חבל נחלתו יד נה
סימן נה תביעה להשתתפות בקיר תמך
שאלה
עריכהבאחד הישובים המתחדשים לאחר עקירת גוש קטיף תובע ראובן משמעון להשתתף עמו בתשלום קיר תמך שבין מגרשי הבניה. ראובן מקבל את כל הוצאת בניית הקיר שביניהם מן המדינה לפי חוקי המדינה לפיצוי לעקורי גוש קטיף. שמעון אינו זכאי להשתתפות זו.
האם ראובן יכול לתבוע את שמעון לתת את חלקו על אף שקיבל זאת בחינם (מבחינתו) מן המדינה?
תשובה
עריכהא. צריך לעיין מה זכותו של ראובן לקיר תמך מן המדינה, אם הזכות היא ממונית הוא יכול לסחור בה ולתבוע את חלקה משמעון. אולם אם הזכות היא לקיר בלבד אין הוא יכול לתבוע את חלקה משמעון.
ב. במידה והגובל עם ראובן היה מי שזכאי אף הוא מהמדינה להחזר מתאים המדינה לא נותנת לכל אחד מהם תקציב לקיר אלא בונה רק קיר אחד, והתשלום ג"כ עבור קיר אחד, מכאן עולה שאין כאן מענק ממוני אלא מתנה פונקציונאלית לבנין קיר תמך.
ג. דוגמא לדבר מהליכות העולם: כגון חניה לנכים. אם יש חניה לנכים, נכה אינו יכול לאשר ללא נכה לחנות במקום אפילו תמורת תשלום. המקום מוקנה לו לשימוש כאשר הוא צריך אבל לא ניתן לו להפקת רווחים ממוניים. (וכן כאשר הוא קונה רכב במסים מופחתים הוא אינו יכול למוכרו לאחר ולהרויח את המסים המופחתים).
וכן דוגמאות מדיני תורה, במתנות כהונה, ישנן מתנות שנאכלות במקדש – התורה זיכתה לכהן אכילה בלבד, אינן למסחר אפילו לא בתוך המקדש ונראה שאף בקנין חליפין אינו יכול להקנות ולקנות בהן. לעומת זאת בתרומות או ראשית הגז או זרוע לחיים וקיבה הוא יכול לסחור לפי מחירם ולמה שמותר לעשות איתן.
וכן לגבי מגורשי גוש קטיף הן קבלו קרוילות למגורים, מרגע שסיימו להשתמש בהן הם אינם יכולים לעשות בהן שימוש מסחרי (אם לא קנו אותן) והם צריכים להשיבן למדינה.
ד. זו דרכה של המדינה בתקציביה, לדוגמא: אם המדינה מקצה לישוב סכום כסף לבניין בית כנסת הוא אינו יכול לבנות מכולת או מקוה או כביש וכד'. הממון מוקצב לדבר מסויים ואין למקבל יכולת או זכות לשנותו אלא באישור המוסד המקצה.
ה. נראה שה"ה לגבי קירות תמך הוא קיבל מהמדינה קיר תמך ולא כסף לבנייתו (ומה שהוא בונה בפועל ולא המדינה כך ההסדר עם המדינה), ועל כן מי שקיבל זאת מהמדינה במתנה אינו יכול לתבוע את חברו, החזר לי את חלקך בבניית הקיר. כיון שהמדינה הקנתה לו קיר ולא ממון. המדינה אם היתה רוצה היתה יכולה לתבוע החזר כספי על חלק מהקיר שבשימוש מי שאינו זכאי, אבל היא מחלה ומוותרת, אבל הזכאי לא זכה בכל הקיר ומוכר שימושו לאחר אלא קיבל מתנה מהמדינה.
ונשאלתי ע"י הרה"ג אביגדֹר נבנצל רב העיר העתיקה ירושלים, כך:
מעשה במחותנים שקבעו שהוצאת דירה וריהוט ומכשירים שונים יפלו על שני הצדדים שוה בשוה. והנה החתן נכה צה"ל רח"ל, ובתור שכזה הוא מקבל הנחות בהרבה דברים, נשאלה השאלה האם ההנחות האלה נזקפות לצד החתן, או שיתחלקו מחצה על מחצה.
והוסיף הגר"א נבנצל: "לא נתבקשתי לפסוק שם, אך בלבי חשבתי עפ"י הירוש' במסכת נזיר פ"ה ששמעון בן שטח אמר לינאי המלך: אתה נתת חצי בממונך ואני נתתי חצי בתורתי, כך יאמר כאן החתן אתה נתת בממונך ואני נתתי בנכותי".
ושאלני הגר"א נבנצל האם אני מסכים עם מחשבתו. וזו תשובתי:
א. במחשבה ראשונה יש מקום להתחלקות מעין זו, וכן מצאנו בירושלמי דמאי (פ"ו ה"ח) במוסיף לשליח לקניה, שהמשלח והשליח חולקים ביניהם, ובארו שם: "כאן ע"י מעותיו של זה וע"י רגליו של זה שניהן חולקין". וכן כאן ע"י נכותו הוא 'זכה' להנחה משמעותית שראוי שתחשב ל'חלקו' בהוצאות העמדת המשפחה.
ב. אולם יש לשדות בכך נרגא, שהרי הם התנו ביניהם לחלוק בָּהוצאות בפועל ולא ב'פרוייקט' של העמדת בית לישראל. כלומר צריך לבדוק מה התנו ביניהם. אם התנו ביניהם, לפני החתונה חלוקת הוצאות בפועַל, ולא שומת כלל ההוצאות החזויות וחלוקתם (ובדרך כלל אין פירוט יותר מחלוקה שווה בכלל ההוצאות) ממילא לא יכול צד אחד לבוא ולטעון: אני מעוניין שנשוּם את כלל ההוצאות ומה שהשגתי בהנחה תחשב ההנחה מחלקי.
פעולה של שומא מוקדמת מצינו בכתיבת כתובה (כתובות פ"ו מ"ג): "פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמשה עשר מנה, וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר ובארבע מאות היא נותנת חמש מאות מה שחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש".
ומבאר התויו"ט: "וז"ל הר"ן טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שהביא הרי"ף מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ע"כ". ומסיימת המשנה הבאה, וכן מודגש בשו"ע אה"ע סי' סו שהכל כמנהג המדינה.
אבל במקרה שלפנינו לא קבעו לחלוק לפי שומת ההוצאות אלא קבעו ביניהם חלוקה של כלל ההוצאות בפועל.
ג. ועוד, בגמ' בנזיר הבעיה שעמדה לפני ינאי המלך ושמעון בן שטח היתה איך לפתור את בעיית שלש מאות הנזירים ואותה פתרו מחצה למחצה שמעון בתורתו וינאי בממונו (ואם שמעון בן שטח היה מגלה לו את דרך הפתרון לפני כן ינאי לא היה משתתף – אבל אין כאן אונאה). אבל בשאלה שלפנינו אף אם הנכה 'ייקח' את כל ההנחה לחלקו – חלק מההנחה היא בגלל הצד השני. נניח שהוא קיבל כנכה צה"ל אולם חתונות בחצי מחיר, אולם הוא לא היה מקבל זאת ללא הצד השני שעמו הוא מתחתן. נמצא שהצד השני טוען: 'אתה בנכותך ואני בחתונתי'.
ועוד, הכלה הסכימה להינשא לו על אף נכותו, וידעה שאע"פ שהיא קבלה חתן עם נכות יש לו הנחות רבות, ומדוע שרק משפחת החתן תזכה בכך.
ד. ועוד, אם קבעו ביניהם אתה תביא מקרר ואני שולחן וכד', ואחד השיג את המקרר בהנחה גדולה זכה בה לחלק שהוא צריך להשתתף עם השני, ואינו צריך לחלוק את ההנחה עם חבירו. אבל אם אמרו נקנה יחדיו מקרר ושולחן ונחלוק בהוצאות, וצד אחד טרח והשיג הנחה גדולה על המקרר זכה לאמצע ולשני הצדדים תהא הוצאה קטנה יותר. ואולי הצד השני יטרח אף הוא ויקבל הנחות בדברים אחרים.
ה. ועוד, ההנחה בחתונת הנכה היא מאותו 'סוג' שניהם פחיתת תשלומים ורק הגורם להנחה הוא נכות, בעוד שהטענה של שמעון בן שטח ושל הגמרא בדמאי היא של שני מעשים שונים במהות שכל אחד פוטר או 'תורם' לכיסוי ההוצאה – תורה וממון אצל שמעון בן שטח, וממון והשתדלות בשליח. כלומר כל צד פעל באופן אחר להשגת התשלום. שותפות מסוג זה מצינו שצד אחד הוא העובד בעסק והשני נותן את הממון וכד'. בעוד שבמקרה שלפנינו, אצל הנכה זו הנחה שאף הצד השני יכול להביאה. כגון שילך ויבקש או ישתדל או דרך חברים או חבר מועדון-קניות המוזיל הוצאות וכד' ויגרום להנחה בחלק מההוצאות. נראה שאף ינאי המלך לא היה אכפת לו אם שמעון בן שטח היה מביא איזה 'רוטשילד' שתורם קרבנות, ורק משום שאצל שמעון זה היה מצד תורתו זה כה הפריע לו.
[לדוגמא, היתה משפחה זכורה לטוב בשכ' הר נוף בי-ם שנתנה המחאה, וכלי בית קטנים לבני גוש קטיף שנישאו לאחר הגירוש. האם הצד שמביא את המתנות/גמ"ח יכול לטעון: נשוּם וזה יהיה מחלקי בהוצאות החתונה. נדמה לי שלא, כשם שאם קרוב משפחה נותן מתנה לא נחשב זאת כחלק מההוצאה המוטלת על הצד ממנו אותו קרוב. וכך נהוג שבני המשפחות שיכולים נותנים מתנות לעתים יקרות מאד לבני הזוג, ואין התחשבנות בין הצדדים: הצד שלי הביא מאתים והצד שלך רק מאה לכן אתה תצטרך להשלים על מה ש'החסירו' משפחתך.
וכן סיפר לי אב שהתחיל לחתן את ילדיו שהורי אשתו נתנו לכל נכד הנושא אשה מקרר, ועלתה השאלה האם לתת אותו 'דרך' ההשתתפות של ההורים והחליטו שלא אלא ירויחו שני הצדדים מכך.]
ו. יש סיבה נוספת: אם חלוקת ההוצאות ביניהם לא תהיה לפי ההוצאה בפועל, אלא נאמוד את הוצאותיהם הצפויות לפי שער השוק, וכל צד יאמר לדוגמא: אני הבאתי מקרר שמחירו בשוק אלף ואמנם קבלתי אותו בתשע מאות, ושני יאמר שווי האולם הוא כזה אבל בזכות 'קשרי' הצלחתי לקבלו במחיר נמוך וכו', וכך לכל פריט ופריט מרשימת הקניות וההוצאות לחתונה יהיו שני ערכים ערך להתחשבנות הדדית וערך להוצאה בפועל – אין לדבר סוף, ויצטרכו מנהל חשבונות כדי לתמחר את כל ההוצאות לחתונה. ולכן נראה שכדאי יותר שיחלקו ביניהם את ההוצאות בפועל ולא יחשבו את שיעורי ההנחות שכל צד 'הביא' לחתונה.
ז. סיבה נוספת היא, כיון ששני הצדדים ידעו שמדובר בנכה צה"ל שיש לו הנחות בכמה וכמה דברים, שני הצדדים התנו ביניהם את חלוקת ההוצאות על סמך ידיעה זו, והצד שהיה צריך להתנות – צד החתן לא התנה, ואין זה ראוי לאחר שכבר הוציאו להתנות על כך.
ח. סיבה נוספת, אמנם "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" (שבת קל ע"א), אבל אין זו חובה, אלא זו אבחנה מציאותית על המתחים המלווים חתונה, ונראה לי שהתמקחות בין הצדדים, על כמה כל צד נתן וכמה הנחות קיבל, היא דרך ליצירת ריב ומתח בין המשפחות ואח"כ בין בני הזוג והתחלה גרועה לדרך חדשה.
ולכן, אם לא התנו על כך בתחילה לפני החתונה על צבירת כל ההנחות לזכות משפחת החתן, נראה לי שראוי שלא לעשות כן.