חבל נחלתו יח ו
סימן ו
מעשה שבת במקום מצוה
שאלה
עריכההאם מותר לקיים מצוה בשבת בחפץ שנעברה בו עבירה מן התורה, כגון סכין מילה שהועבר מרשות לרשות ורק על ידיו ניתן לבצע את ברית המילה1?
א. מעשה שבת בהלכה
בשולחן ערוך (או"ח סי' שיח ס"א) פסק: "המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד"...
המדובר בבישול לדבר הרשות, והאיסור לאכול הוא קנס מדרבנן מפני שאיננו פוסקים כר' יוחנן הסנדלר שהוא איסור מן התורה. השאלה שלנו היא האם קנסו שלא לקיים בחפץ בו נעשתה העבירה מצוה.
המשנה ברורה (ס"ק ז) כתב על פסק השו"ע: "גם לאחרים – הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג".
וא"כ אם המלאכה היתה בשוגג ניתן לפסוק כתוספות והגר"א שמותר גם לעושה בשוגג בשבת.
לגבי מעשה שבת על ידי נכרי לצורך קיום מצוה פסק הרמ"א (או"ח סי' רעו ס"ב): "י"א דמותר לומר לא"י להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא ליה דמותר אמירה לא"י אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לא"י להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו וע"ל סי' ש"ז". עולה מדברי הרמ"א שהעיטור התיר אמירה לנכרי במקום מצוה מן התורה.
והעיר המשנה ברורה (סי' רעו ס"ק כא): "אמירה לא"י – אבל שבות דישראל עצמו לכו"ע אסור אפילו במקום מצוה".
והוסיף המשנה ברורה בס"ק כה: "דהא רוב וכו' – ומ"מ מותר לומר לא"י לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאורייתא במקום מצוה דרבים [ח"א בשם המ"מ] וכעין זה דעת הפמ"ג לעיל בסוף ס"ק כ"ב".
עולה מדברי המשנ"ב שבמעשה שבת לכתחילה מחמירים אפילו בשבות של ישראל ואפילו במקום מצוה, ולכן הבירור צריך להתמקד דוקא בדיעבד, והתירו אמירה לנכרי במקום מצוה דאורייתא ודרבים.
השאלה צריכה איפה לעסוק בעושה במזיד במקום מצוה מן התורה, האם בדיעבד לאחר מעשה מותר השימוש במכשיר המצוה לצורך קיום המצוה בשבת, או שכיון שנעשה בו מעשה שבת במזיד חכמים קנסו ואסרו ואפילו במקום מצוה.
יש לדון לגבי מעשה שבת במזיד לדבר מצוה בשני עניינים מצד מצוה הבאה בעבירה ואם המצוה לא נפסלה מצד מעשה שבת האם קנסו בדיעבד במעשה במזיד.
ב. מצוה הבאה בעבירה
בדין 'מצוה הבאה בעבירה'2 ישנן שיטות שונות.
שיטה אחת (רמב"ם לפי חלק מהפוסקים עי' ספרי ח"ה סי' א בשיטתו) סוברת שלהלכה אין פסול מצוה הבאה בעבירה וממילא כל השאלה אינה מתחילה.
לפוסקים דין מצוה הבאה בעבירה, בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) נאמר: "מתני' הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורין והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן (=בשבת). גמ': בעון קומי רבי בא היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת (=מחמת קנס) ואמר אוף הכא לא יצא ידי קורעו. אלא כרבי שמעון דר' שמעון אמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר. אמר לון תמן הוא גרם לעצמו. ברם הכא את גורמת לו. אמר רבי יוסי ואפי' תמן את גורמת לו שאילו לא שאמרת לו שיבא היאך היה מתכפר לו. הוי צורך מימר דרבי שמעון היא. חברייא בעון קומי רבי יוסה לא כן אמר רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם [תהילים י ג] ובוצע ברך נאץ ה'. אמר ר' יונה הדא דאת אמר בתחילה אבל בסוף לא דמים הוא חייב לו. רבי יונה אמר אין עבירה מצוה. רבי יוסה אמר אין מצוה עבירה. א"ר אילא [ויקרא כז לד] אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות".
מבאר בקרבן העדה:
"תמן. גבי גזל".
"גופה עבירה. המצוה עצמה היא עבירה שאלמלא לא גזלה לא היה יכול לברך עליה ולקיים המצוה ובמה שאכלה נעשית עיקר עבירה שאינו יכול לקיים מצות והשיב את הגזלה אשר גזל".
"ברם הכא. אבל כאן הוא עבר עבירה שקרע בשבת אבל אין בקריעה עבירה אלו קרע בבגד זה בחול הלכך יוצא ידי קריעה".
"כך אני אומר וכו'. בתמיה וכי כך אני אומר שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים שלא יצא בה ידי חובתו בפסח אלא דוקא במצה גזולה אמרו כן ועל כרחך לחלק כמו שאמרתי דהתם אין עבירה בגופה ובגזלה עבירה בגופה".
עולה מדבריו שיש לחלק בין גזל לעברות אחרות. בגזל שני דברים הגורמים לכך שהמצוה נפסלת משום מצוה הבאה בעבירה, ראשית הגזל גרם לקיום המצוה3 ושנית בקיום המצוה מנע את אפשרות תיקון העבירה. לגבי סכין מילה שהיתה ברשות אחרת והוציאוה לרה"ר והביאו למקום המילה מחד אין גופה עבירה אבל אולי ללא העבירה לא היה כאן סכין למולו. וכן אם הביאו תינוק למקום הסכין דרך רשות הרבים אולי יהיה אסור למולו בשבת וצ"ב.
ביאור מעמיק לחילוק הירושלמי בין 'גופה עבירה' ל'הוא עבר עבירה' מבאר בחידושי ר' שמעון שקופ (ב"ק סי' מה) ונראה כי לפי דבריו התוצאה ההלכתית שונה: "ולכאורה צריך להבין למה אמרינן דיוצא בסוכה גזולה מטעמא דקרקע אינה נגזלת, הא מ"מ גם בקרקע עובר משום לאו דלא תגזול כמו דמסקי' בחו"מ סי' ש"א, והוי מהב"ע, כמו דקי"ל באתרוג הגזול דאינו יוצא יד"ח ביום טוב שני מה"ט. ויש מן הראשונים שכתבו בטעמא דקרא דממעט סוכה גזולה דהוא משום מהב"ע [עיין ריטב"א סוכה ט, א], ולדבריהם ודאי קשה. ולהתוס' [שם] שמצוה הבאה בעבירה פסולה הוא מדרבנן נמי קשה, אמאי סוכה גזולה כשרה אף מדרבנן".
"והנה בחי' הריטב"א למס' סוכה [לא, א] עמד ע"ז, ותירץ דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותא דמריה איתה ואין המצוה מוציאתה מרשות בעלים לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, שאע"פ שהעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך. וצריך לבאר את כונתו שסובר דמהב"ע דילפינן לה בגמ' מקרא דנביאים והבאתם את הגזול ואת הפסח, גזול דומיא דפסח, היינו דכמו דמום פוסל בקרבן כמו כן גזל הוא פסול במצוה, ומשו"ה צריך שיהיה ע"י העבירה חסרון בעיקר החפץ שבו יוצאים המצוה. והנה המטלטלין ע"י הגזילה הם יוצאים מרשות בעלים, ונעשה השתנות בעיקר החפץ שנעשה גזול, ומשו"ה חשוב מצהב"ע מפני שיוצא המצוה בחפץ של עבירה. אבל בקרקע שאינה נגזלת ואינה יוצאת מרשות בעלים, לא נעשה בהסוכה שום השתנות, רק אדם הגוזל עובר עבירה בשעה שמשתמש בה, אבל בסוכה עצמה לא נשתנה דבר לפסול".
"וכעין זה איתא בירושלמי במס' שבת פי"ג, אהא דתנן הקורע בשבת יצא ידי קריעה, פריך בירושלמי: חברייא בעון קומי רבי יוסה, לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק מצה של טבל וגזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח [דסובר הירושלמי דשם נמי משום מצוה הבאה בעבירה היא], אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, ע"כ. והיינו כמו שביארנו דבמצה של טבל איכא השתנות בגוף הדבר, וכן בגזולה, אבל בקורע בשבת אין בבגד שינוי מחמת העבירה, ורק הוא עשה עבירה4".
ועולה לפי הבנתו שכל מצוה שאין בחפץ המצוה שינוי, אין המצוה נפסלת. וכן בסכין מילה שהוציאוהו בשבת או שהביאו את התינוק לסכין לא חל שום שינוי בסכין ובתינוק ולכן יהא מותר למול בשבת.
והסבר דומה בשו"ת בית שערים (מכתבי יד סימן יב), ואף הוא אינו מבין כקרבן העדה (לעיל) וז"ל:
"תוס' ר"פ לולב הגזול הקשו ל"ל לכם למעוטי גזול ת"ל משום מה"ב. ונ"ל דהנה הרמב"ן בליקוטיו לפסחים פרק כ"ש הקשה איך יוצאין במצה של טבל הא הוי מה"ב ואחר שהאריך בזה תירץ שאין בטבל דין מה"ב מפני שבידו לתקן כמו דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת דאם עבר ותיקן מתוקן ע"ש, ודבריו צריכין ביאור מה ענין בידו לתקן לענין מה"ב. ונ"ל דס"ל הא דאמרינן שאינו יוצא במהב"ע דילפינן גזול דומיא דפסח מה פסח דלית לי' תקנתא אף גזול לית לי' תקנתא אין הפי' משום דעביד עבירה אינו יוצא ידי מצוה אלא הוא פסול הגוף כמו פסח דבהמה שא"י להקריבה שלא בעבירה פסולה להקרבה וחפץ שא"י לעשות בה מצוה זו שלא בעבירה פסול למצוה זו. ועיי' רש"י שפי' דאשכחן קרא דאוסר להביא מצוה בעבירה, ולשון זה אינו נכון דהי' לו לפרש שאינו יי"ח בעבירה כמו שאינו יי"ח בפסח, אלא דס"ל לרש"י דהטעם דאיי"ח הוא משום כיון דאוסר להביא מצוה בעבירה א"כ חפץ זה לא חזי למצוה וממילא יש בו פסול הגוף ועיין כעין סברא זו בקצו"ח סי' מ"ו אות י"ט, ולפ"ז שפיר חידש רמב"ן דבטבל כיון דבידו לתקן וא"כ אפשר לקיים מצות מצה בחפץ זה בלי עבירה ממילא אין כאן פסול הגוף בחפץ זה ושפיר יוצא ידי חובתו בו אף שעבר עבירה באכילתו בשעת קיום המצוה".
"ובזה תבין דברי ירושלמי שבת פ' האורג ה"ג חברי' בעון קומי ר' יוסה לא כן אר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה יי"ח בפסח אמרי לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח, וכבר נתחבטו הקדמונים בפירושו. ולפמ"ש א"ש דבמצה גזולה א"א לקיים בה המצוה בלי עבירה לכן המצה פסולה למצוה ואינו יוצא בה אבל בבגד כיון שאפשר לקיים בו מצות קריעה בלי עבירה בחול הבגד כשר לקריעה וקיים בו המצוה אף שהוא עבר עבירה וכן בהוציא מצה מרה"י לר"ה אפשר לקיים בה המצוה בלי הוצאה מרה"י לר"ה לכן המצה כשירה למצוה אף שהוא עבר בה עבירה בהוצאה וזה תמן גופה עבירה וא"א לקיים המצוה בחפץ זה בלי עבירה לכן פסול ברם הכא הוא עבר עבירה אבל יכול לקיים בחפץ זה המצוה בלי עבירה לכן החפץ כשר למצוה וא"ש".
נראה שלכו"ע אם מלאכת שבת היא הוצאה נטו בה הפוסקים להקל שאין המצוה נפסלת משום מצוה הבאה בעבירה
ג. מעשה שבת
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קכו) דן "בענין חממו המקוה בשבת ע"י ישראל אם מותר לטבול בה". המדובר במצב קשה שהיה בעירו ברוסיה, וז"ל: "בעירנו ליובאן אחרי שעלה בידנו בחסד השי"ת לתקן מקוה בימי הגזרה בבית המרחץ של המושלים באופן שלא הכירו שהוא מקוה כשרה אירע שהתחילו להחם המרחץ רק בשבת והבלן היה ישראל וממילא גם המקוה הוחמה בתערובות חמין שהוחמו בשבת ע"י ישראל, ונשאלתי אם רשאות הנשים לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין מקום אחר לטבול שם".
הוא אינו דן כלל מצד מצוה הבאה בעבירה אלא רק מצד דין מעשה שבת.
לאחר שנו"נ בדיני רחיצה בשבת מסיק לגבי רחיצה בחמין ובפושרין: "נמצא שמסתבר לדינא שאין דין רחיצה חמיר בשל שבת בהיתר ומותר לרחוץ פיו"ר אף בחמין וכל גופו בפושרין וא"כ בעכו"ם שהחם מים בשבת שלא לצורך ישראל והחמו בהם מקוה ונעשו פושרין יש להתיר לטבול בהם אף שהוא כל גופו דהא אף רחיצה מותר כמו בשל ע"ש דלא כמג"א. אבל בחמין אף ע"י עכו"ם שהחם לצורך עצמו יש לן לאסור לכאורה דהא ברחיצה אסור בחמין כל גופו אף בשל ע"ש. ובישראל שהחם במזיד אף לצורך עצמו או לצורך עכו"ם יש עוד איסור אחר שאסור ליהנות בו ביום ממעשה שבת אף לאחרים. ולענין איסור זה ודאי גם מה שנעשו פושרין הוי זה הנאה ממעשה שבת ואסור".
אולם לאחר מכן הוא כותב לגבי מעשה שבת: "אבל נראה לע"ד דבר חדש דהא לר' יוחנן הסנדלר הוי מעשה שבת מגדרי איסורי הנאה כדילפינן מקדש ואף למ"ד שהוא רק מדרבנן בב"ק דף ע"א הוא מגדר זה דעשו כאיסורי הנאה מאסמכתא לקדש. וא"כ לא עדיף מכל איסורי הנאה שאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכן אף לר' יהודה שאסור רק ביומו ומותר במוצאי שבת נמי לא חמיר מלר' יוחנן הסנדלר ויש לו בו ביום רק כדין איסורי הנאה וכלשון הר"ן שאסורין בהנאה ליומן וא"כ גם לר' יהודה מותר לדבר מצוה דלאו ליהנות ניתנו וא"כ מותר לטבול טבילה של מצוה אף שהוחם ע"י ישראל"...
ונו"נ בענין מצוות לאו ליהנות ניתנו, ואח"כ מסיק להלכה: "מכל זה נראה לדינא למעשה שאם אי אפשר לה ביום אחר לטבול כעובדא דידן שיכולה לטבול אף ביום השבת סך הטבילות שנוהגות בחול כדי שתהיה טבילה בלא פקפוק, ולברך בין הטבילות. ובפושרין ואם קשה לה מותרת אף בחמין ואף בהוחמו ע"י ישראל במזיד אך לא תשהא שם להנאתה. וכן רשאה לרחוץ מקום שנזדמן שנעשה חציצה מאחר החפיפה דע"ש, גם בפושרין ולא תשפוך החמין רק אחר שיהיה שם צונן אבל לא תאמר אפילו לעכו"ם שיחם לה אלא אם יש שם חמין שחממו מעצמן כדרכן תערבם לטבול זהו הנראה לע"ד למעשה בשעת הדחק גדול כזה עד שירחם השי"ת ויבטלו הגזרות בקרוב". אמנם הגר"מ פיינשטיין בתשובה אחרת (או"ח ח"ד סי' סט, ה) אסר לשבת בסוכה שנבנתה ע"י ישראל בשבת, אפילו אין לו סוכה אחרת ולא פירש טעמו. ועי' בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ה). ונראה שמה שהתיר הוא דוקא מעשה שבת בשעת הדחק אבל סתם בדיעבד לא התיר.
דן בשאלה דידן בצורה ישירה בשו"ת מגדנות אליהו (ח"ב סי' קנב) וז"ל:
"עמדתי ואתבונן האם במקום מצוה ג"כ קנסו העושה מלאכה בשבת או ביום טוב".
"והנה בחק יעקב [סי' תנ"ד ס"ק ה'] כתב שאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אין בזה משום מצוה הבא בעבירה, ואם המוציא עצמו אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת עיין ריש סימן שי"ח וכו' עיין שם. [ועיי"ש במשבצות זהב ס"ק ד']. ובשו"ע הרב שם [סעי' י"ב] כתב דמותר לו לצאת בה ידי חובתו ומברך עליה עיין שם. ובקצות השלחן [סי' קכ"ד ס"ק ה'] כתב וז"ל, דמשמע מדברי הרב דאפילו הוציא במזיד מותר לו לאכלה, ואולי מיירי באין לו מצה אחרת ובמקום מצוה לא קנסו כלל וצע"ג וכו' עיין שם".
"ובאמת ברשב"א [שבת קל"ד ב'] כתב להדיא דבמקום מצוה לא קנסינן עיין שם. ועיין בשו"ת תורת חסד [סי' כ"ח אות ד'] ושו"ת אגרות משה [או"ח ח"א סי' קכ"ו] ובספר מאורות נתן [פרק י'] עיין שם". ואינו מכריע ונשאר בצ"ע.
בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' כה) הביא "שאלה. מאת חייל צה"ל דתי. תבשיל שנתבשל כל צרכו מערב שבת והונח על הפלאטה של שבת, והובא על ידי הסעה ברכב צבאי בשבת מן הבסיס אל השדה שבו שבת החייל, האם מותר לחייל לאכול מן התבשיל בשבת, או מכיון שנעשית בו מלאכה של חילול שבת אסור לאכול ממנו בשבת?"
"תשובה. הלכה פסוקה היא שהמבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר רק למוצאי שבת, ובשוגג אסור בין לו בין לאחרים עד מוצאי שבת. וכן פסק מרן בש"ע (סי' שיח ס"א), והוסיף הרמ"א בהגה, שלא רק המבשל בשבת אלא הוא הדין למי שעשה אחת משאר מלאכות. אולם הרשב"א בחידושיו לשבת (קל ב) כתב בשם מורו הרב, הוא רבינו יונה ז"ל, על דברי הגמרא (עירובין סח א): "ולא שאני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה", שפירוש שיש בו מעשה היינו שנתחדש מעשה בגופו של הדבר כגון אפיה או בישול או להחם מים, שנתחדש ענין בגופם. וכה"ג אמרינן בכתובות (לד א) לרבי יוחנן הסנדלר, מעשה שבת דאורייתא. והתם מיירי באפיה ובישול וכיו"ב, אבל הבאת כלים ואוכלים מרשות לרשות בשבת, ודאי דלא מתסרי אפילו לרבי יוחנן בהבאתם, כיון שלא נתחדש דבר בגופם. ע"ש. וכן הריטב"א בחידושיו לעירובין (מא ב) כתב בזה"ל: ולדעת הרב רבינו יונה, אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור של העברה ברשות הרבים, או הוצאה והכנסה מרשות לרשות, שלא אסרו חכמים במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה תיקון בגופו, שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא לגבי מעשה שבת, הא לאו הכי, כגון הבאה מרשות לרשות שרי. וטעמא דמסתבר הוא. ע"ש. וזכה לכוין לזה בשו"ת עונג יום טוב (חיו"ד סי' סא) בהגהה. ע"ש. גם הקרבן נתנאל (ריש פ"ד דעירובין אות ע) נשען ע"ד הריטב"א להלכה. ע"ש. ולפ"ז נראה בנידון שלנו שהתבשיל היה מבושל כל צרכו מערב שבת, אלא שהובא ע"י הסעה ברכב בשבת, כיון שלא נשתנה דבר בגופו של התבשיל שכבר היה מבושל ועומד, אין לאסור אכילתו בשבת".
וא"כ לדעת רבנו יונה בדיעבד אין קונסים כאשר מעשה שבת לא היה בגוף החפץ אלא במלאכת הוצאה וכד'.
אמנם בהמשך תשובתו הראה שהאחרונים לא הסכימו עם שיטה זו להלכה וסברו שיש לאסור להשתמש להתיר בדרך זו לצורך מצוה בשבת.
והביא מהפר"ח (סי' תנד) שכתב "יש מי שפסק שאם הוציא את המצה מרשות הרבים לרשות היחיד בליל פסח שחל בשבת, אינו יוצא בה ידי חובה, כי אין חילוק בין מצה זו למצה גזולה. וכן מצאתי כתוב בשם ספר בית מועד. וטעות הוא בידו, דמה ענין זה לזה". והביא הגר"ע יוסף את הירושלמי בשבת כסיוע עפ"י ההבנה שהמשפט: "כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח" – הוא בתמיהה. והביא שבשבה"ל ומהרי"ט אלגזי והחיד"א רצו לומר שהמשפט בניחותא וא"כ אינו יוצא י"ח במצה שהוציאוה מרה"ר לרה"י. ודחה דבריהם שצריך לקרוא בתמיהה.
ולבסוף הביא צדדים נוספים להקל שאולי הוא שוגג או אומר מותר ומסיק: "וע' בשו"ת שבט הלוי ח"ג (חאו"ח ס"ס לה), שכתב, שאם הגוי הביא בשבת מאכל במכונית לקידושא רבה, שאם נעשה במקרה אין לאסור המאכל בדיעבד, כיון שהוא במקום מצוה. ע"ש. וע"ע בשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קפד), שצירף סברת רבינו יונה להקל. ע"ש. וע"ע בקובץ תשובות מהגרי"ש אלישיב ח"ב (סי' כד אות ג), שכתב, שכל שלא נשתנה המאכל ע"י מלאכה דאורייתא, כגון שהביאוהו בשבת ממרחק ע"י מכונית, יש להתיר לאוכלו בשבת בשעה"ד. והוסיף שם (בס"ס כד), שבימי מלחמה, חייל שמרגיש שאם לא יאכל מאכל חם יחלש, ולא יוכל להערך למלחמה כראוי, ולהגן על עצמו כדבעי, כיון שמעשה שבת הוא מדרבנן, רשאי לאכול ממה שנתבשל בשבת. ע"ש. וע"ע בשו"ת שערי עזרא בצרי (חאו"ח סי' כז), ובשו"ת לב אברהם (סי' מא), בדין מי שפתח המקרר החשמלי בשבת להוציא אוכלים, ונדלקה הנורה שבמקרר, ופסקו להתיר. ע"ש. וע"ע בספר אז נדברו ח"ג (סי' יט עמוד מא). ע"ש. והואיל וכל האיסור ליהנות ממעשה שבת אינו אלא משום קנסא דרבנן, כמבואר בפוסקים, יש לסמוך על הסברות הנ"ל, שלא לאסור התבשיל באכילה, אלא שראוי להודיע לרבנות הצבאית שעליהם לדאוג שלא יבאו לעשות כן באופן תמידי, אלא ידאגו שמערב שבת יכינו כל הצורך לחיילים שבשדות, לבל יצטרכו לחלל שבת בעבורם". והובאו עיקרי דבריו אף בילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' שיח סעיף א).
ועי' באמרי בינה (דיני שבת סימן כ) דן הן בדיני 'מעשה שבת' והן בדיני מצוה הבאה בעבירה.
ד. הלכה למעשה
בפסקי תשובות (או"ח סי' תרסד ס"ח לגבי נכרים או יהודים מחללי שבת ר"ל שתלשו ערבות בשבת) כתב:
"סעי' י"א, שו"ע: אם חל יום הושענא רבה ביום א' וקצצו עכו"ם ערבה בשבת והביאו כשירה. ובמ"ב (סקל"ג) דאין לאסור משום מצוה הבאה בעבירה דאחר כלות העבירה ליכא משום מצוה הבאה בעבירה. ופירושו דדווקא לענין גזל או עצי אשירה וכדו' שהחפץ גופא בעבירה, אבל לא באופן שהאדם עבר עבירה. ומכאן נלמד גם לענין יהודים מחללי שבת ר"ל שתלשו ערבות בשבת (וה"ה לשאר הד' מינים, אלא שמצוי מאד לדאבונינו בערבות כשחל הושע"ר ביום א') שמדינא אין לאסור להשתמש בערבות אלו לא משום מעשה שבת (עיין שו"ע ריש סי' שי"ח ובמ"א ומשנ"ב וביה"ל שם, ומסקנת הדברים דלאחר שבת ולאחרים אין לאסור אף לשיטת החיי"א המובא בביה"ל שם שיש להחמיר גם במעשה שבת שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה ורק למי שחילל השבת אסור). ולא משום מצוה הבאה בעבירה (כמפורש בחק יעקב (שעל גליון השו"ע) סי' תכ"ד סק"ה ושאגת אריה סי' צ"ט שמביא הירושלמי פי"ג דשבת ה"ג דמפורש שלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אף ביהודי אלא גבי איסור גזל, הו"ד בדע"ת סי' תרנ"ה סעי' א'). אך למעשה כשאפשר להשיג ערבות אחרים נכון להחמיר בזה כדי לא לחזק ידי עוברי עבירה (ועוד עפ"י מש"כ בפסקי תשובות סי' שי"ח אות ג' עיין שם, ועוד כי שיטת התניא (הקדמון) סי' פ"ו לפרש דברי הירושלמי הנ"ל דאיכא אצל יהודי מצוה הבאה בעבירה כשעשה מעשה שבת אף שלא נשתנה גוף הדבר מכמות שהיה, ואף כי דחה הדע"ת שם דבריו מ"מ למיחש מיהא בעי ובפרט כי בפי' הרש"ה שעל התניא כתב לישב דבריו שלא יהיה כטועה בדבר משנה)".
"ואם אמר ליהודי מחלל שבת תלוש לי ערבות שיהא מזומן לי במוצ"ש ויודע שהוא יתלוש בשבת עבורו מדינא יש לאסור להשתמש בהם כי אף ע"י נכרי מחמירים בזה, כמבואר ברמ"א ומשנ"ב".
נראה כי למעשה יש לקנוס במעשה שבת שנעשה ע"י ישראל במזיד, אף בדיעבד, ואף במלאכת הוצאה אא"כ יש צדדים נוספים להקל כגון שעת הדחק (אגרות משה) או סניפים אחרים להקל (יביע אומר), או שהמעשה נעשה בשוגג או במקרה מיוחד.
אבל כמעשה קבוע אין ליהנות ממעשה שבת במזיד לצורך מצוה.