פתיחת התפריט הראשי

סימן ח - ברכת הגומל על תאונה בשבתעריכה

שאלהעריכה

האם מי שחילל שבת במזיד, ותוך כדי נסיעתו ארעה לו תאונת דרכים (בשבת) ונפגע אנושות ולאחר מכן התאושש יכול לברך ברכת הגומל?

אעריכה

בספר שו"ת אבני דרך (כרך ח סימן קעו) הביא שאלה זו, וזו תשובתו:

הגר"י זילברשטיין כתב כי כי אין לאדם כזה לברך שכן זה דומה למברך בורא נפשות אחר אכילת חזיר ועליו נאמר (תהלים י, ג) "בצע ברך נאץ ה'" (שו"ע או"ח קצו, א). ועיין ברא"ש (ברכות ט, ג) ובחתם סופר (או"ח נא) שביארו כי ברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה ולא יתכן שאדם אשר חילל את השבת יקריב על זה עוד קרבן, וזהו בכלל (משלי כא, כז) "וזבח רשעים תועבה".

"אולם ראיתי שבקונטרס 'וכל החיי"ם' (ב, טז) העלה שיברך הגומל אף שעבר על איסור חילול שבת, ודחה בהערה (21) את דברי הגר"י זילברשטיין עיי"ש".

"אולם ברצוני להפנות לדברי שו"ת ציץ אליעזר (י, כה) הדן אם מי שהכניס עצמו לסכנה יכול לברך ברכת הגומל, כגון: מי ששתה סם המוות וניצל, אשה היולדת ממזר וכו' והעלה שלא לברך ועכ"פ בלי שם ומלכות, ונראה דה"ה צריך להיות בנידוננו". עד כאן דברי שו"ת אבני דרך.

בעריכה

נראה לי לעיין בשאלה זו.

על דברי הגר"י זילברשטיין יש להקשות מה הקשר בין הודאה על הצלה מתאונה שהיתה בשבת לבין אכילת חזיר.

לגבי אכילה, ברכה שלאחריה היא חלק מהאכילה, הוא משבח ומודה על אכילה זו, וכיון שאכל דבר איסור עולה השאלה מדוע יברך?! הרי עשה פעולה המנוגדת לרצון הקב"ה וכיצד יברך על אותה פעולה?!

אבל בתאונה בשבת אף שחילל שבת במזיד ואסור היה לו לנסוע, אבל פציעתו לא היתה מחמת חילול שבת, וק"ו הצלתו ממוות לחיים, ומדוע אינו צריך להודות לבוראו שהצילו ממוות לחיים1?!

ובקצרה, הברכה האחרונה היא על אכילה מסוימת שהיא אסורה, אבל הגומל הוא הודאה על נס שקרה לו וזה שהנס ארע בשבת בעת שהוא עבר עבירה רק מגדיל את ההודאה שהקב"ה הצילו.

כמובן שגנב לא יכול לברך על הצלה מהמשטרה 'הגומל', אבל אם העבירה אינה קשורה בהכרח לחטא ולא היא גרמה להצלה שתבוא ולברכה שמברך עליו – מדוע אינו יכול לברך?!

געריכה

מדברי הגר"י זילברשטיין המובאים בתשובה משמע שהוא מתייחס לכך כ'זבח רשעים' והדבר כלל לא נראה לענ"ד. וכי מנ"ל שלא הרהר בתשובה?!

ועוד, רבים היום האנשים שלדבר אחד הם מומרים לתאבון ודברים אחרים הם מקיימים. כגון נוסע למשחקי כדורגל בשבת או מעשן סיגריות בשבת, אבל הולך בערב שבת לבית כנסת ומדליק נרות ועושה קידוש, וכן בימות החול מניח תפילין ועוד. ואמנם המחלל את השבת חמור ככופר בכה"ת, אולם חומר זה הוא מחמת קנס של חכמים, וצריך ללמד זכות לגבי בני אדם אלו, שהם מחלקים בין קידוש לבין נסיעה בשבת, ולכן אין לראותם כרשעים גמורים.

דעריכה

יש להוכיח מנוסח הברכה 'הגומל לחייבים טובות' שהמדובר בחוטאים ולא בצדיקים. וא"כ מה לי אם חטא באכילות אסורות ומה לי אם חטא בחילול שבת, בשניהם אם הוא מאלה שצריכים להודות, הוא מודה – על שהקב"ה לא השיב לו כגמולו, אלא אעפ"כ הושיעו מצרותיו.

ובכלל קרבן בבית המקדש שונה מברכת הגומל. בבית המקדש הוא מביא עם כל ישראל בבית הכולל את כולם (אף שקרבנו פרטי) הוא מקריב ע"י שליח (=כהן) וכן זורק את הדם על המזבח של כל בית ישראל ומקריב אברים ופדרים ע"י שליח, ואוכל (בקרבנות הנאכלים) את חלקו מכוח ההקרבה בבית המקדש. אבל ברכה היא פרטית בינו לבין הקב"ה הוא מבטא בשפתיו את הרגשת לבו ואינו נזקק לשליח, (אף שמברך לפני עשרה וביניהם שנים שלומדים). וא"כ אם הוא חש שהוא רוצה להודות לקב"ה בברכת הגומל מדוע למונעו מכך, וכי הוא משתמש או נזקק לשירותים של אדם אחר כדי להודות לקב"ה?!2

העריכה

ובכלל מי אנו שנאמר לאדם בעולם שלא להודות לקב"ה וכי אנו מנהלי חשבונות של הקב"ה?

על מנשה שמילא את ירושלים בדם נקי אומר בדברי הימים (ב' לג, יג): "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים".

ונאמר במשנה בראש פרק עשירי ('חלק'): "רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר (ד"ה ב' ל"ג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו".

ועריכה

וראיה נוספת שאנו לא מחליטים על מדרגות החוטאים ועל שכרם.

בבבלי סנהדרין (קד ע"ב) נאמר:

"אמר רב יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד (=שלמה המלך), באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם – ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם – ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים, מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשכים – ולא השגיח עליה. יצאה בת קול ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני3 וגו'".

היינו, וכי אתם הנותנים חלקים בעוה"ב לבריות?! הקב"ה הוא המשלם והוא יחליט למי ייתן עוה"ב.

ובנוסח חריף יותר בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"א):

"ר' חנניה ור' יהושע בן לוי בשעה שנמנו ואמרו שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא יצתה בת קול ואמרה [שם לד לג] המעמך ישלמנה כי מאסת אלא כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר. ביקשו לצרף את שלמה עמהן בא דוד ונשתטח לפניהן ויש אומר אש יצאת מבית קדש הקדשים וליהטה סביבותיהם. הדר עילה היה יליף מצלי ומתענה כיון שנמנה עמהן צלי ולא איתעני". (פני משה: "הדר עילה. כך שמו והיה רגיל להתפלל על הצרה ומיד נענה ומאותה שעה שנמנה עם אלו לצרף את שלמה התפלל ולא נענה".)

וכל זאת עוד לפני דרשתם של דורשי רשומות (בבבלי ובירושלמי) שכולם באים לחיי העוה"ב. וא"כ לא נראה שיש לנו כוח הלכתי ומוסרי שנאסור לחוטא להודות לה' ולברך הגומל, אם רצונו בכך.

זעריכה

ניתן לדמות את המקרה לשאלה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פכ"ג) ששם הוא מכניס את עצמו בידיעה למצב רפואי שאינו מחוייב. כשמסקנתו שיברך בלי שם ומלכות.

אלא שדברי הצי"א צריכים עיון גדול לדעתי.

כתב שם אות ב:

"ובאמת הדבר נפתח בגדולים, דמצינו בספר מחזיק ברכה להחיד"א ז"ל או"ח סי' רי"ט שנחלקו בדיעותיהם על בדומה לזה הגאון בעל חזון נחום עם הגאון ר' יצחק זרחיה אזולאי אביו של החיד"א ז"ל, השאלות שחקרו שם המה: אם יצחק אבינו כשניצול מן העקידה בירך ברכת הגומל דהא בא לידי סכנה, או לא, וכן ד' שנכנסו לפרדס שהוא מקום סכנה שהרי א' מהם הציץ ומת וא' מהן הציץ ונפגע א"כ ר' עקיבא שיצא בשלום בירך ברכת הגומל או לא, וכן כהן גדול כשהיה נכנס ביוה"כ לפני ולפנים שהוא מקום סכנה בצאתו בשלום מן הקודש היה מברך הגומל או לא. אביו של החיד"א ז"ל השיב חוות דעתו: כי מעולם לא תקון רבנן לברך ברכת הגומל שהיא ברכת הודאה אלא דוקא בצרה הבאה לאדם בע"כ ושלא מדעתו ונעשה לו נס אז חייב לברך כי הני ארבעה וכו' ויורדי הים ג"כ דמקום סכנה הוא בע"כ צריך לעבור בו וכן הולכי מדברות כי בע"כ צריכים ללכת במדבר הגדול. האמנם בדבר שהוא במאמר ובציוי ה' לעשותו או אפי' שלא יהיה בפרטות וביחוד רק מימרא דרחמנא לקדש שמו יתברך בכולל לקיים כל דבר המלך ודתו, אז אף שהקב"ה יעשה לו נס אינו מברך וכו' וההיא דד' שנכנסו לפרדס הדבר ברור שאינו כפשוטו שהיה שם כניסה ויציאה כדרך מהלכי שתים אלא הכל ע"י מחשבה והתבודדות וכו' ומאחר שכן הנמצא כזה לברך הגומל על המחשבה והתבודדות? והגאון בעל חזון נחום ז"ל השיב לו וחלק על דעתו, וס"ל דיצחק אבינו וכן אברהם אבינו ע"ה בודאי הודו לד' כשניצלו, וכל אחד הודה כפי צחות לשונו עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו ברכה כוללת שהיא הגומל וכו' וכן ד' שנכנסו לפרדס כיון ששלחו מחשבתם אל מקום סכנה פשיטא שמחייבים לברך כשניצלו וכו' וגם כה"ג פשיטא שהיה מברך בצאתו בשלום מן הקדש שניצול ממקום סכנה עיין שם. הרי לנו שכבר נחלקו שני גדולים בדורות שקדמונו כעל כגון ספיקתנו אם צריכים לברך ברכת הגומל או לא".

על מחלוקת זו בנה כל דבריו. ולענ"ד דבריו צריכים הרבה בירור. וכי יצחק אבינו בעקדה או ד' שנכנסו לפרדס מה עניינם לברכת הגומל; הרי יצחק הלך בגזרת נביא – אברהם אבינו, והנכנסים לפרדס עסקו בלימוד תורה. וכי משה רבינו לאחר שירד מהר סיני ברך הגומל, עפ"י דברי המדרש בספרי (דברים האזינו פיסקא שו):

"אמר להם משה לישראל שמא אין אתם יודעים כמה צער נצטערתי על התורה וכמה עמל עמלתי בה וכמה יגיעה יגעתי בה כענין שנאמר (שמות לד כח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ואומר (דברים ט, ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה נכנסתי לבין המלאכים ונכנסתי לבין החיות ונכנסתי לבין השרפים שאחד מהם יכול לשרוף כל העולם כולו על יושביו כענין שנאמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו נפשי נתתי עליה דמי נתתי עליה".

אלא כיון שעלה בציווי, מי שציווה הוא מי ששומר, וכן לגבי שאר מדרגות לימוד התורה. ולכן ללמוד מכאן לגבי מי שהכניס עצמו למצב סכנה וניצול שאינו צריך להודות לקב"ה, מפני שלא עליו תוקנה ברכת הגומל נראה לי מופרך לגמרי.

חעריכה

אמנם הוא כותב בהמשך:

"דהא הרי הגרי"ז אזולאי מדגיש בדבריו בהדיא וכותב שמעולם לא תקון רבנן לברך ברכת הגומל אלא דוקא בצרה הבאה לו לאדם בע"כ ושלא מדעתו ונעשה לו נס, כי הני ארבעה חיי"ם הם חולה הירצה אדם שיחלה וכו'. דון מינה הא כל צרה שבאה לו לאדם מדעתו ומרצונו לא תיקון לברך. ועוד זאת הרי הגרי"ז שם מוסיף בדבריו להביא ראי' לכך מר"א בר"ש דבאורתא אמר בואו אחי ריעי היתכן כי כל יום היה מברך אין הדעת מקבלו דמסורין היו בידו ומהיכא תיתי שיברך בכל יום, הרי בהדיא בדברי הגרי"ז ז"ל שאין לברך על יסורין שהאדם מביאו אותן על עצמו וברצונו, ומינה לכל סכנה שמביא על עצמו וברצונו, ואיך אפשר לבוא לדייק מדבריו היפוכו של דבר, אתמהא".

ולענ"ד ראיות הגרי"ז אזולאי משונות. וכי יצחק אבינו או ד' שנכנסו לפרדס או ראב"ש דומים לאדם המכניס עצמו לצרה לדברי הרשות?! הרי אפילו ראב"ש קיבל על עצמו יסוריו והיה יכול לדחות 'לא הם ולא שכרם' וא"כ אף הליכתם לא היתה לצורך ריפוי אלא כדי לחזור למחרת ואיך יברך על הליכתם. ואין בדבריו כל ראיה לפענ"ד. ואפילו הכניס עצמו לצרה מדעתו, וניצל מדוע לא יודה לקב"ה?! ולהיפך תודתו כפולה ומכופלת בכך שאע"פ שהכניס עצמו ביודעין לצרה הקב"ה הצילו.

טעריכה

מטעמים אלו גם דחייתו את דברי הר"ח פלאג'י אינה נראית לי. ז"ל (שם אות ה):

"האמנם ראיתי בספר לב חיים להגר"ח פלאג'י ז"ל בח"ג סי' כ"ג (מובא בקצרה גם בכה"ח ס"ק מ"ח) שהעלה להלכה דמי ששתה סם המות ונסתכן והשתדלו עמו הרופאים ועלתה לו ארוכה והבריא דחייב לברך ברכת הגומל עיין שם. וא"כ לפי"ז הרי פשוט דגם בכגון נידוננו יש ג"כ לברך ברכת הגומל. אבל לפענ"ד ראיה זאת היא עדנה בבחינה של ערבך ערבא צריך, וההלכה לא מכרעת גם בשם אם לברך, דהלב חיים שם לא נתן לבו למו"מ שיש על כגון דא שגרם לעצמו הסכנה בספר מחזיק ברכה בין הגרי"ז אזולאי לבין הבעל חזון נחום ובהיות כן לא יכולה להיות הכרעתו כהכרעה שלישית"...

בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' ח) המשיך בדרכו. ופסק שמי שהכניס עצמו מדעתו בסכנה ונתרפא דא"צ לברך ברכת הגומל, ושוב על בסיס המחלוקת שהביא שהיא עצמה לפי מיעוט הבנתי צריכה סיוע.

יעריכה

מצאתי בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' יד) שאף הוא הביא את המחלוקת שבין אבי החיד"א לרב אליעזר נחום (וראיתי שכיוונתי לכמה מן הראיות בדבריו, ובש"כ). ואחר שציטט דבריהם כתב:

"ועינא דשפיר חזי שבשאלה זו עצמה דן הגאון רבי אברהם מיוחס ז"ל בשו"ת שדה הארץ חלק ג' (סימן ז'), האם צריך לברך הגומל על מי שחלה בצנים פחים, ובתוך דבריו כתב, ואף על פי ששמעתי בשם הרב המובהק רבי יהודה הכהן ז"ל, שאמר, שבחולי כזה שבא על ידי האדם עצמו אינו צריך לברך הגומל וכו', מכל מקום מכיון שאין ספק שהסרת החולי אינו אלא על ידי הקדוש ברוך הוא, שאין רפואת החולי על ידי בשר ודם, אלא השי"ת שולח דברו הטוב וירפאהו, בודאי שצריך לברך הגומל, ולהודות להשי"ת אשר גזר אומר לרפאותו מחוליו, ומה איכפת לנו שהחולי בא על ידי פשיעתו. וכבר כתב הטורי זהב (סימן רי"ט סק"ז), שאף על פי שבאה לו תשועה ונתרפא בדרך הטבע, צריך להודות להשי"ת בברכת הגומל ולתלות הדבר בהשגחה הפרטית של הבורא יתברך, אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וסיים, וכן מנהג העולם לברך ברכת הגומל על מחלת הקדחת של צנים פחים לאחר שעבר החולי מכל וכל ונתרפא לגמרי. ע"כ... הרי מבואר בפירוש שגם אם נפל למשכב באשמתו על ידי חוסר זהירותו מהקור והחום, כשיתרפא צריך לברך הגומל".

אחרי כן מביא דברי הברכ"י (סי' ריט סק"ד) שעסק בתשובת הר"י מיגאש, וכן הביאה הצי"א. וסיכם הגר"ע יוסף: "על כל פנים למעשה נראה שהעיקר בזה כדברי הגאון בעל שדה הארץ הנ"ל, שבכל אופן צריך לברך הגומל, ושכן המנהג".

עולה מדברי בעל שדה הארץ שאין הבדל אם הכניס עצמו לצרה או לא הכניס עצמו, הוא צריך להודות לקב"ה שהצילו והודאתו על מעשה ה' ולא על איוולתו שלו שהכניס עצמו לצרה.

יאעריכה

אח"כ הוסיף בשו"ת יחוה דעת:

"וגדולה מזו כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ג' (סימן נ"ג), אודות מי שניסה לאבד עצמו לדעת, על ידי שתיית רעל מסוכן, ועל ידי טיפול רפואי נמרץ שב לאיתנו ועמד על בוריו, האם יברך הגומל, והשיב, שנראה פשוט שחייב לברך הגומל, שאף על פי שסתם חולה שנתרפא שמברך, היינו כשהחולי בא לו בעל כרחו, שלא היה רצונו בכך, ומן השמים גזרו עליו, וכשקם מחוליו צריך להודות להשי"ת בברכת הגומל, אבל בנ"ד הוא עצמו הביא את עצמו לחולי מסוכן זה, מכל מקום נראה לי שאין חילוק בזה, שעיקר תקנת הברכה אינה אלא על הרפואה, שמן השמים חסו עליו וריפאוהו, ולכן אין כל הבדל בין סתם חולה שנתרפא לזה שניסה לאבד עצמו לדעת, כולם צריכים לברך הגומל, ואדרבה נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות מתאים יותר למי שפשע בעצמו ועבר על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ועם כל זה חסו עליו מן השמים, בודאי שצריך לברך הגומל".

ואח"כ האריך הגרע"י במצבים שונים של מכניס עצמו לסכנה ומביא עוד תשובות שעסקו בכך, וכן מדברי הצי"א. ופסק שצריך לברך הגומל בשם ומלכות, פרט למאבד עצמו לדעת שניצל שלא יברך כדי לא להזכיר עוונו, (ואף על דבריו אלו ניתן להשיב).

מסקנהעריכה

נ"ל מכל הטעמים שהזכרנו כי אם העבריין רוצה לברך הגומל ודאי צריכים לשמוע את שבחיו והודאתו לרבש"ע ולענות שייגמל טוב גם לעתיד.