חבל נחלתו יד סה
סימן סה קדושת עפר וממצאים ארכיאולוגיים מהר הבית
שאלה
עריכהבי"ס יצא לפעילות חינוכית הכוללת סינון של עפר שהוצא מהר הבית ע"י הערבים לשם חיפוש ממצאים ארכיאולוגיים. הילדים הביאו עימם לביתם למזכרת חרסים שאין להם חשיבות ארכיאולוגית, אבני בנין שבורות או אבנים שהיו מעורבות בעפר. עלתה השאלה האם חפצים אלו קדושים, ואם כן מה ראוי לעשות בהם.
הקדמה
צריך לעיין האם אדמת הר הבית, האבנים והחרסים הם חולין גמורים ומותר לעשות עימם מה שירצו. או שהם קדושים וכל שימוש בהם הוא מעילה ואסור או שהם קדושים ואסורים בהנאה וטעונים גניזה כדין חלקי בית כנסת וארון קודש. כמו"כ בכל השאלה ישנו ספק אם אין מדובר בחפירות שנעשו תחת העזרות ובית המקדש ובהם יש קדושה גדולה יותר.
אם המדובר בשרידים של מבנים של בית המקדש, ג"כ צריך לדון מה היתה קדושתם והאם הם עדיין קדושים.
ונראה לענ"ד פשוט שחרסים שנִתְנו לילדים הם ודאי אינם משרידי בית המקדש ואין צריך לדון עליהם מצד קדושתם. אפילו הארכיאולוגים שממונים על הסינון ואין להם הבנה והתייחסות לקדושה ולגניזה, לא היו מתייחסים בשווה נפש לחרסים מבית שני, ולא היו נותנים אותם לילדים.
א. קרקע הר הבית והעזרות
נאמר במשנה בכלים (פ"א מ"ח): "לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת"...
ופרש ר' עובדיה מברטנורא: "הר הבית – חמש מאות אמה על חמש מאות אמה היה, ובו היה בית המקדש בנוי, ומשם מתחיל מחנה לויה ושיעורו עד שער ניקנור, משער ניקנור ולפנים מחנה שכינה, ומהר הבית ולחוץ עד חומת ירושלים מחנה ישראל".
אמנם לא נאמר האם יש קדושה בקרקע הר הבית ובמבנים הבנויים בו, ורק נאמר שטמאים בדרגות השונות אין נכנסים למקום זה.
וכן בשקלים (פ"ד מ"ב): "ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר באין משיירי הלשכה". ועולה שאף המבנים בהר הבית נבנו משיירי תרומת הלשכה, אמנם אף כאן לא נתפרש אם יש בהם מעילה או קדושה.
בזבחים (כד ע"א) נאמר: "בעי רבי אמי: נעקרה האבן ועמד במקומה, מהו? מאי קא מיבעיא ליה? כי קדיש דוד – רצפה עליונה קדיש, או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש? ותיבעי ליה כל העזרה כולה! לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש, והכי קמיבעיא ליה: דרך שירות בכך, או אין דרך שירות בכך? תיקו". עולה מן הגמרא שדוד קידש את כל העזרה עד התהום. ולכאורה הקדושה היא לענין כניסת טמאים לסוגיהם ואולי אף לענין מעילה. אמנם הר הבית לא התקדש כלל וא"כ עפר שהגיע משם הוא חולין ודינו כשאר עפר של ארץ ישראל.
בביצה (לט ע"ב): "ואלו הן דברים של עולי בבל: הר הבית, הלשכות והעזרות, ובור של אמצע הדרך".
וברש"י (ביצה שם): "שעשו בני הגולה, לפי שהפקירום לכל ישראל ונתנום להם, ולא להיותם שותפין בו, שיהא להם כח לאסור זה חלקו על זה".
ובעל המאור (ביצה כא ע"ב) כתב בתוך דבריו: "אבל לשכות ועזרות והר הבית מקדש קדישי ואינו יכול לאסרן דהא לית להו בעלים". וקצת משמע ממנו שיש בהם קדושה והרי הם רכוש הקדש, ולכן לא ניתן לאסור אחד על השני.
ובס' דף על הדף (זבחים כד ע"א) הביא מעין שאלתנו:
"בספר עלינו לשבח (חלק ד' ד' תשכג, לגר"י זילברשטיין שליט"א) כותב: מעשה באדם שעבר ליד החפירות שבמקום המקדש וראה עפר וחשק בעפר קדוש זה, ומילא כוס עפר והביאו לביתו, ועתה הוא מהרהר וחושב אם מותר לו להחזיק עפר קודש זה בביתו, שמא הוא חייב להשיבו למקומו".
"תשובה: במסכת זבחים (כ"ד ע"א) נאמר, קמבעיא לי' כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש. או דלמא עד לארעא תהומא קדיש ופירש"י כי קדיש דוד, שהי' מקדש אותה בשתי תודות ובשיר של פגעים, נראה שהגמ' פשטה ספק זה וכתבה שדוד המלך קידש את כל הרצפה עד לארעית תהומא".
"וכך נפסק ברמב"ם (פ"א ה"י מה' בית הבחירה) וכ"כ המנ"ח מצוה צ"ה ובחזו"א זבחים ס"י אבל הר הבית לא מצאתי שדוד המלך קידש את הרצפה, ולכן מסתבר שאין בו קדושה, אמנם הר הבית קדוש שאין זבים ויולדות נכנסים לשם כמבואר במס' כלים פ"א מ"ז, כ"ז אמור לגבי קדושת המקום, שיש בו השראת השכינה, אבל לא במה שנוגע לקדושת הגוף של המקום, שיהי' בו איסוה"נ ואיסור מעילה להשתמש בו עכ"ד". (והשמיט בעל ס' דף על הדף את החקירה שהביא בביצה).
וקדמו בבירור הנקודה בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנ) שדן:
"בדבר אשר העיר הרב ר' מעשיל נ"י מיושבי ירושלים תובב"א בדבר הנקבים שיש ביסוד כותל מערבי של הר הבית שאסור לבעל קרי ולכל מי שטומאה יוצאה עליו מגופו להכניס אצבעו בנקבים יען ביאה במקצת שמה ביאה כבש"ס זבחים (דף ל"ב ע"ב)".
והתחיל לבאר באות א: "תשובה. הנה יש לברר בזה איזה ספיקות: האחד אם עובי חומה של הר הבית נתקדש. הב' אם הר הבית קדיש רק ע"ג הרצפה או קדיש עד התהום כמו העזרה דאיתא בזבחים (כ"ד ע"א) כי קדיש דוד עד ארעית תהומא קדיש. הג' אם דין ביאה במקצת שמה ביאה הוא גם בהר הבית. הד' אם הא דשהה בעזרה כשיעור השתחוי' חייב אם דין זה גם בביאה במקצת".
והוכיח (שם אות ה ואילך) שמחילות תחת העזרה הפתוחות להר הבית קדושתן אף פחות מהר הבית וע"כ מותרים זבים וזבות להיכנס לשם.
וכך סיכם נקודה זאת האבני נזר (אות ט): "קיצור הדברים דמחילות שתחת העזרה ופתוחות להר הבית פקעה קדושת המחנה שכינה שמגופה מחמת פתיחתה להר הבית וכיון שכן פקעה קדושת גופה לגמרי והיא חול גמור בעצמותה ופתיחתה להר הבית לא מהני מידי. כנ"ל מילתא בטעמא. וכל זה במחילות שתחת עזרה. אבל מחילות שתחת הר הבית ופתוחות להר הבית את"ל שגם הר הבית עד תהומא קדיש. למה יופקע קדושתן במה שפתוחות ג"כ להר הבית. ובמפרש שם מפורש דבנויות תחת הר הבית עוד קילי מתחת עזרה. אלא ודאי הר הבית אינו קדיש רק למעלה. וע"כ מחילות שתחת הר הבית אינם קדושים רק אם פתוחים לעזרה לבד. אבל אם פתוחים להר הבית ג"כ אינם קדושים".
וכן העלה המנחת חינוך (מצוה שסב): "ובאמת הדברים ברורים דשם בזבחים מיירי לענין עזרה קידש דוד אבל חוץ לעזרה לא קידש כלל עד ארעית תהום".
עולה, לגבי שאלה דידן שעפר מהר הבית אין בו קדושה, ואילו עפר מתחת לעזרה הוא קדוש ונראה שאסור להזיזו ולחפור בו חפירות ארכיאולוגיות. אמנם במקרה שלפנינו הערבים השולטים לצערנו בהר הבית ועושים בו כבשלהם, הם אלה שהוציאו את העפר מן ההר, ולכן צריך לדון על העפר מן העזרה כאשר הוא נעקר ממקומו מה דינו.
ב. קדושת מקום או קדושת חפצא
יש לדון לגבי קרקע העזרה שדוקא במקומה יש עליה קדושה, אבל בשנוי מקומה אין עליה קדושה, היינו קדושתה היא קדושת מקום ולא קדושת חפצא – העפר גופו, ולכן אם הועברה ממקומה אין בה קדושה.
בס' דף על הדף (ביצה לט ע"ב) הביא חקירה: "והנה כתב הגאון ר' מרדכי אילן ז"ל בספר תורת הקודש (ח"ב סי' ז') להסתפק וז"ל: 'יש לחקור במקום הר הבית שנתקדש בקידוש דוד ושלמה להקרבה לאכילה ולטומאה כמבואר בשבועות (יד א) ועוד, אם נתקדש המקום נמי בקדושת פה לגבי מעילה, ונ"מ לגבי עוקר חוליא מקרקע הר הבית כמש"כ התוס' מס' ב"ב עט. לגבי מקדיש קרקע, או נ"מ לגבי איסור מעילה במחובר להראשונים דס"ל דיש איסור במחובר, וכן נ"מ לגבי גדולי הר הבית שדנו בזה, דנראה שזה תלוי בדין קדושת פה ולא בקדושת שכינה, דגדולי שכינה אינם נאסרים.
"וכתב שם (בס"ק ב') לתלות ספק זה בדברי הראשונים הנ"ל (רש"י ובעל המאור שהובאו לעיל): הרי דנחלקו בטעם דאינו יכול לאסור, אם משום דשייך לכל ישראל [וכמש"כ הרמב"ם בפה"מ בנדרים שם שאין לו אלא זכות מועטת ואין לו רשות], או משום דהוי הקדש, והרי פשטות המתני' מיירי לגבי המקום ולא לגבי הבנינים, וא"כ פליגי בזה אם מקום הר הבית יש עלה דין הקדש כמו על הבנינים וכן ס"ל להמאור, [ועי' נימוקי יוסף בנדרים שם שכתב דלא מקרי נכסים דידהו הואיל ויש לכל ישראל חלק בהם והריהם כאילו הם של הקדש, וי"ל בלשונו כאילו הם של הקדש, אמנם לא הקדש ממש], אמנם שאר הראשונים, רש"י והרמב"ם דס"ל דאינו מטעם הקדש י"ל דס"ל דהקרקע אינו קדוש, אלא דהוא דין צבור".
ונראה לענ"ד שאין דבריו מוכרחים שהרי בעל המאור שמדבריו רצה לחדש שהם הקדש, דיבר במבנים על גבי ההר ובעזרה ולא בעפר ההר והעזרה ("לשכות ועזרות והר הבית") וא"כ אין להוכיח מכאן שיש קדושה לעפר העזרה לאחר שנעקר ממקומו, ולא מצאנו מעילה בעפר העזרה אם חפר בה וכד'.
לסברתי, שעפר העזרה קדוש דוקא במקומו מצאתי סיוע בדברי חידושי ר' חיים הלוי כתב על כך: "ונראה לומר, דהרמב"ם מפרש להסוגיא (=דזבחים באבן שנדלדלה), דזה ודאי דלא חיילא קדושת מקדש רק במחובר לארץ, ומשום דקדושת מקדש היא קדושת מקום, וכדכתיב המקום אשר יבחר, שאינו רק בארץ ולא במטולטל, וע"כ אם לא קדיש רק רצפה עליונה, א"כ ממילא דליתא לקדושת מקדש כי אם כשהרצפה מחוברת, דחייל בה דין מקום, משא"כ אם נימא דעד ארעית תהומא קדיש, וא"כ הרי קדושת מקדש לא פקעה, ורק דבעינן שיחול בה דין רצפת הבית כי היכי דלא תהוי חציצה, בזה שפיר מועיל במה שהוא מסודרת בארץ אף על פי שאינה מחוברת, וזהו דתלי לה הגמ' לדין כשרות האבן בטעמא דעד ארעית תהומא קדיש, כיון דזה בזה תלוי, דכיון דעד ארעית תהומא קדיש ואית בה קדושת מקדש, א"כ ממילא דמתכשרה האבן להיות רצפת עזרה אעפ"י שהיא תלושה, ולא חייצא"...
ואמנם הגר"ח הלוי דיבר בקדושת העזרה ולא בדין מעילה אבל נראה להקביל ביניהם. מתבאר כי עפר העזרה דוקא במקומו קדוש, כיון שנמצא על הר הבית או על העזרה, אבל אין עליו קדושה לאחר שעקרוהו ממקומו. מפני שקדושתו היתה דוקא במחובר אבל לאחר שעקרוהו אין לו קדושה.
וכך כתב הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"א ה"י) לגבי הסוגיא בזבחים שהובאה לעיל: "ומרצפין את כל העזרה באבנים יקרות, ואם נעקרה אבן אף על פי שהיא עומדת במקומה, הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ".
וראיה לדבר מעפר ארץ העמים. בארץ העמים גזרו טומאה על גושה. בארץ העמים אינו צריך לגעת בגוש כדי להיטמא. בא"י רק גוש מטמא. ומרגע שהתפורר או שמלכתחילה הובא מפורר אינו מטמא.
ובבכורות (כב ע"א) בסוגיא: "תנן: גוש הבא מבית הפרס מארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאין, שהוא כחותם המרצופין".
וברש"י:
"גוש – עפר שיעורו לטמא באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים".
"כפיקה גדולה של סקאין – מרצופין סקאין גדולים של גמי וכשנועלין אותן חותמין אותן".
ובאהלות (פי"ז מ"ה) שנינו: "עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבא בירק מצטרפין כחותם המרצופים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין. אמר ר' יהודה מעשה שהיו אגרות באות ממדינת הים לבני כהנים גדולים והיו בהם כסאה וכסאתים חותמות ולא חשו להם חכמים משום טומאה".
ופרש רע"ב:
"ועפר חוצה לארץ – כלומר או עפר חו"ל. דארץ העמים ובית הפרס תרוייהו מטמו במגע ובמשא".
"שבא בירק – כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא".
"חותם המרצופין – אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט".
"כסאה וכסאתים חותמות – של טיט. והאי עובדא מייתי רבי יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו, הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים".
והנה עפר זה מטמא רק כשכולו במקום אחד ודבוק יחד, אבל ברגע שהתפזר בא"י אינו מטמא ונלענ"ד כש"כ בעפר העזרה שאם התפזר ונעקר ממקומו בטלה קדושתו.
ולכן אפילו מי שלקח מעפר העזרה שהוציאוהו הנכרים מהר הבית יכול להמשיך ולהחזיק בו ואינו צריך לגונזו.
ג. באו פריצים וחללוה לגבי עזרה ולשכות
אבני העזרה והר הבית שהיו חלק מבית המקדש היו קדושות לפחות כקדושת בית הכנסת והן טעונות לכאורה גניזה. וכש"כ כלי שרת כגון סכיני שחיטה או שולחנות וכד' שהיו בבית המקדש ויש בהם אף מעילה. אמנם הסיכוי למצוא כלים כאלה בימינו הוא מאד מאד קטן. ההר עבר הרבה מלחמות וידים זרות שלטו בו והרסו ושללו כל דבר, ולכן אולי ניתן למצוא כלי אבן מימי בית שני ואף הם לא על ההר אלא בערימות עפר שפינו הערבים מהר הבית.
ולכן מה שנותר לדון עליו הוא מה דינן של אבני בנין וריצוף שהערבים השתמשו בהם שימוש משני ושלישוני האם יש בהם עדיין קדושה וטעונים גניזה והשימוש בהם הוא מעילה.
ונראה שחשש מעילה בימינו כבר לא קיים עפ"י דברי המשנה במעילה (פ"ה מ"ג): "אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת כיצד... שתה בכוס של זהב ובא חברו ושתה ובא חברו ושתה". ובימינו אין למצוא כלי שרת וכל שאר הכלים כבר ודאי אם נשמרו במקום כלשהו אם ישראל העבירם ממקומם והשתמש בהם מעל בהם ויצאו לחולין, ואם נכרי נתחללו ויצאו לחולין.
וכן פסק הרמב"ם (הל' מעילה פ"ו ה"ג וה"ד):
"המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור, מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל, במה דברים אמורים כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר, אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר יש בו מועל אחר מועל".
"ואין מועל אחר מועל במוקדשים, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד, כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם ובא חבירו ובקע בו ונהנה ופגם כולם מעלו, נטל הקורדום ונתנו לחבירו הוא מעל אבל חבירו לא מעל, שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה ובא חבירו ושתה ונהנה ובא חבירו ושתה ונהנה כולם מעלו, נטל הכוס ונתנו לחבירו מתנה או מכרו הוא מעל וחבירו לא מעל"... ועיי"ש בהשגת הראב"ד.
כאמור, ספק רב אם ניתן למצוא בימינו כלי שרת או הקדש לבדק הבית שלא נפגם ויצא לחולין. אולם בעיקר נראה שצריך לדון אם יש כלי שקדושתו עליו מצד 'ובאו בה פריצים וחללוה'. היינו שקדושת ביהמ"ק וכל האבנים העצים והכלים שהרכיבוהו או שהיו בו נתחללו כשהחריבו הרומאים את בית המקדש.
בחלק א' מספרַי בסימן יא דנתי במושג 'ובאו בה פריצים וחללוה' לפי רוב המפרשים כיון שנכנסו רומאים להיכל יצאו הבניין והכלים לחולין. כדברי רש"י (ע"ז נב ע"ב): "דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה – מכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודת כוכבים נאסרו". ואפילו לא השתמשו בהם לע"ז הכלים וכן הבנין אינם קדושים.
וכן דברי הרמב"ן בחידושיו (ע"ז נד ע"ב): "איכא דקשיא ליה כלים דאחז נמי נימא משום ובאו בה פריצים וחיללוה, ואינה קושיא דכי כתיב קרא בפריצי גוים כתיב ובכבוש הארץ אבל לא בישראל, תדע שהרי וחללוה לבית המקדש גופיה קאמר ואף על פי שהעמידו ישראל צלם בהיכל לא בטלה קדושתו אלא בחורבן הוא שבטלה לגמרי כדכתיב וחללוה וגזירת הכתוב היה שיצאו לחולין על ידי כבוש הגוים ואף על גב דלאו בני מעילה נינהו...".
וכן דברי הרמב"ם בשו"ת (סי' רט) שנשאל: "שאלה מה יאמר אדוננו בדבר מי שקנה מן הבוזזים ספרי הקדש, שהיו שייכים לאחד מבתי כנסיות שבערים, האם קנה אותם או כופין אותו להחזירם...". והשיב: "אם זו הביזה נעשתה בפקודת סולטאן, הרי (קנהו) ובטל דין הקדש, ואפילו כלי המקדש אם נבזזו, בטלה קדושתם. אמרו ובאו בה פריצים וחללוה". וכ"כ בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ה).
ואמנם שיטת בעל המאור והמאירי שהחילול הוא דוקא כשפריצי ישראל הם שחללו את בית המקדש אבל נכרים אינן יכולים לחלל, אולם נראה שאין הלכה כמותם.
והבאתי שם מתשובת החת"ס (יו"ד סי' רלג) שמעת הצתת האש יצא המקדש לחולין עם כל תכולתו, ולכן צריך לקבוע את האבל דוקא בתשיעי באב ולא בי' באב שכבר היה חולין. ועי"ש בדברי אחרונים נוספים.
נראה איפוא שאפילו אם בעפר שהוצא מהר הבית ישנם אבנים שהיו חלק מהמקדש ונפלו או השתמשו בהם לבניה פעם נוספת וכד' אבנים אלו אינן קדושות ואינן טעונות גניזה וממילא אם הגיע ליד ילד רסיס מאבן כזו אין בו קדושה וממילא יכול ליטלו כמזכרת.
ד. קדושת מקדש ראשונה בטלה?
הרמב"ם פסק בהל' בית הבחירה (פ"ו הט"ז): "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה".
לכל מקום בא"י יש שתי קדושות קדושה סגולית וקדושת מצוות, וע"כ אף לפי הרמב"ם עזרא הסופר לא יכל להחזיק באוגנדה ולקובעה לא"י, אלא קדושת הארץ הסגולית מבריאת העולם ונתינתה לאבות היא יסוד התורה ורק קדושת המצוות פקעה ממנה. וכן דוד המלך כשקנה את גורן ארונה היבוסי ובנה בו מזבח התחיל להחיל קדושת מצוות על המקום, אבל המקום קדוש מבריאת העולם כאמור ברמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ב ה"ב): "ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא". וכן אבן השתיה עליה עמד הארון ממנה הושתת העולם.
ומצאתי בשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' טז אות ד) שעשה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן ובין האחרונים האם חילול הפריצים בבית המקדש פוגע בקדושת המקום ומפקיע קדושה ראשונה. וז"ל:
"ועינא דשפיר חזי בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן כה) בד"ה שלישית, שכתב, ומה שבקשת לפטור הנכנס למקדש בטומאה בזמן הזה, מטעם שאמרו בע"ז (נב ב) שכיון שחללוהו פריצים פקעה קדושתו, לאו מילתא היא, דהתם גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון מיירי באבנים שסתרו אותם מן המזבח ושקצום לאליליהם, ואפילו אם לא סתרו את המזבח, מכל מקום הרי יש בו תפיסת ידי אדם, ולכן נאסר, והוי דומיא דכלי שרת, שכיון שנכנסו האויבים להיכל יצאו כלי השרת שבו לחולין, ואינהו מהפקרא קא זכו, ולא מקרו אוסרים דבר שאינו שלהם, אבל קרקע המקדש אינה נגזלת ואינה נאסרת, ואם כן ליכא למימר שתצא לחולין. ע"כ. ולא זכר שר מדברי הרמב"ן במלחמות ה' (ע"ז נב ב) שכתב, שבית המקדש עצמו יצא מקדושתו ונעשה חול, דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה, שהנביא היה מתנבא על המקדש שיחרב ושיצא לחולין ע"י העכו"ם, וגזרת הכתוב היה על הכל, ואף על פי שאין מעילה בקרקעות, והעכו"ם אינם בני מעילה, והיינו דכתיב ונתתיו ביד הזרים לבז ולרשעי הארץ לשלל וחללוהו. ע"כ. ומוכח דס"ל להרמב"ן שפקעה קדושתו לגמרי, ואף הקרקע של בהמ"ק יצאה לחולין. וכן מתבאר עוד בחידושי הרמב"ן (מכות יט ב) הנ"ל. וכן מוכח מתשובת הרשב"ץ ח"ג (סימן ה) בדין בהכ"נ, כנ"ל. ואמנם דברי הרמב"ם (פ"ו מהל' בית הבחירה) שסובר לחייב גם בזמן הזה את הנכנס למקדש כשהוא טמא, ויליף לה מדכתיב והשמותי את מקדשיכם, אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים, מסייעים למ"ש הרמ"ע. ואף דברי הריטב"א מכות (יט ב) דס"ל דלא כהרמב"ן שם מוכחי הכי. וזה כמו שאמרו בזבחים (כד א) שדוד קידש את הרצפה של בית המקדש עד תהום ארעא. וזהו שאמרו ג"כ בברכות (סב ב) כל הרוקק בהר הבית כאילו רוקק בבבת עינו, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סימן סז) בד"ה ואכתי, שאע"פ שגזרת הכתוב היא ובאו בה פריצים וחללוה, מכל מקום לא נתחללה הקרקע של מקום המקדש אלא רק החיצוניות שבה, אבל הפנימיות שבה לא נתחללה ולא הופקעה קדושתה לגמרי, ונשאר בה מעט קדושה כפי שקבלו חז"ל וכו'. ע"ש. (וע"ע בשו"ת מחנה חיים קמא חאו"ח סימן כה בד"ה ולא אוכל). אבל לדעת הרמב"ן גם גוף הקרקע יצא לחולין"...
ונראה לענ"ד שאין שאלת הפריצים שחללוה קשורה לשאלת קדושת המקום. ולכן יכול להיות שאף הרמב"ן אינו מודה לראב"ד שפקעה הקדושה לענין כניסת טמאים. אלא להר הבית קדושה סגולית (קדושת שכינה), ואולי אף קדושת המחנות קיימת. וכן השאלה בה עסק האבני נזר לגבי הכנסת אצבעות בין אבני הכותל היא למ"ד קדושה ראשונה לא בטלה. וחילול הפריצים מבטל את קדושת הבנין, אבל קדושת המקום לא בטלה, ועל כן אף שהאבנים אינן קדושות הרי זבים וזבות אסורים להכניס אצבעותיהם אם יש דין ביאה במקצת בקדושת הר הבית.
ונראה שאף הרמב"ן סובר כרמב"ם שקדושה ראשונה של ירושלים וביהמ"ק לא פקעה עולמית. ולא מצאתי בדבריו שסובר שהותרו המחנות בימינו ומותרת כניסת טמאים. ובמכתבו לבנו מזכיר שעלה להר הזיתים להתפלל מול הר הבית, אבל לא מוזכר שהעיז להיכנס להר הבית, ואף בית כנסת הרמב"ן בעיר העתיקה (שאותו בנה ושיפץ הרמב"ן לאחר שעלה כפי שמתאר במכתבו) אינו על הר הבית.
ובסוף דרשתו לראש השנה שנשא בעכו לאחר שעלה לארץ ישראל, אומר הרמב"ן: "הדר העולם ארץ ישראל, הדר ארץ ישראל ירושלים, והדר ירושלם בית המקדש, הדר ביהמ"ק בית קדשי הקדשים, הדר בית קדשי הקדשים מקום הכרובים ששם השכינה שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי וגו', ואומר רועה ישראל האזינה וגו' יושב הכרובים הופיעה, ואומר היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי כרובים המה"... ונראה שקדושת המקום מקידוש דוד לא פקעה, ולכן אף מקום בית המקדש קדוש ואינו מצריך קידוש מחדש, אלא רק הבנין יתקדש ויתחנך בב"א.
הוספת הרב הגאון יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן
ברצוני לחזק את דבריך בעניין קדושת העפר והשרידים הארכיאולוגיים שהושלכו לחרפנו מהר הבית. במק"א כתבתי כמוך שיש לחלק בין העפר לבין שרידי כלים ומבנים של המקדש והעזרות. העפר והאבנים שנלקחו מקרקע ההר ולא ממבנים שהיו בנויים עליו, אין בהם לענ"ד קדושה כלל. כי ההר עצמו הוא עצם טבעי ולא שייך לומר עליו שהוא מקדשי בדק הבית או שיירי הלשכה. דוד המלך קנה את גורן היבוסי משקלים שנגבו במיוחד מעם ישראל, ולא משיירי הלשכה. וא"כ מלכתחילה לא הוקדש ההר הטבעי קדושת ממון, אלא רק קדושת מקום מדין מחנה לויה (והמקדש בקדושת מחנה שכינה) ואין כאן כלל שאלה של מעילה. ובאשר לקדושת המקום – רק המקום התקדש, ולא העפר והאבנים עצמם. ולכן, בהיות העפר והאבנים במקומם גם הם קדושים בקדושת המקום. אך ברגע שהוצאו משם ואינם במקומם גם קדושת המקום לא חלה עליהם. זכר לדבר עפר סוטה. ר' סוטה (טו ע"ב):
תנו רבנן: ומן העפר אשר יהיה – יכול יתקן מבחוץ ויכניס? תלמוד לומר: בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן יכול יחפור בקרדומות? תלמוד לומר: אשר יהיה, הא כיצד? יש שם הבא, אין שם תן שם. תניא אידך: ומן העפר אשר יהיה וגו' – מלמד, שהיה מתקן מבחוץ ומכניס בקרקע המשכן.
וכמו"כ עפר א"י הבא בספינה לא"י. ר' מל"מ הל' ביכורים פ"ב ה"ט שמה שאמרו בגיטין ז ע"ב עפר חו"ל הבא בספינה לארץ הוא לרבותא שאם הספינה גוששת חייב. אולם אין לעפר עצמו משמעות משלו, אלא למקום בו הוא נמצא, אם הוא מחובר לא"י דינו כא"י אם אינו מחובר גם אם הוא עפר א"י דינו כחו"ל (ור' חזו"א שביעית ג, לב שעפר א"י הבא בספינה בחו"ל חייב רק מדרבנן).
אך באשר לחלקי מבנים מביהמ"ק עצמו והעזרות וכן חלקי כלים אלו נעשו משיירי הלשכה ומועלים בהם (מהגמ' בכתובות קו ע"ב משמע שביהמ"ק עצמו נבנה מבדק הבית אך גם אם נאמר כן יש מעילה בקדושת בדק הבית).
אלא שיש לומר שבזמן חורבן המקדש הן יצאו לחולין משום "באו בה פריצים וחיללוה". והדבר תלוי במחלוקת בעל המאור והרמב"ן בע"ז נב ע"ב.
דעת בעהמ"א שדין החילול של הפריצים הוא מדין מעילה. מכיון שהפריצים מעלו בקודש הוא יצא לחולין. לכן לדעתו מדובר רק בדברים שיש בהם מעילה והם יכולים לצאת לחולין רק ע"י פריצי ישראל שהינם בני מעילה.
הרמב"ן במלחמות חולק עליו וסובר שזו הלכה מיוחדת. וגם דברים שאין בהם מעילה, שנפלו לידיהם של גויים, פקעה קדושתם. ובין היתר הוכיח מביהמ"ק עצמו שיצא מקדושתו על ידם ונעשה חול.
ודבריו צ"ע הרי קדושת המקדש במקומה עומדת גם תחת ידיהם של הנוכרים שהרי קי"ל קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא? (ומש"כ בחידושיו למכות יט ע"א שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא בגלל שבאו בה פריצים וחיללוה, לא אמר כן אלא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. אך למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, רק בעלות ההקדש הממונית פוקעת ע"י הפריצים ולא מקום המקדש). א"כ כיצד הוכיח נגד בעל המאור מפקיעת קדושתו של בית המקדש? וצ"ל שאמנם קדושת המקום היא נצחית. אך אבני הבניין אינן קדושות בקדושת המקום, אלא יש להן קדושת בעלות, וקדושה זו פקעה ברגע שהגויים השתלטו עליהן. והראיה מאבני המזבח שבהן עוסקת הסוגיה שם. ומכאן עולה שגם אם נניח שהאבנים הם מאבני המקדש עצמו פקעה קדושתן.
מיהו מסקנת הגמ' שם: "התם לא אשתמשו בהו לגבוה, הכא כיון דאשתמש בהו לגבוה, לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא".
ואף בנ"ד אם אכן אלו אבני המקדש, גם אם פקעה קדושתן, לא ראוי שישמשו שימוש של חולין.
ור' "מקדש מלך" לרבה של ירושלים הגרצ"פ פרנק עמ' טז שהחזרת הר בבית לבעלות ישראל מחזירה את הקדושה למקומה ובטל דין באו בה פריצים וחללוה וא"כ כל מה שהוצא מהר הבית קדוש. אלא שצ"ע, האומנם הר הבית בידינו???!!!...
והנה נהגו בירושלים העתיקה לאכול זיתים ולשתות מים שהובאו בין היתר גם מהר הבית. ר' בס' "מקדש מלך" עמ' קעג ו-רטו. הגרצ"פ דן שם באשר לאיסור מעילה ומסתמך על הגמ' בע"ז הנ"ל שבאו בה פריצים וחללוה. וצ"ע על הנחתו שהקרקע קדושה גם היום וחל על גידוליה דין מעילה. הוא עצמו מסביר בהמשך דבריו שרק הקדש הבעלות הממונית פוקע ע"י הפריצים. לא כן קדושת המקום. היא קיימת ועומדת גם תחת כיבושם של נוכרים. קדו"ר קידשה לשעתה ולע"ל, למרות כל הכיבושים שעברו על המקדש.
ולענ"ד נראה שאמנם קדושת המקום במקומה עומדת גם היום. אולם אין זו קדושה של בעלות ממונית ולכן אין דין מעילה בקדושה זו. כי מעילה היא פגיעה ברכוש ההקדש. ולכן רק בקדושה ממונית יש דין מעילה. אך קדושת מקום אינה מדין בעלות ממונית. ולכן אין בה דין מעילה.