חבל נחלתו יד סז
סימן סז אבלות במקדש
א. אבלות ומקדש הם שני הפכים ולכאורה אבל לא יכול להיכנס להר הבית משתי סיבות: ראשית מוטלים עליו ימי האבלות והוא יושב 'שבעה' בבית האבלים. ועוד בדר"כ אבל שקבר את מתו הוא טמא מת ואינו יכול להיכנס למקדש עד שיטהר מטומאת מת. ובכ"ז מצאנו שאבלים היו עולים לבית המקדש.
ב. המשנה במסכת כלים (פ"א מ"ח) כותבת: "הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת".
ומפרש הרמב"ם: "ולא נרחיק טמא מת אלא ממחנה שכינה, אבל נכנס הוא להר הבית, לפי שטמא מת אינו מטמא באבן משמא, וזב וזבה נדה ויולדת מטמאין באבן משמא כמו שקדם. ובתוספתא: ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחנה לויה. ועל דרך זו היה מותר לטמא מת לכנס לחיל ולעזרת נשים לפי שהכל במעלת מחנה לויה כמו שהקדמנו, אלא שכבר בארו בתוספתא ואמרו: החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית העולמים, והטמאין שנכנסו לשם פטורין".
עולה מדבריו שאמנם טמא מת מותר מן התורה בכניסה למחנה לויה, אולם אסורה מן התורה כניסה לעזרת ישראל שהיא כבר מחנה שכינה, וחז"ל גזרו על כניסתו לחלק ממחנה לויה – לחיל ולעזרת נשים.
ג. המשנה במסכת מידות (פ"ב מ"ב) מספרת: "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף לשמאל מה לך מקיף לשמאל שאני אבל השוכן בבית הזה ינחמך".
וכן במסכת סופרים (פי"ט ה"ט) מסופר: "...כר' אליעזר בן הורקנוס דאמר, ראה שלמה כח של גומלי חסדים, ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבילים ולמנודים, בשבתות היו מתקבצין יושבי ירושלים, ועולין להר הבית, ויושבין בין שני שערים הללו, כדי לגמול חסדים לזה ולזה, משחרב בית המקדש התקינו שיהיו החתנים והאבלים באים לבית הכנסת, כדי לגמול חסדים לזה ולזה, חתנים לקלסן ולהלוותן לבתיהם, אבילים, לאחר שיגמור החזן תפילה של מוסף, הולך לו אחורי דלת של בית הכנסת, או בפינת הכנסת, ומוצא שם האבילים וכל קרובים, ואומר עליהן ברכה, ואחר כך אומר קדיש".
וכן בפרקי דרבי אליעזר (פרק יז): "ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הב"ה, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות, והנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה והיו יודעין שהוא אבל, והיו אומרין לו השוכן בבית זה ינחמך, והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרין לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע דברי חביריך ויתן בלב חבריך לסלוח לך ויקריבוך אצלם, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ומיום שנחרב בית המקדש התקינו חכמים ז"ל שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבית הכנסת ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומ' ברוך אתה ה' נותן שכר טוב לגומלי חסדים".
עולה מדברי חז"ל שאבלים היו עולים להר הבית בימי אבלותם, וקיימות שתי התמיהות שהעלינו: ראשית שבעת ימי אבלות, הרי בימינו נוהגים שאין יוצאים מביתם, ואולי הכוונה לכניסה להר הבית בשבת. כמו"כ אם הם טמאי מתים אסורים מלהיכנס מן החיל ולפנים וצריכים זהירות גדולה בכך. ולא כ"כ מובן לשם מה אבלים היו עולים להר הבית אם אינם יכולים להיכנס לבית המקדש עצמו בגלל טומאתם.
ד. ויותר מכך מצאנו במסכת שמחות (פ"ו הי"א) שמבואר בה שאבלים היו עולים להר הבית בתוך ימי אבלותם:
"ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית, ובשלישי, נכנס ומקיף דרך שמאל. ואלו הן שמקיפין דרך שמאל, אבל, ומנודה, ומי שיש לו חולה, ומי שאבדה לו אבדה. מה לך מקיף לשמאל, שאני אבל, אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך... ".
עולה לפי זה שמותר לעלות להר הבית מהיום השלישי ולא מבואר שם האם הכוונה אם חל בשבת או אף בשאר ימות החול.
ה. מצינו בבבלי מועד קטן (כג ע"א): "תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה – אינו יוצא מפתח ביתו, שניה – יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית – יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית – הרי הוא ככל אדם. רבי יהודה אומר: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו – שהרי הכל נכנסין לביתו לנחמו. אלא: שניה – אינו יוצא מפתח ביתו, שלישית – יוצא ואינו יושב במקומו, רביעית – יושב במקומו ואינו מדבר, חמישית – הרי הוא ככל אדם".
בבריתא זו שתי נקודות לבירור האחת כמי הלכה והשניה האם מדובר על שבתות בלבד או על שבועות.
ו. הרי"ף (מו"ק יד ע"א) הביא את דברי ת"ק בלבד, וכן בפסקי הרי"ד (מו"ק כג ע"א). והרמב"ם (הל' אבל פ"ז ה"ה) וכן הסמ"ג (עשין דרבנן ב) פסקו כת"ק. וכן בספר הלכות קצובות (הל' אבל אות [יז]) כתב כת"ק והוסיף: "שנייה יוצא והולך בכנסת ואינו יושב במקומו ואינו מדבר אלא מתעטף כישמעאלים שלישית יושב במקומו... " ולהלן נדון בתוספתו. וכן פסקו הטור (יו"ד סי' שצג) והשו"ע (יו"ד סי' שצג ס"א) כת"ק.
אמנם האגודה (מו"ק פ"ג) הוסיף: "בירושלמי (פרק אילו מגלחין [ה"ה] דף כ"ב ע"ג) משמע הלכה כרבי יהודה. פירש ר"י אינו מדבר אלא כדי צרכו".
ובשבולי הלקט (הל' שמחות סי' לז) לאחר שהביא את הבריתא ממו"ק כתב: "ופסק רבינו יצחק פאסי ז"ל כתנא קמא וכן מצאתי למפרש אחד שפסק כתנא קמא דרבים נינהו ואף מקילין הן וכן המנהג. ובירושלמי גרסינן: אבל בשבת ראשונה אינו הולך לבית הכנסת שניה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר ברביעית שוה לכל אדם ר' יהודה אומר אי אפשר לומר בשבת הראשונה שהרבים מתעסקין בו אלא השניה היא הראשונה השלישית היא השניה הרביעית היא השלישית. ר' שמעון אומר אבל בשבת הראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו בשניה יושב במקומו ואינו מדבר בשלישית שוה לכל אדם, ר' יהושע בן לוי אומר הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים".
עולה מהירושלמי שהלכה כר' יהודה, אולם כאמור הפוסקים לא פסקו כן.
ז. כתב הריטב"א (מועד קטן כג ע"א): "יש שפירשו דהאי שבת היינו שבוע (ודייקי) ואיצטריך תנא לומר דאינו יוצא ואפי' לבית הכנסת, ומיהו דייקי' דדוקא בחול הוא שאינו יוצא לבית הכנסת הא בשבת יוצא לבית הכנסת לפי שאין אבלות בשבת, וכן כשאמרו למעלה שנכנסין [להתפלל] עם האבל (להתפלל) זהו בנשיא ואב ב"ד אבל בשאר כל אדם יוצא אפי' בשבת ראשונה להתפלל בבית הכנסת וכן נראה בפירקי ר' אליעזר הגדול (פי"ז) (=שהובא לעיל), וקשה לפירוש זה ומה שאמר ר' יהודה שבת שנייה אינו יוצא מפתח ביתו היכי דאמי [אי] שאינו יוצא למלאכתו בחול, אמאי לא, א"כ מצינו אבילות יותר מז', והא ליכא למימר, ואי לבית הכנסת ולאו ק"ו [הוא], ולפיכך נראים הדברים כמו שפירשוה דשבת האמורה כאן היינו שבת ממש ועליה אמרו כי שבת ראשונה לת"ק או שבת שנייה לדברי ר' יהודה אינו יוצא מפתח ביתו לבית הכנסת כשם שאינו יוצא לשוק, ועליה אמרו יפה כי בשנייה לת"ק או בשלישי לר' יהודה יוצא ואינו יושב במקומו ועל מקום בית הכנסת שייך שפיר למימר הכי ולא על מקומו שבשוק".
הריטב"א דן האם פירוש הבריתא הוא שבוע או שבתות בלבד, ומסיק שהמדובר בבריתא בשבתות ולא בשבועות, והמקום עליו דובר הוא מקומו בבית כנסת.
וממשיך הריטב"א: "ועתה נהגו בכל הארצות הללו לצאת לבית הכנסת כל ז' ואפי' בחול, ואמרו על רבינו יצחק בן גיאת ז"ל שכתב כן, ואין לו עיקר בגמרא, ויש להקל במנהג מפני שבזמן הזה ישראל מעטין ואין יכולים להתפלל עם האבל בביתו ואם יעשו כבוד לעשירים בזה לא יעשו כן לעניים ונמצאו מתביישין וכדי שלא ימנעו מתפלה בציבור הקלו להתירם לבא לבית הכנסת, ובפירקי ר' אליעזר אומר מיום שחרב בית המקדש התקינו שיהו חתנים ואבלים הולכין לבית הכנסת וכו', ואף על גב דרישא דההיא בשבתות תניא כשהיה בית המקדש קיים אפשר דהשתא אפי' בחול ומן הטעם שאמרנו בתקנה".
עולה מדבריו שעל אף שהבריתא והנאמר בדר"א הוא דוקא בשבת – עתה נהגו שיוצאים כל יום לבית כנסת מהטעמים שהזכיר.
ח. הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' מו) מסביר שהמדובר בשבועות בימות החול וכותב: "ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם. שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו פרש"י שבעת ימי השבוע אבל בשבת יוצא לביהכ"נ וכן משמע דבשבת ראשונה היינו ימי החול דומיא דשבת שניה ושלישית. וכן נוהגין באשכנז האבל הולך לביהכ"נ בשבת, ואחר התפלה האבל יוצא תחלה ויושב לפני ביהכ"נ וכל הקהל יוצאין ויושבין אצלו ועומד האבל והולך לביתו וכל הקהל הולכין עמו ויושבין שם שעה אחת וסומכים על דברי הגדה פירקי דרבי אליעזר (פט"ז)... ורואין את האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים ועליהם הוא נאמר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים והראב"ד ז"ל פי' שבת ראשונה ממש ואינו יוצא לביהכ"נ בשבת והכי איתא באבל רבתי (פ"י) אבל שבת ראשונה אינו נכנס לביהכ"נ בשבת וקתני עלה בד"א בביהכ"נ אבל בבית המדרש נכנס אפילו בשבת ראשונה אבל בחול כל שבעת ימי אבילות אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לביהמ"ד ורבינו האי גאון ז"ל כתב ולענין יוצא מפתח ביתו ואפילו בשבת הכל כמנהג המדינה היכא דרגילי דמיצלו בביהכ"נ מקדים ואתי מצפרא קמי ציבורא לביהכ"נ והיכא דרגילי למיתב בביתיה יתיב".
עולה מדבריו שהיה מנהג שאינו יוצא כלל את ביתו אפילו בשבת שבתוך השבעה ומנהג אחר שבשבתות יוצא ומתפלל עם הציבור ואף בשבת ראשונה יוצא ומנחמים אותו הציבור. ומקור המחלוקת הוא האם שבת בברייתא המדובר על שבת בלבד או על שבוע כאשר לכל שיטה הראיות והקשיים לדבריה.
ט. הר"ן בחידושיו (מו"ק כג ע"א) באר כראב"ד והביא דברי רב האי גאון: "ת"ר אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו וכו' התם באבל מוכח דהיינו שבת ממש וקתני עלה בד"א בבית הכנסת אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בבבל בכפרים כ"ע נפקי לבית הכנסת. ובכרכין ובמדינות גדולות רובא יושבין בבתיהם ורעיהם וגומלי חסד באין אליהם ומיעוטא עיילי לבי כנישתא יתבי במקום אבלים ומצלו ע"כ. ואמרינן בפרקי ר' אליעזר הגדול ע"ה ראה שלמה המלך... וא"ת ולמה (=שפמו) מכוסה שהרי אין אבלות בשבת, וי"ל שהיו לו מנעלים ברגליו ומותר כדלקמן. ועושין כן כדי להכיר בינו ובין המנודה".
וזה גם ביאור הלכות קצובות שיוצא בשבת שניה בשפם מכוסה כשארית או זכר למקדש בו היו צריכים להבחין בין אבל ומנודה.
י. לשיטות שאינו יוצא כלל קשה מאד מדוע מותר לצאת להר הבית, לשיטות שבשבתות יוצא מובן מדוע יוצא להר הבית ונראה שאינו נכנס למקדש כלל. כמו"כ נראה שמש"כ ביום השלישי הכוונה אם חל בשבת רשאי לעלות להר הבית. ואם חל לפני כן אינו עולה להר הבית ומותר להיכנס לבית כנסת, ואם חלה שבת מיום רביעי והלאה ג"כ רשאי לעלות להר הבית.
יא. שאלה נוספת בהלכות אבלות בתוספתא סוכה (פ"ב ה"י) נאמר: "אמר ר' לעזר בי ר' צדוק כך היו אנשי ירושלם נוהגין נכנס לבית הכנסת לולבו בידו עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה לולבו בידו עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו בארץ יצא מבית הכנסת לולבו בידו נכנס לבקר את החולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש נותנו לבנו או לשלוחו ומחזירו לתוך ביתו". וכן בסוכה (מא ע"ב) וצ"ב הרי אין אבלות בחוה"מ ואיך היו נכנסים לנחם אבלים? וצ"ע.