חבל נחלתו יח לג
סימן לג- קטנים בפאה ובשאר מתנות עניים
שאלה עריכה
האם קטן יכול לזכות בפאה מן התורה או שזוכה רק מדרבנן, וכן ביחס לשאר מתנו"ע?
תשובה עריכה
א. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ב הי"ז) כתב: "בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז, בשחר, ובחצי היום, ובמנחה, ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול, ולמה לא קבעו לה עת אחת ביום מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה".
ולכאורה מכאן ראיה שאף קטנים נוטלים מתנות עניים. אולם אין מכאן ראיה ברורה. שכן אולי מעורבת כבר בכך תקנה מדרבנן. ואף אם נחוש לתרו"מ חכמים תקנו שמתנו"ע שנטל קטן עני פטורות מתרו"מ מדין הפקר בית דין.
ב. בבבא מציעא (יב ע"א) נאמר בברייתא: "השוכר את הפועל – ילקט בנו אחריו, למחצה לשליש ולרביע – לא ילקט בנו אחריו". ומסיקה הסוג' שזכיית הקטן מדרבנן משום תקנת חכמים.
ובחידושי הריטב"א (בבא מציעא יב ע"ב, וכן בשטמ"ק) כתב במפורש שלקטן אין זכיה מן התורה בפאה, וז"ל: "והוי יודע דכל מאי דאמרינן בסוגיין דקטן אין לו זכיה מדאורייתא היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה, אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכיה כדאמרינן במסכת גיטין (ס"ה א') ג' מדות בקטן ושם פירשתיה יפה בס"ד". ולפי הריטב"א מתנות שיש בהן דעת אחרת מקנה זוכה מן התורה, כגון מעשר עני שבעה"ב מחלקו או מתנות כהונה.
וכ"כ בקצות החושן (סי' רמג ס"ק ד) שקטן אינו זוכה במתנות עניים שבשדה מן התורה (ויכול לקבל במעשר עני המתחלק בבית) וחילק לפי דעת הפר"ח בין מתנות כהונה שקטן נוטל לבין מתנות עניים שאינו יכול ליטול. ובאר הקצות:
"ולכן נראה לענ"ד בטעמא דהך מלתא דחש"ו יש להם זכיה במתנות כהונה, היינו משום דממון כהנים [הם] וכבר זכתה בהם התורה לכהנים, א"כ אפילו כהן קטן נמי, כמו בירושה דאית להו, וכי קא זכו מדידהו קא זכו. וכן בחמש סלעים דבן כיון דחוב הוא לכהנים א"כ קטן נמי אית ליה זכיה, ועיין תוס' ריש פרק בן סורר (סנהדרין סח, ב) ד"ה קטן אי אתה צריך לחזור אחריו שהקשו מנא ליה להאי קטן ממון, וע"ש שכתבו במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא ע"ש, ומבואר מזה דכל שמגיע לו עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו, א"כ ה"ה חוב דפדיון הבן זוכה הקטן במה שניתן לו עבור חוב, דגבי פדיון הבן נמי שעבודא דאורייתא כמו בשאר חובות ודו"ק".
"אמנם במתנות עניים מבואר להדיא בש"ס פ"ק דמציעא (יב, א) גבי לקט ופיאה דקטן אינו זוכה מדאורייתא. ואפשר לומר דמתנות עניים שאני דכתיב (ויקרא יט, י) לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם, ומש"ה כל שאין לו יד לזכות לא זכה, אבל במתנות כהנים דלא כתיב בהו עזיבה הוי ליה ממון כהנים ממש ומש"ה שוטה נמי זוכה בדבר שיש לו, ומתנות כהונה כעין שכירות לכהנים חלף עבודה, ואפילו כהנים שפסולין לעבודה נמי יש להם זכיה, וכבר כתבו תוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות, ולא אמרינן נהי דיש לו חוב אבל אכתי היכי זוכה במה שנותן לו בעה"ב, אלא צ"ל דכיון דמגיע לו עבור החוב זוכה במה שנותן לו בעה"ב, וה"נ זוכה חש"ו במתנות כהנים שלהם ולא כן במתנות עניים וכמ"ש ודו"ק".
מתבאר כי לפי הקצות יש לחלק בין מתנות כהונה שקנויות לשבט הכהונה לבין מתנות עניים שהן כהפקר לעניים בלבד, אבל כל אחד מהעניים צריך לזכות בהן ולכן מי שאין לו זכיה מן התורה אינו יכול לזכות בהם. וכן בס' שרשי הים לרב מאיו (תלמיד שער המלך, הל' לולב פ"ח ה"י) נקט כקצות שדין כל מתנות עניים שאין בהן דעת אחרת מקנה וקטן אינו זוכה מן התורה אלא מדרבנן. וכן בשו"ת הרי בשמים (ח"ה (מהדורא חמישאה) סימן נט).
ג. מדברי בעל משנה ראשונה נראה שסובר שקטן זוכה מן התורה. בפאה (פ"ד מ"א) נאמר במשנה: "אפילו צ"ט אומרים לחלק ואחד אומר לבוז – לזה שומעים שאמר כהלכה". היינו כיון שבפאה הדין הוא שכ"א בוזז לעצמו, לכן אפילו הסכימו כל העניים בשדה לחלוק ולא לבזוז ואחד רוצה לבזוז ולא לחלק בשוה ביניהם – שומעים ליחד משום שדעתו כהלכה.
וכתב על כך המשנה ראשונה: "צ"ל דבדבר שבממון ודאי מהני מחילה לכ"ע דהוי כאילו זכו בו עניים והדר יהבי ליה לבעה"ב ודמי למקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דלר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים ועי' בתוס' פ' אע"פ דף נ"ו. ונ"ל כיון דמטעם מחילה שומעין להם אם יש עמהם תינוקות קטנים אין שומעים להם דלאו בני מחילה נינהו".
וצריך להבין מה כוונתו לגבי תינוקות קטנים. נראה שדבריו מכוונים לגבי האומרים לחלק שיכולתם לשנות מדין תורה הוא משום מחילה שכל אחד מוחל על דינו לבזוז, ולכן יכולים לשנות מדין תורה. כל זאת אם אין קטן ביניהם אולם אם מעורב בהם קטן מחילתו אינה מחילה ולכן צריכים לבוז ולא לחלק.
מדבריו עולה שלקטן יש זכיה מן התורה בפאה, שאל"כ מה אכפת לי מן הקטן הרי אינו יכול לזכות בפאה מן התורה וממילא לא חשוב לנו האם הוא מוחל או לאו.
ד. המשנה למלך (הל' תרומות פ"ב ה"ט) דן ממתי נפטרו מתנו"ע מתרו"מ. וז"ל: "ויש להסתפק בהא דקי"ל דפאה פטורה מן המעשר אם פטור זה הוא משעה שהפריש או דילמא לאחר שזכו בה העניים ונפקא מינה דאם הפריש ובא עשיר ולקח פאה בערמה באומרו שהיה עני או באונס אי חייב העשיר להפריש מעשר ואם לא הפריש חייב משום טבל. דאי אמרת דמשעה שהפריש נפטר א"כ עשיר זה פטור לפי שלא לקח כי אם דבר הפטור ואי אמרת דלא מפטר כי אם אחר שבא ליד עני א"כ זה העשיר חייב לעשר וראיתי בסוף פרק השולח דרבה רצה להוכיח דאין קנין לעכו"ם בא"י מדתנן בפ"ד דפאה הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר אלא א"כ הפקיר דמאן אילימא דישראל ולקטינהו עכו"ם אלא א"כ הפקיר הא מיפקרי וקיימי אלא לאו דעכו"ם ולקטינהו ישראל לא לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם נהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו"ם מי אפקרינהו ע"כ, הרי הדבר מבואר דעכו"ם דלקט פאה חייבת במעשר ואי אמרת דמשעה שהפרישה נפטרה א"כ הפאה שלקט העכו"ם נמי פטורה וא"כ הוא הדין נמי דאם לקחה עשיר דחייבת, כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת וכי תימא תיקשי הא דתנן שבלת של לקט שנתערבה בקציר דצריך להביא ב' שבלים כו' כי היכי דלא ליפרוש מן הפטור על החיוב ואי אמרת דלא נפטרה כי אם אחר שבאה ליד העני אף השבלת של לקט חייבת כיון שלא בא ליד עני הא לא קשיא משום דאפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעה"ב".
וא"כ המל"מ מחלק בין פאה לבין לקט. פאה רק כשבאה ליד עני נפטרה מתרו"מ ולכן עשיר או עכו"ם שלקטו פאה חייבים בתרו"מ. לעומת זאת לקט נקבע משעת נפילה ואז נפטר מתרו"מ. ולענ"ד יש להוסיף גם פרט שנפל בשעת בצירה או אף עוללות כאמור במשנה בפאה (פ"ז מ"ח): "המקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות אין העוללות לעניים משנודעו בו העוללות העוללות לעניים".
ה. בשו"ת להורות נתן (ח"ו סי' כג) הביא דעת הריטב"א והקצות ועל פי דעת המל"מ חילק בין פאה שזוכה מן התורה ללקט שקטן אינו זוכה מן התורה, וז"ל:
"ב) הנה באמת בשיטה מקובצת בש"ס בבא מציעא (יב א) הביא מהריטב"א וז"ל, והוי יודע דכל מאי דאמרינן בסוגיין דקטן אין לו זכיה מדאורייתא, היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה, אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכיה כדאמרינן במס' גיטין ג' מדות בקטן עכ"ל. הרי בהדיא דמתנות עניים לא הוי דעת אחרת מקנה, והוכיח כן מסוגיא זו דאי לית ליה זכיה לנפשיה אין הקטן קונה את הלקט. ובקצה"ח (סי' רמ"ג סק"ד) כתב בטעם דאין הקטן זוכה במתנות עניים וכדמוכח מסוגיין, משום דבמתנות עניים כתיב לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינה אלא עזיבה שיזכו בה בעצמם, ומשו"ה כל שאין לו יד לזכות לא זכה עיין שם. וזה ממש היפוך דברינו שכתבנו דבמתנות עניים כיון דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם והמצוה היא שתגיע ליד העניים א"כ הו"ל דעת אחרת מקנה".
וחלק על הריטב"א והקצות, והסביר את הראיה מתוך סוגית ב"מ (ע"א) בדרך אחרת דוקא בלקט ולא בפאה:
"ג) אולם בעיקר הדבר שכתב כהד"ג שליט"א להוכיח מהסוגיא דב"מ דבמתנות עניים לא הוי דעת אחרת מקנה, לענ"ד נראה דודאי דמתנות עניים הוי דעת אחרת מקנה, כיון שכל עיקר הפקרו הוא כדי שיזכו בה עניים, וא"כ הו"ל כהקנאה לכל עני שיזכה בו, ברם כל זה שייך היכי דהזוכה הוא עני ונתקיים בה מצוותה, אבל בסוגיא דב"מ דמיירי שהקטן מגביה לצורך אביו העשיר, הנה בגוונא זו ודאי שאין בעל השדה מקנה לו את הלקט, דרק לעניים הפקירו ולא לעשירים... א"כ בנ"ד שהוא מגביהו לצורך אביו והקטן לא קנאו מעולם, א"כ אין בעל השדה מקנהו כלל, שהרי אינו מקנהו אלא לעני ולא לצורך עשיר. וכאן אי אפשר לומר מגו דאי בעי הוי זכי לנפשיה זכי נמי לאבוה, דסברא זו שייכת רק כשיש להקטן כח לקנות מצד עצמו מדין תורה דאז י"ל דיכול להעביר כחו זה לקנות לאביו, אבל כשכל כחו לקנות הוא רק מצד רצון והקנאת בעל השדה, א"כ התינח כשהקטן קונה באמת לעצמו נמצא דבעל השדה רוצה להקנות לו ושפיר קונה, אבל כשמגביהו לצורך אביו שהוא עשיר והוא עצמו אינו קונה כלל, הנה בגוונא זו אין בעל השדה מקנהו כלל, דהא ליכא מצוות עזיבה אלא לעניים ולא לעשירים, וממילא ליכא דעת אחרת מקנה ואיך רשאי בנו ללקט לאביו). ומעתה יוצא דגם במתנות עניים איכא דעת אחרת מקנה, ורק הכא שאני משום שהגביהו לצורך אביו שהוא עשיר, ולק"מ קושיית קצה"ח דאמאי אין הקטן קונה במתנות עניים, דכיון דהגביהו לצורך אביו ליכא דעת אחרת מקנה. וגם מש"כ הריטב"א דבפאה ליכא דעת אחרת מקנה, י"ל דאין הכונה דבכל פאה ושאר מתנות עניים ליכא דעת אחרת מקנה, אלא ר"ל בפאה דמיירי ביה הסוגיא דב"מ בזה ליכא דעת אחרת מקנה, הואיל דהקטן הגביהה לצורך אביו העשיר ובכה"ג אין בעל השדה רוצה להקנותו ודו"ק".
"ד) ברם מתוך קושיית כהדר"ג שליט"א מצינו מרגניתא, והוא דיש לחלק בין לקט דלא הוי דעת אחרת מקנה ובין פאה דהוי דעת אחרת מקנה – דהנה מבואר ברמב"ם (פ"ב ממתנות עניים הי"ד) אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו, לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית עכ"ל. הרי מבואר דאין הפאה נעשית הפקר ממילא, אלא ע"י דעתו של בעל הבית. ואלו לענין לקט כתב הרמב"ם (פ"ד ממתנות עניים הי"ד) וז"ל, המפקיר את הלקט עם נפילת רובו אינו הפקר מאחר שנשר רובו אין לו בו רשות עכ"ל, הרי דלקט נעשה הפקר מאליו, דמיד שנפל רובו יצא הלקט מרשותו. ומעתה נראה לומר, דבלקט ודאי דלא הוי דעת אחרת מקנה אותו, דעד כאן לא שמענו דהפקר הוי דעת אחרת מקנה אלא בהפקר כזה התלוי בדעתו וברצונו כלומר שהוא הוא המפקירו, דבזה יש לומר שהפקירו לכל הזוכה בו והו"ל כנותן מתנה, אבל לקט שנעשה הפקר מאליו ואף בלא דעתו ורצונו, דהא מיד כשנפל רובו מהמגל או מתוך ידו יצא השבולת מרשותו, והוא לא התכוין להפילו או להפקירו אלא שהתורה הפקירה אף שלא מדעתו, ולכן לא הוי דעת אחרת מקנה. אבל פאה שאינה נעשית פאה עד שיפרישנה מרצונו ומדעתו, ואף אם לא נשאר בסוף שדהו אלא פאה זו מ"מ לא נעשה פאה מאליה, אלא שצריך שיכוונו הבעלים להפרישה לשם פאה, ורק אז זכו בו העניים, י"ל דהוי שפיר דעת אחרת מקנה שרוצה להקנותו לעניים כמצוותו. וכן יוצא מהמל"מ (פ"ב מתרומות ה"ט)".
"ה) ומעתה נתיישבה הקושיא מסוגיא דב"מ הנ"ל, דהתם מיירי בלקט, ובזה ודאי דליכא דעת אחרת מקנה ולכן אין הקטן קונהו, אבל פאה הוי שפיר דעת אחרת מקנה. וא"כ קמה וגם נצבה תירוצינו על תוס' גיטין (סא א) דמוכח בדבריהם דידו קונה אף בלא כונת קנין, והמל"מ הקשה דדבריהם סותרים למה שכתבו בתוס' ב"ב (נד א) דהיכי דיודע שהדבר נמצא בחצרו ואינו מכוין לקנות גרע טפי ואינו קונה, וכתבנו ליישב דתוס' בגיטין מיירי במתנות עניים והו"ל דעת אחרת מקנה ולכן אינו צריך כונת קנין, וכהד"ג הקשה מש"ס ב"מ הנ"ל דלקט לא הוי דעת אחרת מקנה – והנה למאי שנתבאר א"ש, דדוקא לקט לא הוי דעת אחרת מקנה, אבל פאה דמיירי בה התוס' בגיטין שם דמיירי בעני המנקף בראש הזית ולקט פאה וכמש"כ בתוס' רי"ד שם, ובפאה הוי שפיר דעת אחרת מקנה, ולכן קונהו העני אף בלא כונת קנין וא"ש. (האמנם הריטב"א כתב בסוגיא דב"מ דבפאה ליכא דעת אחרת מקנה, ולא נחית לחלק בין פאה ולקט, אבל בדעת התוס' י"ל כן וכנ"ל)".
ו. לחידושו של שו"ת להורות נתן כיוון אף בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' קכט אות כג): "ובהיותי בזה נרויח ראי' לדברי המל"מ (בפ"ב דתרומות הל"ט) הנ"ל, דלקט אף דלא בא ליד הזוכה, כבר חל שם לקט עליו, מדאיתא בב"מ (י"ב ע"א) לענין לקט, דקטן אינו זוכה מדאו', ומדמי לה למציאה, וא"נ דעיקר שם הלקט חל דווקא בבא ליד הזוכה, א"כ הוי דעת אחרת מקנה, דאף דבשעה שנפל, לא הי' בדעתו כלל, אפ"ה כיון דהוי עודנו ברשותו עד שבא ליד הזוכה, א"כ ממילא הוי דעת אחרת מקנה בשעת הזכי', ומה ראי' למציאה, דאין כאן דעת אחרת, כדאיתא שם (ב"מ י"ב). אלא עכ"ח דבלקט, יוצאת לאלתר מרשותו, וחל עליו שם לקט, וממילא בשעת הזכי', אין כאן דעת אחרת מקנה וק"ל, ובזה צ"ע על לשון הקצה"ח (בסי' רמ"ג סק"ד), והעתיקו גם בנתה"מ (סק"ח) שם, דמבואר (בפ"ק דמציעא) גבי לקט ופאה דקטן אינו זוכה, לפי הנ"ל דווקא בלקט אמרינן כן, דיוצאת לאלתר מרשותו, ואין כאן דעת אחרת מקנה, וכאשר באמת פי' רש"י שם, כל הסוגיא בלקט, וכן בתוס' שם נקטו בכל פעם לישנא דלקט, והיינו משום דכן משמע מלישנא דילקט בנו אחריו, ופשוט הוא, אבל מנא לי' לחדש גם פאה, דלדעת המל"מ הנ"ל, אינו יוצאת מרשותו עד שבא ליד העני, וא"כ הוי דעת אחרת מקנה, דגם לקטן יש לו זכי' מן התורה, וכאשר הביא שם הפר"ח בשם התוס' עי"ש".
מסקנה עריכה
מחלוקת בין הפוסקים אם לקטן זכיה מן התורה בפאה ובשאר מתנו"ע, אבל בלקט לכו"ע זוכה רק מדרבנן.