדב"ז פ"ה הל' כג). ובארו המפרשים שהכוונה לזמן ביעור. אולם זמן זה מהווה בעיה עפ"י דברי הדרך אמונה (ציון הלכה כט): "ואם יש ספק בזמן הביעור יכול להכניסן לביתו אחר שהפקירן ולא יתכוין לזכות בהן עד שיעבור זמן הביעור כן הורה מרן ז"ל ובשעת הדחק שהי' טירחא גדולה להוציא החוצה התיר מרן להפקיר בפני ג' אף שלא יוציא החוצה [אולי סמך בשעה"ד ע"ד הגר"א בירו' פ"ט ה"ד]. ושמעתי בשם מרן דהא דצריך להוציא לחוץ הוא דוקא במפקיר ביום אחרון אבל אם מפקיר קודם לכן א"צ להוציא ובלבד שלא יחזור ויזכה בהן עד אחר זמן הביעור ולכן במינים שאין ידוע זמן הביעור כשקונה אותן לפני הזמן לא יתכוין לזכות בהן אלא ישארו הפקר עד אחר שיעבור זמן הביעור וכן כשנוטלן מאוצר ב"ד או מחנויות השמיטה לפני זמן הביעור לא יתכוין לזכות בהן עד שיעבור בודאי זמן הביעור".
וא"כ בשעת הדחק יכול להפקיר בביתו או במחסן שלו לפני שלשה אוהבים ודיו. אמנם מה שכתב שלא יזכה הוא דבר מסובך מאד וכי שבוע ימים יוציא ויכניס את פירותיו?!
וראיתי שכתב בספר השמיטה שאם אינו יודע את זמן הביעור יפקיר לפני הזמן, וישתמש בהם בהפקרם עד אחר עבור זמן הביעור ואז יזכה, וגם דרך זו אינה נקיה מקושיות שהפירות או היין בתוך ביתו אבל הם 'מופקרים' וא"כ איזה מין הפקר זה.
ט. בספרי (חלק ט סי' מה) עסקתי בשאלת חיוב הפקר בפירות שקיבל או קנה מאוצר בית דין. והוכחתי שם שפירות שעברו את אוצר בית דין אינם צריכים הפקר נוסף. והדברים מפורשים ברמב"ן (ויקרא כה, ז): "ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה. וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין, והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר, הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם".
ואמנם אוצר בית דין של ימינו שונה מאוצר בי"ד המופיע בתוספתא וברמב"ן, אולם דבריו ברורים אין צורך בביעור בפירות שהיו באוצר בית דין בין אם הם נמצאים בזמן הביעור באוצר ובין אם הם חולקו כבר לאכילה.
ואמנם יש מן הפוסקים האחרונים שחלקו על כך ולפי דעתם אף פירות אוצר בית דין צריכים ביעור אולם הם חולקים בכך על הרמב"ן, עיי"ש.
וכן ראיתי בקיצור שו"ע עם הוספות הגר"מ אליהו זצ"ל שכתב בקיצור הלכות שמיטת קרקעות (סעף קטו): "פירות שנמצאים באוצר בית דין לא חל עליהם חיוב ביעור". והביא מקורו מן החזו"א (סי' יא ס"ק ז). אמנם בהערה הוסיף שיש מחייבים בביעור.
י. נראה כי למעשה למכריעים כרמב"ן אין שום צורך בהפקר, בפרי או משקה שנקנו מאוצר בית דין. ואעפ"כ הרוצים להחמיר יוציאו את היין או מיץ הענבים יביאו שלשה מאוהביהם ויודיעום שהוא הפקר ואח"כ יכניסו לבתיהם. ונראה לענ"ד שאין צורך ביין אוצר בית דין לעשות זאת דוקא בערב פסח, ואם ברצונם בכ"ז לדקדק בדבר, יכניסו לבתיהם לאחר ההפקר ללא כוונת זכיה. ויזכו בו שוב אחר הפסח.
ועי' עוד בסימן שהזכרתי בספרי לעיל.