חבל נחלתו יז יט

סימן יט - צום יום הכיפורים יומייםעריכה

שאלהעריכה

האם בחו"ל צריך לעשות יום הכיפורים יומיים?

תשובהעריכה

א. מעבר למקורות שנביא להלן אשר מעידים על שמירת שני ימים ע"י גדולי ישראל בזמן התלמוד אין לנו שום מקורות ברורים המורים על שמירת יומיים או על אי שמירת יומיים. והשתיקה מעידה לנו כי לא נהגו יומיים ואף בעיות המתעוררות כתוצאה מכך (שנביאם להלן) לא נדונו בש"ס.

ב. איזכור לצום יומיים יש בראש השנה (כא ע"א), שם נאמר:

"לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי. אמר: בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא (רש"י: אכלו לחם למעדנים ביום הכפורים שבארץ ישראל, שהרי בית דין עיברו את החדש והיו מתענים). אמרי ליה: אסהיד? (רש"י: אסהיד – ונקבל עלינו ולא נאכל) – אמר להו: לא שמעתי מפי בית דין מקודש. (לא אעיד לכם, דאמרינן לקמן בפרקין (כא ע"ב): על כולן שלוחים יוצאים מבערב, כגון אם לא קדשוהו ביום שלשים – יוצאין השלוחים לערב לומר מעובר הוא, אבל על ניסן ותשרי, אף על פי שיודעין שיקדשוהו למחר ביום שלושים ואחד, שהרי אין ראש השנה נדחה לשלשים ושנים – אפילו הכי אין יוצאין עד שישמעו מפי בית דין מקודש, ואני לא שמעתי מפי בית דין, שלא הייתי במקום שישבו סנהדרין שם1.) מכריז רבי יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי (רש"י: דמטו שלוחי ניסן – שבית דין שולחין לגולה להודיע יום שקדשוהו, וכל מה שהם יכולין לילך – הם הולכין עד הפסח, וכן בתשרי עד סוכות, חוץ משבתות וימים טובים שלא ניתנו לחלל לשלוחין, כדתניא בפרקין (כא ע"ב): על קריאתם אתה מחלל, ואי אתה מחלל על קיומם, לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין שלוחי תשרי מגיעין, שהרי אין ימים טובים בינתים לעכבם, ובתשרי יש ראש השנה ויום הכפורים, שאין השלוחין הולכין בו) – ליעבדו תרי יומי (רש"י: תרי יומי – טבי, ואף על פי שהגידו להם השלוחים יום קביעתו), גזירה ניסן אטו תשרי. (רש"י: גזירה ניסן אטו תשרי – שאם תנהיגם לעשות בניסן יום אחד – ינהגו כן בתשרי שלא על פי שלוחים, ופעמים שיטעו) רבי אייבו בר נגרי ורבי חייא בר אבא (רש"י: רבי אייבו ורבי חייא בר אבא – תלמידי דרבי יוחנן היו ושמעו מפיו, לכך הקפיד כנגדם) איקלעו לההוא אתרא דהוה מטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי, ועבדי חד יומא (רש"י: בני המקום), ולא אמרו להו ולא מידי. שמע רבי יוחנן ואיקפד. אמר להו: לאו אמרי לכו: היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי – ליעבדו תרי יומי, גזירה ניסן אטו תשרי. רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי, זימנא חדא אשתכח כוותיה. רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי (רש"י: יתיב בתעניתא תרי יומי – עם לילותיהם, שמא עיברו בית דין את החדש, ויום אחד עשר שלנו הוא עשירי שלהן). לאורתא אתא ההוא גברא, אמר ליה: למחר יומא רבה במערבא. אמר ליה: מהיכא את? – אמר ליה: מדמהריא. אמר ליה: דם תהא אחריתו (רש"י: דם תהא אחריתו – הריני מת על ידך, שתזקיקני להתענות שני ימים ושני לילות, דם תהא אחריתו – נוטריקון של דמהריא), קרי עליה קלים היו רדפינו".

וכן איזכור נוסף בתלמוד ירושלמי (חלה פ"א ה"א וכן בר"ה פ"א ה"ד):

"תמן חשין לצומא רבא תרין יומין אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה המרובה חזקה שאין ב"ד מתעצלין. בר אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין איפסק (ברובה) [כרוכה] ודמך". (בסוף הצום של שני הימים הפסיק כדי לאכול ומת.)

ב. בבבלי (פסחים (נד ע"ב) מקור נוסף:

"מיתיבי: אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר. מאי ספיקו מותר – לאו בין השמשות שלו? – אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא, לקביעא דירחא".

ומפרש המאירי:

"לפי דרכך למדת שזה שאמרו כאן שתשעה באב ספקו מותר ויום הכפורים אסור לא על בין השמשות נאמר שאף תשעה באב בין השמשות שלו אסור וא"כ לא נאמר אלא על קבועא דירחא ופירשו בו גדולי הרבנים (=רש"י) שהוא נאמר לזמן שמקדשין על פי הראיה שעושין שני ימים מיום הכפורים ולא מתשעה באב אלא יום אחד והקשו בתוספות שהרי במסכת ראש השנה אמרו שאין עושין שני ימים מיום הכפורים וכמו שאמרו שם לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא דכפורי דמערבא, אלמא שמן הספק לא היו עושים אלא יום אחד ומ"מ גדולי הדורות פירשוה שאם מנה מיום שלשים על סמך שמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר והתענה בעשירי ונתברר לו בלילה שנתעבר אלול ושלמחר יהא עשירי צריך להתענות וכמו שאמרו שם ברב נחמן כל יומא יתיב בתעניתא ולאורתא אתא איניש אמר ליה למחר יומא רבה וכו' וכיוצא בזה בתשעה באב פטור וי"מ שזו שנראה במסכת ראש השנה שאין מתקינין שני הימים מספק פירושו כשיצאו שלוחים על אלול והיו מונים ליום שלשים ממנו על סמך שלא מצאו אלול מעובר אבל אם לא יצאו שלוחים מאלול עושין שני ימים מיום הכפורים ובתשעה באב אפילו לא יצאו עליו שלוחים אין מתענין אלא יום אחד ומונים מיום שלשים ודברים אלו כלם אין להם מקום אלא בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אבל בזמן הזה הואיל ואין שני הימים בכל יום טוב אלא מנהג הקלו בו שלא להתענות שני ימים רצופים".

ג. נראה שהיו שלש תקופות לגבי דין שני ימים ביום הכיפורים.

התקופה הראשונה שהיו מקדשים עפ"י הראיה ומשיאים משואות. עד יו"כ יכלו לדעת היטב בחו"ל האם אלול היה מעובר ומונים מיום שני של ר"ה או שאלול היה חסר ומונים את יום כיפור מל' אלול מפני שהוא היה א' תשרי. בתקופה זו בכל מקום עשו יום כיפור רק יום אחד. ועפ"י המשואות יכלו להיות בטוחים בכל מקום מתי נקבע ראש השנה.

התקופה השניה בה קדשו עפ"י הראיה, אבל שלחו שליחים להודיע מתי נקבע ראש השנה וכיון ששלוחי תשרי לא הגיעו לכל מקום מפני שבר"ה לא הלכו ואם נפלה שבת באמצע הימים הראויים להליכה נעו בין ששה לשבעה ימים, במצב הזה, גדולי ישראל החמירו על עצמם2 לעשות יומיים עם כל הסיכון שבדבר. אולם רוב הציבור נהג ביו"כ יום אחד, ומנו מא' תשרי שהיה ביום שלשים של אלול (שלא מצינו מימות עזרא אלול מעובר).

התקופה השלישית היא מעת שסודר הלוח ואז יום י' בתשרי ידוע בכל גלויות ישראל, ועשיית יום שני של גלויות אינה בגלל ספק אלא ממנהג.

בזמן הש"ס בימי התנאים עברו להודיע את החודש עפ"י שליחים ועל כן היו שמחמת הספק נהגו יומיים יו"כ.

ד. וכך כתב בשאילתות דרב אחאי (פרשת בא שאילתא מו):

"האידנא אע"ג דידעינ' קבועה דירחא אימת קא אתי עיבורא אפילו הכי נקיטנן תרי יומי במקום דלא מטן שלוחים דשלחו מתם אל תשנו מנהג אבותיכם זימנין דהוי שמדא ומיקלקלא מילתא ויומא דכיפורי משו' דלא איפשר למינקט תרי יומי דתרין יומין ותרין לילותא כדלא אכל איכא דאתי לידי סכנה נקיטינ' חד יומא ולא חיישינ' למילתא דילמא מליוה לאלול ואפילו אתו אמרי מליוה לאלול ולא שמעינ' מב"ד מקודש לא חיישינ' לה למילתא כי הא דרבי איבו בר נגארי ור' חייה בר אבא איקלעו בחד עשר בתשרי לבבל אמרו בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא אמרו להו אסהידו אמרו לא שמענו מפי ב"ד מקודש דילמא אימליכו ולא קידשוה למחר ושויוה חסר".

השאילתות כותב שעתה שאיננו נוהגים מחמת הספק אלא מחמת המנהג (לאחר פרסום הלוח) ממשיכים ועושים את כל הימים טובים יומיים פרט ליו"כ. ומבאר שאף בזמן ששלחו שלוחים עשו יום אחד יוה"כ מפני שסמכו על כך שאלול אינו מעובר אלא חסר3.

וכן אנו שומעים מהריטב"א (ראש השנה יח ע"א):

"וכי תימא אכתי כי היכי דעבדינן ר"ה תרי יומי מספיקא דעברוה לאלול אמאי לא עבדינן נמי יום הכפורים תרי יומי היכא דלא מטו שלוחים, והלא יום הכפורים חמור מאד שהוא בכרת ושמא אנו אוכלין ביום העשירי ואנו מתענין בתשיעי שמצוה לאכול בו, וי"ל דכיון דקיי"ל דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר והוא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה הקילו בה, וכל שכן בזמן הזה שאנו יודעין בקביעא דירחא ואין עושין שני ימים אלא מפני המנהג שאין להחמיר לצום שני ימים ואנו מונין מיום ראשון שהוא ידוע לנו בודאי שנקבע בו החדש".

ה. ספרי ראשונים שיצאו מבית מדרשו של רש"י מעידים על שיטת ראשונים והנהגתם לעשות שני ימים יום הכיפורים אפילו לאחר שהתפרסם הלוח.

כתב במחזור ויטרי (סימן שמה):

"שמעתי על הגאונים ר' יהודה בר ברוך. ור' יצחק בר יהודה זכרונם לברכה. שהיו מתענין ממחרת יום הכיפורים. ובניהן ותלמידיהן עדיין נוהגין כן. וראיה לדבר. מההיא דרבא דהוה יתיב תרי יומי בתעניתא. ואשתכח כוותיה. ושאין מתענין אומרי' דרבא לא הוה אכיל מערב יום הכיפורים עד מוצאי יום שני. שני לילות ושני ימים. ואם איפשר לעשות כן יפה לעשות. אבל למה אוכלין המתענין מוצאי יום הכיפורים בלילה עד מוצאי יום שני4 הלא לדבריהן יום הכיפורים הוא ואכילתו בכרת. והמתענין שומרים עצמן מכל מלאכות שיש בהן כרת".

ובסידור רש"י (סימן רד – ליקוטין):

"שמעתי על הגאונים ר' יהודה בר ברוך ור' יצחק זצ"ל שהיו מתענין ממחרת יום הכפורים, ובניהם ותלמידיהם עדיין נוהגין כן, וראייה לדבר מההוא דרבא הוה יתיב תרי יומי בתעניתא ואישתכח כוותיה, ושאין מתענין [אומרים], דרבא לא הוה אכיל אלא מערב יום הכפורים עד מוצאי יום הכפורים שיני לילה ויום. ואם אפשר לעשות כן יפה לעשות, אבל המתענין אם הם אוכלים מוצאי יום הכפורים בלילה, הלא לדבריהם יום הכפורים ואכילתו בכרת והמתענין יום שיני שומרין עצמן מכל מלאכות שיש בהן כרת".

וכן במנהגים ישנים מדורא (עמוד 161):

"רבינו יצחק הלוי ורבינו יהודה בר' ברוך היו מתענין ממחרת יום הכיפורים, הם ובניהם ותלמידיהם. ועדיין נוהגין כן קצת העם. וראייתם מהא דרבא הוה יתיב תרי יומי בתעניתא בצומא רבה ואישתכח כוותיה. וגם אנו אי איפשר להתענות שני ימים רצופים. טוב היה הדבר ואין לאכול [במוצאי] יום הכיפורים ראשון [בלילה]. דכיוון דמקבלי עלייהו [לשם] יום הכיפורים, כל דין יום הכיפורים עליה. והאוכל הרי הוא בעונש כרת. וגם לא יאכלו [בלילה שנייה] שום דבר שנעשה ביום הכיפורים שיני. ויש להם להרבות תפילה ותחנונים כיום ראשון".

ו. הראבי"ה (ח"ג הלכות תענית סימן תתפו) חלק עליהם והביא שיטתם:

"ואנו בזמן הזה תש כחנו מן הגליות ואפילו יום הכיפורים לא עבדינן תרי יומי, כדגרסינן בפרק קמא דראש השנה רבא הוי רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי זימני חדא אשתכח כוותיה, רב נחמן בר יצחק יתיב בתעניתא כולי יומא לאורתא אתי ההוא גברא אמר ליה למחר יומא רבה במערבא אמר ליה מהיכן את אמר ליה מדמהריא אמר ליה דם תהא אחריתך קרי עליה קלים היו רודפינו. ובפרק מקום שנהגו גרסינן לימא מסייע ליה אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר מאי ספיקו לאו בין השמשות שלו, דתשעה באב שרי (דלא) דלא מיבעיא ליה לאפסוקי מבעוד יום, ומשני לא כדאמר רב [שישא בריה דרב אידי] לקביעא דירחי הכי נמי לקביעא דירחא. פירש רש"י התם לעשות שני ימים מספיקא כי מספיקא אם עיברו בית דין את החדש שעבר אי לאו מותר בתשעה באב. וגרסינן בירושלמי פרק קמא דראש השנה אבוה [דרב] שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומא אפסק כרוכה ודמך. הילכך משום [סכנת] נפשות שבקינן למיצם אפילו ביום הכיפורים תרי יומי. ושוב מצאתי בתשובת הגאונים רבי ותלמידיו היו נוהגין להתענות ביום הכיפורים שני ימים משום ספק".

וכן מביא בספר שבולי הלקט (סדר יום הכיפורים סימן שכג):

"מצאתי להרב ר' יהודה בר' ברוך והרב ר' יצחק הלוי זצ"ל מתענין ממחרת יוה"כ הם ובניהם ותלמידיהם נוהגין עדיין כך וראיותיהן מהא דרבא הוה יתיב תרי יומי בתעניתא ואשתכח כוותיה. ושאין מתענין אומרין דרבא לא הוה אכיל ביוה"כ עד מוצאי יום שני בלילה ואי הוה אפשר לעשותן כן יפה לעשות אבל המתענין ואוכלין במוצאי יום הכיפורים והלא לדבריהם יום הכיפורים הוא ואכילתו בכרת. והמתענין הן שומרין עצמן בכל מלאכות שיש בהן כרת. ויש אומרים השתא לא חיישינן להא דרבא משום דאיתשוש דארי ואינן יכולין לסבול תענית שני ימים ותו דהשתא בקיאינן בקיבעא דירחא ואין מקדשין על פי הראייה אלא על פי חשבון סוד העיבור המסור ליחיד ולצבור".

וכן בספר כלבו (סימן סט):

"כתב ה"ר יצחק יש נהגו להתענות ב' ימים לשם יום הכפורים וחומרא יתירה בעלמא היא שהרי אחרי שאין אנו מקדשין על פי הראיה בשום מקום אין לחוש, וכתב הר"מ כי מי שהתענה ב' ימים לשם יום הכיפורים צריך לעשות לעולם הואיל וקבל עליו יום שני לשם יום הכיפורים אבל אם התנה להתענות בשני ימים טובים של ר"ה אינו צריך להתענות לעולם כי אינו דומה ליום הכיפורים שהוא איסור כרת והואיל ואסרו עליו פעם אחת אסור לו לעולם".

הר"מ עליו דיבר הכלבו הוא מהר"ם מרוטנברג ומביא דעתו בספר תשב"ץ קטן (סי' קלז):

"ומי שהתענה ב' ימים לשם יום הכפורים צריך לעשות לעולם ב' ימים הואיל וקבל עליו יום שני לשם יום כפורים. אבל אם לא התענה לשם יום כפורים כ"א בשביל שהוא רגיל להתענות או בשביל תענית חלום אינו צריך להתענות לעולם. וכן בב' ימים דר"ה. אבל אם התנה אין צריך להתענות לעולם בשני ימים טובים של ר"ה. כי אינו דומה ליום כפורים שהוא איסור כרת והואיל ואסרו פעם אחת אסור לו לעולם".

וכך כתב על כך בספר האגור (הל' יום הכיפורים סי' תתקנז):

"החסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילים לעשות שני ימים יום הכפורים והיו מתפללין ככל סדר של יה"כ. והרא"ש היה מוחה בידם. ויש אומרים מי שעושה פעם אחת שני ימים יום הכפורים שוב אינו יכול לחזור לעולם כיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באסור כרת. והרא"ש היה מתיר לשאול עליו".

ז. הטור (או"ח סי' תרכד) מביא זאת:

"וחסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים י"ה שמתענין ב' ימים ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בי' ככל סדר יום הכיפורים וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם אבל לשאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון הלכך אפילו אחרים לא יבשלו לו וי"א מי שעשה פ"א ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא"א הרא"ש ז"ל היה מתיר לישאל עליו".

הבית יוסף (או"ח סי' תרכד) הביא את הסיבות לתענית יומיים וממשיך:

"וסמ"ק (סי' רכא עמ' רכו) כתב יש מתענין שני ימים אבל חומרא יתירא היא אחר שאין מקדשין בשום מקום על פי הראיה אין לחוש ע"כ".

ועוד מסביר את התנגדותו של הרא"ש:

"ואדוני אבי ז"ל היה מוחה בידם. נראה שטעמו משום לא תתגודדו (דברים יד א) לא תעשו אגודות אגודות ואף על גב דבפרק קמא דיבמות (יד.) אמרינן דהיינו בית דין אחד שלא יהיה פלג מורין כבית שמאי ופלג כבית הלל אבל שני בתי דינין בעיר אחת לית לן בה הכא כבית דין אחד דמי אי נמי היה מוחה בידם משום דמיחזי כיוהרא ואתו לידי מחלוקת וכדעת הרא"ש מצאתי בשם ספר אגודה (יומא סוף פרק יוה"כ) וז"ל העושין שני ימים יום הכפורים לא יתפללו יום שני כי אם עם שאר הקהל ואפילו הם עשרה ומצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' קפד) שני ימים יום הכפורים אין משנין כלל התפלות ואפילו היו עשרה אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם".

"ויש אומרים מי שעשה פעם אחת שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם וכו'. כך כתב סמ"ק (הגהות סמ"ק לר"פ סימן רכא אות ד) בשם הר"ם (תשב"ץ קטן סי' קלז)".

"ואדוני אבי ז"ל היה מתיר לישאל עליו. טעמו משום דמדינא א"צ להתענות אלא יום אחד לבד וכמו שכתבתי בשם סמ"ק והגהות ואם כן הוי כמו נדר ונשאל עליו וכמו שכתב המרדכי בפרק מקום שנהגו (פסחים סי' תרב) בשם ר"מ מי שרגיל להתענות תעניות שבין ראש השנה ליום הכפורים ושלפני ראש השנה צריך שלשה שיתירו לו וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג היתה דעתו לנהוג כן לעולם ואפילו בפעם אחת אם נהג צריך היתר עד כאן".

ח. הבעיות ההלכתיות אותם העלו הראשונים בשיטת המתענים הם: עצם התענית, האם מתפללים תפילה של יו"כ והאם מניחים תפילין, להישאל על הקבלה ולהפסיק את התענית של יומיים, כיון שהיום השני אסור להם בהכנה מה יאכלו אם הוא חל בערב שבת.

סיכם זאת המטה אפרים (סי' תרכד סעי' י-יג):

"י. יש מחמירין על עצמם לעשות ב' ימים יה"כ ואין לנהוג בחומרא זו שיש לחוש שיבא לידי סכנה וגם יש עוד טעמים שאין לנהוג כן".

"יא. האנשים שמחמירים לעשות ב' ימים יוה"כ צריכים לנהוג כל דיני יוה"כ5: אסור במלאכה ושאר עינויים הנוהגים ביה"כ ומ"מ אין להם להתפלל רק כמו בחול ואפילו הם עשרה או מאה. גם יניחו תפלין אך הפיוטים והסליחות רשאין לומר כרצונם. ואמירת י"ג מדות כאדם הקורא בתורה אך לא יאמרו הפיוטים והסליחות באמצע התפלה רק אחרי התפלה גם לא יקראו בתורה כלל. ואפילו פ' ויחל".

"יב. מי שעשה פ"א שני ימים אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיו משום דהוי כמו קיבל על עצמו בנדר, ואם נתחרט ע"ז ואינו רוצה לעשות כן רשאי להתיר לעצמו בפני ג' ע"י פתח וחרטה, ואם היתנה בפי' שאין עושה כן רק שנה זו ואין מקבל על עצמו שיעשה כן בכל שנה א"צ התרה".

"יג. האנשים העושים ב' ימים יה"כ וחל יה"כ ביום ה' אסורים להכין לעצמם צרכי שבת ביום וא"ו שהוא יוה"כ שלהם וצריכין לאכול מה שמבשלין האחרים לעצמם והוא שלא ירבו בשבילם אפילו אם הישראל מבשל לעצמו הוא מכירו של זה אין גוזרין שמא לשנה הבאה ירבה בשבילו ואם בישל דבר שאי אפשר לאכלו חי כגון דגים וכיוצא אסור לאכול בשבת שיה"כ ושבת קדושה אחת הן. ואם בישל א"י המכירו אפילו דבר שאפשר לאכלו חי אסור לזה לאכול שמא ירבה בשבילו"6.