חבל נחלתו יח טז

<< · חבל נחלתו · יח · טז · >>

סימן טז- סימני ראש השנה

שאלה

בראש השנה אנו אוכלים מיני ירקות ואומרים עליהם ברכות לעצמנו, מה התועלת בכך, והאם ה'סימנים' פועלים או שהם רק לעידוד עצמי?

תשובה

א. נאמר בהוריות (יב ע"א וכן בכריתות ה ע"ב): "ת"ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון. אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי1 בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי. (רש"י: דהני גדלי לעגל טפי משאר ירקות קרא דלעת רוביא תלתן). אמר להו רב משרשיא לבריה: כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו, גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו, וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה, דכתיב: והיו עיניך רואות את מוריך, וכי גרסיתו – גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו, ותיבו אקילקלי דמתא מחסיא ולא תיבו אפדני דפומבדיתא, טב גלדנא סריא [דמתא מחסיא למיכל] מכותחא דרמי כיפי".

הסימנים להצלחת מעשים אינם ניחוש שהרי הוא לא תולה בהם את עשייתו (עי' בסימן כה) אולם יש בהם הנחת סימן לעצמו דבר הקרוב לניחוש, וכמו בניחוש השאלה היא מה אנו פועלים על ידי סימנים אלו: האם זו תפילה או בקשה מהקב"ה ואם כן מה עניין הסימן וכי אי אפשר לבקש עלינו ללא הסימן שרואים או אוכלים אותו.

ב. הסימנים בראש השנה קדומים מאד, הם מובאים כאמור בש"ס ומביא האור זרוע (ח"ב הל' ר"ה סי' רנז): "בתשובות הגאונים שחקתם שאנו נוחשין נחישות שאנו רגילין ליקח ראשי כבשים בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיק' ואוכלים טיסני עם בשר שמן ואוכלים רוביא דהוא פול המצרי וכרתי ואנו שוחטים תרנגולת בערב יום הכיפורים כמספר בני הבית וזה הניחוש טוב הוא ורובו מיסוד המקרא והגדות. על ראשי כבשים שאנו אוכלים כדי שיזכרנו הקדוש ברוך הוא לטובה וישימנו לראש ולא לזנב, ומה שאנו אוכלים טיסני ושותים דבש וכל מיני דבר מתוק כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה, וכן כתוב בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים. רוביא אנו אוכלין כדי שירבה נכסינו כרוביא זו וכרתי אנו אוכלים כדי שיכרתו שונאינו. ומורי רבי' אב"י העזרי הביא מפ"ק דכריתות ופרק בתרא דהוריות דאמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא קרא ורוביא וכרתי וסילקי. ותמרי. ואנו רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי ומטבילין הראש בדבש כדי שיזכור לנו איל של יצחק ודבש כדי שתהא השנה הבאה עלינו שמינה ומתוקה". (וע"ע בתשובה המלאה בראבי"ה (ח"ב סי' תקמז ד"ה מצאתי בתשובת).

ג. וכך כתב בספר אבודרהם (סדר תפלת ראש השנה ד"ה גרסינן בפרק): "ובתשובת הגאונים כתוב וכן מנהג כל החכמים שמקריבין לפניהן בראש השנה טנא שיש בו דלועין ופול המצרי כרישין ושלקות ותמרים ומניחין ידיהן על כל אחד מהן ומוציאין משמותם סימן טוב ואומרים על דלעת קרא יקרע גזר דיננו. ועל הפול רוביא ירבו זכיותנו ועל הכרתי יכרתו שונאינו. ועל התרדים סילקא יסלקו עונותינו. ועל התמרים יתמו עונותינו. ומוסיפין עוד רמון ואומרים עליו נרבה זכיות כרמון. ויש אומרה בלשון יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו ושיקרע גזר דיננו. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיתרבו זכיותינו וכן כולם. ויש נוהגין לאכול ראש כבש ודגים ומיני מתיקה ע"ש (עי' דברים כה, יג) והיית לראש ולא לזנב. ודגים לפרות ולרבות כדגים ואין מבשלים בחומץ וה"ר מרוטנברג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק".

מדברי הגאונים נראה שהסימנים הם ברכה לעצמנו ותפילה על כך, הם אינם מרחיבים מה צד הברכה בכך.

ד. בספר דף על הדף (הוריות יב ע"א) הביא כמה מדעות ראשונים ואחרונים:

בתחילה מביא מהמרדכי ביומא (רמד תשכ"ג) את תשובת הגאונים, ומוסיף:

"וכתב הגר"ש קלוגר ז"ל בהגהות חכמת שלמה (או"ח סי' תקפ"ג ס"ק א'): הנה הטעם מ"ש בש"ס ובש"ע לאכול דברים טובים ומתוקים אין הכוונה דרך תפלה, דאין מקום לתפלה בשעת אכילה, רק זה הוי לבטחון ואמונה, כי מראה שהוא מאמין ובוטח שכן יהיה, ובפרט לפמש"כ בדרושים דבר"ה יהיה אדם משמח ואומר כל מה שעשה הוא יתברך לטובה, ובזה יהיה נהפך באמת לטובה... ולכן מה"ט תקנו לאכול מאכלים טובים ומתוקים ולומר עליהם כן כדי שאם ח"ו נגזר להיפך יהיה נהפך ע"י אמירה זו לטובה וכו', עכ"ד".

"ובקובץ אור ישראל (שנה י"ד קו' א' ע' רכ"ג בהג"ה) מציינים על הנ"ל: ועד"ז כתב בספר צדה לדרך (לרבנו אשר ב"ר שמואל מלוניל מאמר ד כלל ה), וז"ל: ...ולפי שאנו נשענין ובוטחין על הכפרה מתוך התשובה, באה המצוה שנשמח בר"ה כמו שבאה בקבלה בעזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', ושנגיל במצוותיו ושנזכרהו מתוך השמחה, ולכן אמרו חז"ל שנהגו לשום על השולחן סלקי תמרי רוביא... וזה שלא כדרך נחושי הסכלים, אלא שהטבע משלים כוונת היום, צריך שיהא זה על שולחנו ויחשוב עליהם בדרך השיתוף סלקי יסתלק עונותינו תמרי יתמו חטאתינו וכו', עכ"ד. וצ"ב קצת בבאור כוונתו במש"כ 'שהטבע משלים כוונת היום', ודוק".

משמע שאמירתו מלמדת על בטחונו בקב"ה, ולכן חשיבות האמירה היא יותר מהסימן עצמו.

מוסיף בס' דף על הדף: "אכן המאירי (כאן) דרך אחרת יש לו בהבנת ענין ה'סימנים', וז"ל: הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה, והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת [ר"ת] קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלותם עולה הרבה, וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה, והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו, וברוביא ירבו צדקותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות, ובסלקא יסתלקו עונינו, ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו... וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים וכו', עכ"ד."

לפי המאירי הסימנים הם לעורר להנהגה טובה, כדברי החינוך (מצוה ז) שאחרי המעשים ילכו הלבבות, ולכן אין בסימנים עצמם ענין מיוחד, והאמירה בהם היא העיקר, והם מעוררים את האדם לאמונה ברבש"ע ולשוב בתשובה.

ה. אמנם המהר"ל כתב שיש בזה מעין סימן להצלחה, וז"ל בבאר הגולה (באר השני פרק ז):

"בפרק ג' דהוריות (יב א), אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי. גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ר' ירמיה נא, סג – סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם"(מ"ב יג, יז). ונאמר שם (שם פסוק יט) "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה חס ושלום ניחוש".

"והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וזה לשונו; ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקדוש ברוך הוא לאברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עד כאן לשון הרב הגדול. ודברים אלו הם ברורים. ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב, ותהי מקוימת הגזירה לטוב, לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפעל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב. ודברים אלו נעימים ויקרים מפז, וכל חפצים לא ישוו בהם". עולה מדבריו שהסימנים הם הגורמים להוצאה לפועל של מה מה שמסומן בהם ופחות האמירה. ועוד נראה שדוקא דברים אלו כמו הפעולה של הנביא שאיננה בכל דבר אלא דוקא בפעולה מסוימת שדרכה יוצאת לפועל הגזירה.

ו. עוד כתב בחידושי אגדות (למהר"ל הוריות יב ע"א) והרחיב:

"אין מושחין את המלכים. יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ"ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברי' תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל אז מקבל הדבר הטוב, וכן אם המקום רע אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים [את] המלכים אלא על המעיין שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו. וכן מה שאמר מי שבא לידע אי מסיק שתא אי לא מסיק שתא וכו', הסימן שנעשה אל האדם הוא קרוב אל הדבר, כי מי שהוא קרוב אל ההצלחה נראה בו סימן הצלחה, וכן להפך, ומי שהוא [קרוב] אל החיים נעשה בו סימן של חיים, ולפיכך הנר שהוא דומה אל הנשמה אי משיך נהוריה סימן לו שהוא חי, ואי לא משיך נהוריה הוי סימן אל הרע. וכן מה שאמר מאן דבעי למיעבד וכו', כי התרנגול הוא זריז והוא נקרא גבר, וכל עסק צריך זרוז ולכך סימנא כמו זה מלתא היא, ודבר זה יש לך להבין כי התרנגול הוא ראוי לסימן זה ביותר. וכן מה שאמר (דבית) בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה, כלומר כי בביתו אין נקרא שהוא על הדרך, אבל בבית חבריה נקרא שהוא על הדרך, ואי חזי בבואה דבבואה מורה כי יש שמירה וצל עליו, ואם לאו סר צלו מעליו ולא ילך באותה שעה. ומי שאין נותן מקום ולא יאמין לדבר זה, רק שענין האדם נוהג על פי הטבע, דבר זה סכלות, כי [ראוי] האדם בפרט שיהיה הנהגתו לא כמו בהמה שאין מזל לבהמה, רק הנהגת הבהמה טבעית והנהגת האדם היא רוחנית כי יש לו מזל. וכיון שיש לו מזל, המזל נראה ע"י סימן, וכך מועיל סימן שעושה למטה שיהיה דבק האדם בטוב למעלה, שאין הנהגת האדם כמו הבהמה שאין לה כח ומזל למעלה".

"ולכך אמר השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא רגיל (למחוי) [למיכל] וכו' כי אלו דברים: קרא הוא גדול מאוד וסימן הוא שיגדל, ורביא הוא בבנים, כרתי שיכרית שונאיו אשר הם צורריו, תמרי שנאמר צדיק כתמר יפרח, סלקי שיסלק ממנו הש"י החטאים לכך הם אלו (שלשה) [חמשה] הם סימן טוב מתחבר אליהם ע"י אכילה, שאין יותר חבור אל דבר כמו האכילה ויהיו אליו לטובה. ואין דבר זה דבר קטן כי כבר האריך הרמב"ן ז"ל בפרשת לך לך כי גם הנביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל שם, לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי אל זה וכמו שאמרו ז"ל סימנא מילתא היא".

מתבאר מדבריו שדוקא בסימנים אלו יש סימן לעתיד ולא בדברים אחרים. והוא מוסיף דברים נוספים בענין הסימנים:

"ואני אומר כי אלו דברים נזכרו בהם זכות אבות, כי כך אמרו ז"ל במדרש (ויק"ר פכ"ט) מלמדך להועיל אמר הקדוש ברוך הוא תהיו מזכירין לפני זכות אבות בר"ה שהוא יום הדין ותהיו נצולים מן הדין. ולכך יהיו לפניו אלו דברים שהם סימן טוב, והמעלה שהיה לאבות נזכר בזה, ובזה יהיה ניצול מן הדין. והנה קרא פרי גדול מאוד וזהו סימן לאברהם שנאמר עליו (יהושע י"ד) האדם הגדול בענקים. רביא הוא סימן ליצחק שאליו נאמר (בראשית כ"ו) והרביתי את זרעך, כי מן מדת יצחק הברכה באה לעולם. ולכך דרשו במדרש (פסחי' קי"ז ב') ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק, כי אברהם ברכתו הגדולה, ויצחק ממדתו הברכה לעולם, ולכך אמרו ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק. והנה שתי אלו ברכות הם באיכות ובכמות, ברכת הגדלות היא באיכות וברכת הרבייה היא בכמות. וכרתי הוא כנגד מדת יעקב שעליו נאמר (בראשית ל"ב) כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, שזה היה מדת יעקב שהיה גובר על שונאיו ושונאיו לא יוכלו לו מצד ברכתו העליונה. ותמרי הם הצדיקים שנאמר (תהלים צ"ב) צדיק כתמר יפרח וגומר. וסלקי הם בעלי תשובה שסלק חטאם, ומדריגתם גדולה שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, וזכות אלו יהי' מגין עלינו בדין. אבל במרדכי לא גרס רק קרא רביא כרתי, וגרסא זאת נראה נכונה לפי שאלו שלשה הם מורים על סימן טוב והיו גם כן באבות העולם וזכותם יעמוד לנו בדין הם ברכות כוללות הכל כמו שפרשנו ואין להאריך".

ז. וכך באר המאור ושמש (דברים רמזי יום ב' של סוכות ד"ה אמנם יראה): "אמנם יראה לרמוז בזה, כי הנה אבינו יצחק לא נעלם ממנו כי יעקב ראוי יותר לברכה מעשו; ואולם יצחק אבינו היתה מדתו מדת גבורה ודין, וידע בנפשו כי הגם שיברך לעשו – לא תחול הברכה כי אם בדין, ובאם לא יזכה – לא תעשה פרי, ועל אופן זה שם מגמת פניו בברכתו לפקוד על עשו בדין הקשה. ולזה אמר שיעשה מטעמים כאשר אהב. כי הנה אמרו חז"ל (הוריות יב א) סימנא מילתא, וליכל אינש בריש שתא קרא ורוביא סילקי ותמרי. וחז"ל האחרונים, מנעו ממנו לבל נאכל דברים חמוצים בראש השנה; והטעם, כי המשכת הברכה הוא לפי ענין הוראת המאכל ההוא, ודברים מתוקים – הם ממדת החסד, והחמוצים והחריפים הם ממדת גבורה, ולזה אנו אוכלים בראש השנה דברים מתוקים. ויצחק אבינו, להיות כי מדתו היא גבורה – אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים המעוררין מדתו, ולכן צוה להביא לו מאכלים ההם כדי להמשיך הברכה מסטרא דגבורה".

מתבאר מדברי המאור ושמש שחז"ל תקנו לאכול פירות אלה דוקא, מפני שיש להם השפעה מיוחדת עפ"י מהות היום של ראש השנה.