חבל נחלתו יז ה

<< · חבל נחלתו · יז · ה · >>

שאלה

עשרה מתפללים במניין ששה סיימו תפילה בלחש וארבעה עדיין לא סיימו, האם הש"ץ יכול להתחיל חזרת הש"ץ, או שהוא צריך להמתין לכולם?

א

חזרת הש"ץ נתקנה בשביל מי שאינו יודע להתפלל בעצמו שצריך לעמוד ולהתכוין לחזרת הש"ץ כאילו מתפלל בעצמו (וכן נוהגים התימנים עפ"י הרמב"ם). לכאורה בימינו, אין צורך בחזרת הש"ץ שכן הכל בקיאים. ובכ"ז לא בוטלה חזרת הש"ץ. והשאלה היא בכ"ז אחר שכולם בקיאים האם צריך שיהיו לפחות תשעה שיכולים לצאת ומתכוונים לתפילת הש"ץ או שדי בהיותם בבית הכנסת.

ב

קיימת סתירה בפסק השו"ע.

בסימן נה (ס"ג) כתב: "אם התחיל באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה". ומשמעות הדבר שמתפללים גם כאשר אין מניין.

ובסעיף ו פסק: "ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם".

ופסק המשנה ברורה (שם) בס"ק לב:

"אחד מהעשרה – ה"ה יותר מאחד ובלבד שישארו רובם שאין מתפללים ש"ע ויכולין לענות עמהם ויש מחמירין ביותר מאחד, ובישן בודאי אין לצרף אפילו במקום הדחק ביותר מאחד כי בלא"ה יש הרבה פוסקים המחמירי' בישן וכדלקמיה".

ובס"ק לד הוסיף:

"מצטרף עמהם – דבכל עשרה שהם גדולים שכינה שריא ביניהם דונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן בהו ולא דמי לקטן דלאו בר קדושה הוא. ועיין בט"ז שחולק לענין ישן וס"ל דאין מצטרף והסכים עמו הפר"ח דישן חשיב כשוטה עי"ש. ע"כ לכתחילה בודאי צריך להקיצו ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם ועיין בבה"ל". (לא נעסוק בבירור זה בישן).

לעומת זאת בסימן קכד (ס"ד) כתב השו"ע: "כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן".

הלשון לקוחה מהטור ומתשובת הרא"ש, אבל עניינה ברור צריכים תשעה ולא אחד פחות.

ג

בפסקי תשובות (או"ח סי' נה ס"ו) עסק בסתירה וחילק את תשובות האחרונים לשלש שיטות:

בתירוץ הראשון כתב:

"העיקר מדינא כדכתב הכא בשם רבו (=מהר"י בירב), והתם הלשון קרוב להיות ברכותיו לבטלה, ולא ממש לבטלה, ולכתחילה אכן צריכים להקפיד על תשעה עונים בקדיש וברכו וחזרת הש"ץ ושאר דברים שבקדושה, אלא שבמקום דחק העיקר להלכה דאפילו ליכא תשעה עונים שפיר דמי (ובענין אם סגי ברוב עונין או בעינן שמונה – להלן), וזו היא שיטת הפרישה (סימן קכ"ד, דרישה סק"א), וכן סתימת הט"ז (סק"ד), ואינם כותבים לחלק בין חזרת הש"ץ לשאר דברים שבקדושה".

ולפי תירוץ זה מלכתחילה מן הראוי שיהיו תשעה עונים ובדיעבד ניתן לצאת ידי חובה בפחות.

שיטה שניה שהכריעה כבסימן נה:

"שיטת המג"א (סק"ח) בשם המהרי"ל (סימן ק"נ) שדברי השו"ע (סי' קכ"ד) בשם הרא"ש נדחים, וזה לשונו: "אף על גב דכתב הרא"ש דבעינן שיכוונו תשעה לברכת הש"ץ, כמו שכתוב בסימן קכ"ד, לא נהיגין הכי, דהא חזינן דאפילו מי שמשיח ואינו שומע מצטרף", וכן סתמו בא"ר (בא"ז סק"ג) ודרך החיים ועוד אחרונים (דעת תורה סעי' ז', תורת חיים סופר סקי"ב, ס' מקוה ישראל עמ' ע"א בשם הגה"צ מנאסויד זצ"ל, ובשו"ת מהרי"א אסאד ח"א סי' כ"ו "מנהג עיקר ומבטל הלכה ולא נתפשטה הוראת הרא"ש ופסק השו"ע דסי' קכ"ד, ופוק חזי מאי עמא דבר"), וגם המה אינם כותבים לחלק בין חזרת הש"ץ לשאר דברים שבקדושה".

ולפי"ז אם יש חמישה עונים מותר להתחיל חזרת הש"ץ.

עוד כתב תירוץ שלישי לסתירה:

"שיטת שו"ע הרב (סעי' ז') דשני פסקי השו"ע אמת הן להלכה, אלא דהכא מיירי לענין קדיש וברכו או אפילו קדושה אם הש"ץ עדיין לא התפלל בלחש לעצמו, אבל כשהש"ץ חוזר התפילה פעם שנית על זה קאי דברי השו"ע בסימן קכ"ד שצריך ליזהר שיהיו תשעה שומעין ועונין אמן אחריו שלא יהיו ברכותיו לבטלה. וכחילוק זה כתוב ג"כ בפמ"ג (מ"ז סוסק"ד) המוזכר בביה"ל (ד"ה או) ובעוד כמה אחרונים (אשל אברהם בוטשאטש, קיצור שו"ע סי' כ' סעי' ב', בן איש חי ויחי אות ה', כה"ח סקמ"ח, ואולי גם החיי"א מחלק בכך, ובזה יתיישב היטב לשונו דבסי' כ"ט סעי' א' דמתיר צירוף אחד המתפלל [ולשיטתו דדווקא אחד וכדלהלן] דווקא בדיעבד מיירי לענין חזרת הש"ץ, ובסי' ל' שמתיר בשופי ולא ציין דדווקא בדיעבד, מיירי לענין קדיש ושאר דברים שבקדושה)".

ולפי"ז אין הפסיקות סותרות אלא בסימן נה המדובר בשאר דברים שבקדושה, ובסימן קכד בחזרת הש"ץ.

ד

וסיים הפסקי תשובות:

"והנה, חלקו דיעות הפוסקים בדברי השו"ע הכא, האם ההיתר הוא רק על צירוף אחד שאינו עונה ולא יותר, או אפילו יש שניים ושלושה ואף ארבעה (ומש"כ במשנ"ב סקל"ב ובשאר אחרונים 'ובלבד שישארו רובן וכו' ויכולים לענות עמהם', לאו דוווקא שישה עונים, אלא די בחמישה ויחד עם הש"ץ ששה, ודוק בלשון המג"א בשם הרלנ"ח) אשר אינם עונים נמי שפיר דמי, כיון שיש רוב מנין המכוונים, ומסקנת גדולי האחרונים כהמקילים (א"ר סק"ז, שו"ע הרב סעי' ז', דרך החיים, קיצושו"ע סי' ט"ו סעי' ז', בן איש חי ויחי אות ה', ערוה"ש סעי' י"ג), וכן סתם המשנ"ב (סקל"ב), אלא שאח"כ מביא בשם חיי"א ובאר היטב שמחמירים".

"וממוצא הדברים נבין שמנהג רבים וטובים אשר בששה שגמרו שמו"ע מתחיל הש"ץ אמירת קדיש שאחרי שמו"ע דערבית (או גם בחזרת הש"ץ כשהש"ץ עדיין לא התפלל לעצמו לחש), וכן באם מתפללים תפילה קצרה שאומר הש"ץ מיד בקול עד אחרי קדושה, שפיר (וכ"ה בשו"ת קנין תורה ח"ז סי' ט', שו"ת אור לציון ח"ב פ"ה אות ו', ס' הליכות עולם על הבא"ח שם, שו"ת צי"א חי"ב סי' ט', שו"ת משנת יוסף ח"ה סי' י"ז, שו"ת משנה הלכות ח"ד סי' ט'). יש להם על מי לסמוך... (אבל כשליכא משום טירחא דציבורא ודאי צריך להמתין שיהיו ט' עונין ועכ"פ שמונה עונין דבאחד הלא המג"א מקיל אפי' בישן חדא, למיחש לשיטת הט"ז והפרישה), ובפרט אם יש בהמתנה משום ביטול מלאכה ושאר טירחא דציבורא, וכל שכן ביטול המנין עקב יציאת המתפללים מביהכ"נ מחוסר סבלנותם להמתין זמן ממושך וכדומה, שהמחמירים להמתין לתשעה יצא שכרם בהפסדם".

"ואלא לענין חזרת הש"ץ יש להחמיר עפ"י שיטת הפמ"ג ושו"ע הרב ודעימיה שתשעה עונין לעיכובא הוא, אך גם בזה יש מקום להקל בשעת הדחק כהמג"א בשם מהרי"ל, וכדכתבינן גם בסימן קכ"ד אות ט', עיין שם". וכך כתב בסימן קכד.

ה

וכן בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ב סי' ט) כתב:

"נשאלתי על מה שנתקלים הרבה פעמים שבביהכ"נ נמצא מנין מצומצם ובזמן חזרת הש"ץ נמצא אחד מהם שמאריך עוד בתפלת הלחש, אם מחויבים להמתין עד שיגמור זה תפלתו כדי שיהיו ט' שומעים ומכוונים לחזרת הש"ץ, או שאפשר להתחיל חזרת הש"ץ גם כשזה היחיד עודנו מאריך בתפלתו".

ואף הוא עוסק בסתירה לכאורה בין סימן נה לסימן קכד ובתוך דבריו (באות ה) כתב:

"וכוון הערוה"ש בזה לדברי הר"ם בעצמו שבהגהות מיימון ובב"י, דעיינתי בגוף דברי הר"ם בשו"ת מהר"ם בר ברוך סי' תקכ"ט וראיתי שמדבריו נלמד אימות כל הנז"ל, דז"ל: וששאלת על עשרה מצומצמין בבית הכנסת ואחד מהם מתפלל ביחידי אם יכולים הט' הנותרים להוריד לפני התיבה א' מהם לומר קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה כל זמן שלא סיים תפלתו וכו'. ודאי טוב הוא והגון שיהי' ממתינים ליחיד עד שיגמור תפלתו כדי שגם הוא יענה עמהם, אפי' יש עשרה במילוי הי' טוב להמתינו אם יש שהות ביום להתפלל, אבל משום דבר שבקדושה כיון דהוי בביהכ"נ מן האגף ולפנים מצטרף עמהם אע"פ שאינו עונה עמהם דכל בי עשרה שכינה שריא. וכו' ואפי' אלם חייב בכל מצות והרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף אע"ג דלא עני בהדיהו, וכ"ש האי יחיד דאיהו נמי בתפלה קא עסיק ומקבל עליו עול מלכות שמים דמצטרף בהדיהו וקדמא שכינה ואתיא עכ"ל, הרי בהדיא במהר"ם שהמדובר לא רק על קדיש וברכו אלא על כל דבר שבקדושה, והיינו גם לרבות חזרת הש"ץ וקדושה ולא הצריך להמתין על אפילו משום מהיות טוב, ורק כדי לזכותו שגם הוא יענה הצריך להמתין לו משום הגינות וטובה (וזהו הנפסק בכזאת בשו"ע שם בסי' נ"ה סעיף ז'. ויעו"ש בספר נהר שלום על או"ח בסק"ב עיי"ש). והרי מבואר גם ההסבר בזה כהסברו של הערוה"ש, דהא איהו נמי בתפלה קא עסיק ומקבל עליו עול מלכות שמים, ואם אנן נוכחים לדעת שאכן זהו הסברו של המהר"ם שמשם מקורה של זאת ההלכה א"כ ברור שלא צריכים שהעומד בתפלה ישתוק ויתן דעתו לכוון בכל ברכה או בסופה. (וכפי שראיתי שרו"ל כן בס' כסא אליהו על או"ח סי' נ"ה אות ז' יעו"ש), וגם ליכא לפי"ז בכלל הקושיא מההיא דסי' קכ"ד דשם שאני שהמדובר שלא מכוון ומפנה לבו לבטלה ולדבר אחר שלא מענינא צרכי שמים וגורם על כן לסילוק שכינתא, ומשא"כ כאן שגם יחיד זה בקבלת עול מלכות שמים קעסיק ולכן שפיר מצטרף בהדייהו וקדמא שכינה ואתיא ויעוין בברכי יוסף בסי' נ"ה אות ו' שמביא ומדבר רק מזה שדינא דישן האמור כאן סותר למ"ש בסי' קכ"ד ומשמע הא מעומד ומתפלל לא היה קשה לו והיינו כנ"ז".

והסיק שם באות י:

"מכל האמור ומבורר נראה דשפיר אפשר לסמוך ולהקל ולהתחיל חזרת הש"ץ במנין מצומצם גם כשאחד עומד עדנה בתפלה, מובן כשאין נחיצות ויש אפשרות לחכות, דצריכים לחכות עד שיגמור גם היחיד, וזהו גם אפילו כשיש בלעדו עשרה, כדי לזכותו, כדאיתא במהר"ם שם וכנפסק בשו"ע שם בסי' נ"ה סעי' ז'... אבל כשיש נחיצות, אי משום חשש שבינתיים יתפזר המנין, ואי משום טורח הציבור לבטלם ממלאכה, וכדומה, שפיר אפשר בכגון דא למיעבד עובדא אפילו לכתחילה ולהתחיל התפלה בקול רם גם כשאחד מהם עומד עדיין בתפלת הלחש".

ו

וכן בכף החיים (סי' נה ס"ק מח) הביא דעת המקילים להתחיל חזרת הש"ץ בששה (חזן וחמישה עונים).

מסקנה

נראה שבדיעבד ובעיקר במניינים המכוונים כדי שהמתחילים עבודתם מוקדם יתפללו בציבור, ואם יגיע הזמן יצאו ולא יתפללו במנין, יש להתחיל במנין מצומצם עם חמישה עונים והשאר מתפללים.