חבל נחלתו יד ס

<< · חבל נחלתו · יד · ס · >>

סימן ס השאלה או השכרה מגמ"ח או מוסד

שאלה

מצויים מוסדות גמ"ח לכל מיני חפצים וכלים שחלק מתנאי ההשאלה הוא תשלום נמוך כתרומה על השאלת הכלים מהגמ"ח. כגון גמ"ח לכלים רפואיים או לכלי עבודה חשמליים או לכלים לשמחות. התשלום אינו על שכירות הכלים אלא על הפְּחַת או הבלאי של הכלים.

האם המדובר בהשאלה או בהשכרה, והנ"מ היא לגבי תשלום על אונס שקרה לכלי המושאל/מושכר.

דוגמאות:

א. מי ששאל כלים שבירים לאירוע שמחה והובילם במכוניתו, ונהג אחר פגע בו והכלים נשברו.

ב. מי ששאל ספר מספריה ציבורית לקריאה, בה יש תשלום קבוע, וארעה (ל"ע) שריפה בביתו והספר נשרף.

אם המדובר בהשאלה השואל חייב בתשלומים לגמ"ח/ספריה אם המדובר בשכירות השוכר פטור.

תשובה

א. סתם שאלה היא ללא תשלום כלל, וכיון שכל ההנאה של השואל הוא חייב אף באונס ופטור רק אם מתה מחמת מלאכה. שכירות היא בתשלום כששני הצדדים נהנים, זה מהכלי וזה מהשכר ולכן נחלקת האחריות ביניהם, וכיון שהתשלום אינו על חסרון בחפץ המושאל אלא תשלום קבוע המלווה את ההשאלה אין זו השאלה אלא שכירות.

ב. ועדיין צריך לשאול: הרי התשלום הקבוע אינו על השימוש בחפץ, אלא על חידוש הציוד או על הטִרחה של המשאיל או על בלאי וכד', וא"כ מדוע שאלה במקרה זה תיחשב שכירות ולא שאלה?

ומצינו (בבא מציעא צד ע"ב) שהגמ' נוקטת שרק רוב הנאה צריך להיות כדי להיחשב שואל, וז"ל:

"תדע, דהא שואל כל הנאה שלו, ואינו משלם אלא קרן. – והשואל כל הנאה שלו? והא בעיא מזוני! – דקיימא באגם. – והא בעיא נטירה? – בנטר מתא. ואיבעית אימא: לא תימא כל הנאה שלו, אלא אימא: רוב הנאה שלו".

עולה שהשואל צריך להאכיל את הבהמה ולשמור עליה ואע"פ שזוהי הוצאה שלו בכ"ז כיון שרוב הנאה שלו חייב אף באונסים וכן נפסק בחו"מ (סי' שמ ס"ד).

וא"כ ניתן לומר שאף תשלום קבוע על השאלה אינו דמי שכירות ודינו כשוכר אלא כעין מזון לבהמה ודינו כשואל.

אולם צריך לחלק בין מזונות בהמה ושמירה עליה, לתשלום על השאלה. מזונות בהמה ושמירה הם חלק מהשימוש בה ואין המשאיל נשכר מהם, דומה הדבר לתשלום בכביש אגרה שהוא כולו לצורך השואל, אבל תשלום לגמ"ח/מוסד הוא לצרכי המשאיל ולא לצרכי השואל. וא"כ אין זו שאלה אלא שכירות.

ג. ולכ' ניתן היה לומר שהדמים יודיעו האם זו שאלה או שכירות. היינו נעריך כמה שווה שכירות על אותו כלי לפרק הזמן ששאל, ונראה האם הדמים ששולמו הם קרובים לדמי שכירות או שהם רק כעין תרומה להמשכת פעילות הגמ"ח או המוסד.

אולם בקצות החושן (סי' שמ ס"ק ה) כתב: "השואל בהמה. כללא דשואל שיהיה כל הנאה שלו, והיכא דבעלים נהנין גם כן הו"ל דין שוכר ופטור מאונסין. ונראה דאפילו נתן השואל לבעלים פחות משוה פרוטה תו לא הוי עלה דין שואל כיון דגם הבעלים נהנין מיהת. ואף על גב דשומר שכר לא הוי בשכרו בפחות משוה פרוטה, מ"מ לגבי משאיל סגי לה בפחות משוה פרוטה כיון דהא לא הוי כל הנאה שלו, ועיין מ"ש בסימן ע"ב ס"ק ל"ד)".

ד. ומצינו במשאיל שנהנה מהשואל שאמנם השְׁאלה נחשבת שכירות (ב"מ פא ע"א): "תנו רבנן: שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך – כולן נעשו שומרי שכר זה לזה".

וכן נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שה ס"ו): "השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר, כולם נעשו שומרי שכר זה לזה".

עולה שכל תשלום של שואל למשאיל אפילו אינו מוגדר כתשלום אלא כתרומה מעביר את היחסים הממוניים שלהם משאלה לשכירות. וגמ"חים אפילו עושים זאת לשם שמים בלבד צריכים לזכור זאת בעת השאלה, שאם הם גובים תשלום כתרומה או עבור השתמשות ובלאי, הפעולה תחשב לשכירות ולא השאלה.

ה. אם השואל רק נותן פקדון כספי כמשכון על כך שיחזיר את החפצים ששאל נראה שאין המשכון הכספי נחשב כתשלום והוא נשאר שואל ולא שוכר.

כך כתב בשו"ת הר"ן (סי' יח) על ראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון הפקיד בידי ראובן ספר למשכון: "אבל בנדון זה ראובן לא היה צריך לאותו ספר של שמעון שהרי בא בשאלתך שלמשכון או לזכרון הניחו שמעון בידו, לא שהיה ראובן שואל ממנו, וכיון שכן נמצאת כל ההנאה של שמעון וחייב שמעון באונסין כדין השואל, שאע"פ שאפשר שראובן נעשה ש"ש על אותו ספר שהניח בידו שמעון למשכון או לזכרון משום דדמי לאומן שהוא ש"ש בההיא הנאה דתפיס ליה (אגריה) [אאגריה] ואולי יעלה על לב לומר כיון שהוא נעשה ש"ש נמצא שאף הוא הנאה יש לו ואין כל הנאה לשמעון, ליתא! שאע"פ שנדמה אותה לאומן ונאמר שהוא נעשה ש"ש משום דתפיס ליה כדי שיהא בטוח ממה שהשאיל (נהי) [איהו] לשמעון, נהי (כמשתכר) [שמשתכר] בשמירתו מ"מ באותו ספר שהשאיל לשמעון כל הנאה של שמעון, כיון דראובן אינו צריך לאותו משכון אלא להבטחת ספרו, שאם תאמר שאפי' בכה"ג לא מקרי [כל] הנאה שלו, א"כ כי תניא בברייתא השאילני ואשאילך [נעשין] שומרי שכר זה לזה, הוה ליה למנקט רבותא טפי השאילני והניח לו משכון, אלא ודאי בכה"ג כל הנאה שלו מקרי וכיון שכן שמעון חייב באונסים וכ"ש בודאי לא דמיא לאומן, שאם נאמר שכל התופס דבר למשכון נעשה עליו ש"ש וכההיא דאומן, א"כ גבי הלוהו על המשכון דאמרינן ש"ש למה הוצרכנו לטעמא דמצוה קא עביד ומשום פרוטה דרב יוסף נימא דכיון דתפיס ליה (ממעות) [אמעות] שהלוהו נעשה (כש"ש) [ש"ש] כאומן, אלא ודאי כי אמרינן הכי גבי אומן היינו טעמא משום שהרויח בדבר, אבל זה שלא הרויח לא, וכן דעת הראב"ד ז"ל. ולפיכך יש לומר ששמעון זה חייב באונסין שהרי כל הנאה שלו".

וכ"פ הש"ך (חו"מ סי' שה ס"ק ז): "ואם א"ל השאילני ואניח לך משכון הוי שואל וחייב באונסים, ר"ן בתשובה סי' י"ט".

ונראה, עפ"י דברי הש"ך שאם המשאיל משתמש בחפץ המשכון לצורכו, נמצא שהמשאיל נהנה אף הוא מן ההשאלה, והשואל הופך להיות שוכר ולא שואל.

ו. את אותה תשובה בסיומה מביאים הסמ"ע והש"ך אף בסימן עב, ביחס למשאיל המקיים מצוה בהשאלתו ונוטל משכון כנגד ההשאלה, וז"ל קצות החושן (סי' עב ס"ק לד) המביא את דברי הסמ"ע והש"ך:

"כתב הסמ"ע בס"ק כ"א בשם תשובת הר"ן (סי' י"ט) על ראובן שהשאיל ספר לשמעון ושמעון הניח בידו ספר אחר למשכון ובאו שוללים בבית שניהן ושללו מהן אותן ספרים, לימים החזירו לראובן אותו ספר שהיה ממושכן, והשיב שחייב להחזיר לשמעון דאין שמעון חייב באונסו של ספר ראובן שהיה בידו עכ"ל. וכתב הש"ך (סקכ"ט) דהר"ן בתשובה כתב הטעם דשואל ספר [המשאיל] מצוה קעביד וא"כ אין כל הנאה שלו, דטעמא דשואל חייב באונסין דכל הנאה שלו משא"כ הכא שאף (השואל) [המשאיל] נהנה בפרוטה דרב יוסף (ב"מ פב, א), והר"ן לטעמו אזל דפסק (שבועות כה, א בדפי הרי"ף) כרב יוסף, וא"כ להפוסקים כרבה הוי שואל גמור וחייב באונסין, וא"כ לדידן הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואין ראובן חייב להחזיר לשמעון אחרי שהוא מוחזק, ולא הו"ל לסמ"ע לכתוב דברי הר"ן בפשיטות עכ"ל".

הקצות לאחר שהביא דבריהם משיב על הש"ך, שאף לשיטת רבה המשאיל אשר שומר על המשכון נהנה אבל בפחות משו"פ, ולכן אינו נעשה ש"ש בפחות משו"פ, אבל יש בהנאה זו כדי להפוך את השואל לשוכר משום שלא כל הנאה שלו (כפי שהבאנו מדבריו לעיל). ובהמשך מקשה על תירוץ זה.

מתבאר שהמשאיל חפץ לשם קיום מצוה כגון ספר תורה ללמוד בו ונוטל משכון אשר מצריך טיפול, לפי דברי הר"ן הסובר כרב יוסף שפטורו לתת פרוטה לעני מחשיב אותו כשומר שכר אין זו שאלה אלא שכירות, אמנם הש"ך סובר שכל אחד מן הצדדים יכול לומר קים לי, השואל יכול לטעון שזו היא שכירות והמשאיל שזו שאלה.

ז. בנתיבות המשפט (ביאורים סי' עב ס"ק יז) כתב: "לכן נראה דודאי שואל ספר חייב באונסין, דכשנעשה שואל דהיינו במשיכת חפץ לידו כבר נעשה המצוה ונתחייב שוב המשאיל בפרוטה דרב יוסף. ועוד, דהא אין השואל נותן לו שכר, רק הוא (=המשאיל) נותן שכר לעצמו שעושה מצוה בשלו".

היינו, לפי הבנתי, הנתיבות טוען שחיובי המשאיל על המשכון בפרוטה דרב יוסף אינם גורמים לשואל ליהפך לשוכר, הן משום שחיובו בפרוטה דרב יוסף היא רק אחר ההשאלה ובעת השאלה כבר נתחייב באונסין, והן משום משום שהחיוב בפרוטה דרב יוסף הוא לא ממון שעבר מיד שואל למשאיל, אלא זהו מעין 'רווח צדדי' למשאיל. (ואולי הנתיבות מדבר כשאין נתינת משכון – זה לא כ"כ ברור מדבריו.)

מוסיף בעל הנתיבות: "רק כונת הר"ן היא דוקא בנתן לו משכון, כיון דע"י השאלה נתן לו משכון ומחמת השיטוח וניעור של המשכון פטור מפרוטה דרב יוסף, והוי כנותן לו שכר במה שנותן משכון שלו לידו והוי כמקבל שכר מהשואל. משא"כ בשאר שואל חפץ על משכון לא שייך פרוטה דרב יוסף בשעת שיטוח וניעור, כיון דשאלת חפץ לאו מצוה רק שאלת ספר כמ"ש הר"ן שם, וכבר כתבתי [לעיל סק"ז] דפרוטה דרב יוסף לא שייך רק כשהתחלת החיוב שנתחייב בשיטוח וניעור היתה ע"י מצות רחמנא. כן נראה לי בכונת הר"ן".

נראה מדבריו שמחלק בין משכון על השאלת חפץ לקיום מצוה אשר מחשיבה את הפרוטה דרב יוסף כשכר, לבין משכון על סתם השאלה אשר בו איננו נחשב כמשכיר אלא כשואל אשר יש לו חיובים ביחס למשכון. ולא התברר לי מה דין משאיל חפץ למצוה כגון סכין מילה ונתן על כך משכון המצריך טיפול וצ"ע. כמו"כ לא בכל משכון יש פרוטה דרב יוסף שהרי אם נתן לו לדוגמא שעון והניחו במגרתו אין לו שום צורך לטפל בו וצל"ע.

ח. הדרך להתגברות על כל ההשאלות הנ"ל שהן בעצם שכירויות היא בעריכת חוזה מסודר בו השואל מתחייב, שאע"פ שהוא שוכר הוא מתחייב לשלם כשואל, אם ח"ו יגיע לכך. וכיון שזה הוא תנאי בדבר שבממון מתנה שומר שכר או שוכר להתחייב כשואל. אמנם צריך להקפיד שהחוזה יכתב בלשון שכירות והוא מקבל על עצמו חיובי שואל, שכן אם הוא ייכתב בלשון שאלה הרי החוזה מעיד שקר.