חבל נחלתו יד טו

סימן טו תערובת חמץ אחר הפסח

שאלה

מה דין תערובת חמץ שלא נמכרה לנכרי בפסח, האם מותר לאוכלה אחר הפסח, האם משנה אם נתערב קודם פסח או רק לאחר הפסח?

שאלה זו עולה בהרבה מקרים על מוצרים שנשארו בפסח ביד אנשים שאינם מוכרים את חמצם, או ביד אנשים שלא ידעו שבמוצר שבידם יש חמץ כגון חומרי טעם וכד'.

א. יסודות ההלכה

במסכת פסחים (כח ע"א) במשנה: "חמץ... ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר (שמות יג) לא יראה לך שאֹר".

הגמרא מביאה מחלוקת משולשת בין התנאים, והלכה כר"ש שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אינו אסור מן התורה.

וכך מבאר זאת הר"ן (על הרי"ף פסחים ז ע"ב): "קנסא הוא דקניס ר"ש. הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ומתני' הכי קתני ושל ישראל אסור [בהנאה] שנאמר לא יראה לך כלומר דקנסינן ליה הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא אי מדאורייתא כגון שהשההו בביתו אי מדרבנן כשהפקידו אצל נכרי דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור כמו שכתבתי למעלה ומשום הכי לאחר הפסח אסור [וכך אמרו בירושלמי הפקיד חמצו לאחר הפסח אסור]".

ומוסיף הר"ן: "ודאמרי' קנסא הוא דקא קניס לאו לדידיה בלחוד דעביד איסורא הוא דקא קניס אלא אפילו לאחריני נמי אסור וראיה לדבר מדאמרי' פ"ק דחולין (דף ד א) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין כר' שמעון וטעמא דמחליפין הא לאו הכי אסור וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לכ"ע אסור".

בדף ל ע"א מובאת מימרא של רבא: "הלכתא, חמץ בזמנו... שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו – מותר, כרבי שמעון. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רבי שמעון קנסא קניס, הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא! – הני מילי – בעיניה, אבל על ידי תערובת – לא".

וברש"י:

"אבל על ידי תערובת לא – ואפילו שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה".

היינו אפילו עבר עליו בפסח בבל יראה ובל ימצא (=שהייה בעיניה) בכ"ז אם נתערב לאחר הפסח מותר אפילו באכילה. וכ"כ הרא"ש (פסחים פ"ב סי' ה).

הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ד) כתב באופן כללי:

"חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם, ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו, ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח".

מתבאר, כי איסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא קנס מדרבנן לאוסרו בהנאה, וחמץ שעבר עליו הפסח בתערובת מותר באכילה ובהנאה. יתכנו שני מצבים של חמץ בתערובת – חמץ שנתערב קודם הפסח וחמץ שהתערב אחר הפסח. נעסוק בתחילה במצב האחרון.

ב. חמץ שהתערב אחר הפסח מה דיניו

כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"א ה"ה): "חמץ שנתערב בדבר אחֵר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא, וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנייה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח, שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח".

הרמב"ם לא הזכיר בכמה צריכה להיות התערובת, כמו"כ לא הזכיר האם מותר לערב במזיד חמץ כדי להתירו לאחר הפסח.

הר"ן (על הרי"ף פסחים ז ע"ב) כתב: "וכי קניס רבי שמעון בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס. פירוש בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב בפסח או קודם הפסח בענין שעוברין עליו בבל יראה ובל ימצא אסור לאחר הפסח וזהו כזית בכדי אכילת פרס כמו שיתבאר בפ' אלו עוברין בס"ד (=נדון בכך בפרק הבא), ואפשר שאם נתערב אחר הפסח אפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס מותר ובלבד שירבה עליו ההיתר מידי דהוה אתרומת חוצה לארץ שמבטלין אותה ברוב (בכורות דף כז א) דאיסורא דחמץ אחר הפסח אינו אלא משום קנסא בעלמא ודיים שינהגו בו כקל שבאיסורים שהוא מדבריהם".

עולה מדברי הר"ן שחמץ שנתערב אחר הפסח נוטה דעתו שאפילו ברוב היתר מותר, ואף הוא לא חיוה דעתו האם מותר לערב במזיד.

והריטב"א (פסחים ל ע"א) מוסיף וחולק: "וכי קא קניס ביה רבי שמעון בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס. פירש הרי"ט ז"ל ואפילו בנותן טעם כדמוכח מר' יוחנן, ומיהו רובא בעינן במינו, וכן בשאינו מינו דליבטיל טעמא, דהא טעמא לא בטיל, ואפילו בחלת חוץ לארץ שהקלו בה לבטלה (ו)בתחילה הצריכו רוב כדאמרינן התם (בכורות כ"ז א') מבטלא ברוב, (ותהיה) [והיינו] במינו אבל בשאינו מינו ביטול טעמא בעי, ע"כ להרי"ט ז"ל מפי הרא"ה ז"ל".

עולה מהריטב"א שלגבי עירוב במינו אחר הפסח מודה שמספיק ברוב היתר, ולגבי שאינו מינו מצריך שיבוטל טעם החמץ. בעוד שהר"ן והרמב"ם לא הזכירו זאת.

וכך פסק בספר אהל מועד (שער הפסח דרך ג): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור לכל אפי' בהנאה ודוקא כשהוא בעין אבל ע"י תערובת מותר כמו שנתבאר בנ"ד ומ"מ אין לערבו לכתחי' לפי שאין מבטלין איסור לכתחילה...

ודבריו מתאימים עם דברי הרא"ש (פסחים פ"ב סי' ה) שהעיר: "ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל דאפילו אם ערבו במזיד מותר. ולא נהירא לי דרבא לא שרא אלא כשנתערב ממילא והוי בכלל שאר איסורים שאם בטלן במזיד אסורין".

וכן העיר אף רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ה ח"ה): "וכתבו בשם הרבי יונה דאפילו אם ערבו במזיד מותר ותימה הוא וכי גרע משאר איסורין שאם בטלן במזיד אסור כלומר שעכבו במזיד דלא התיר רב' אלא כשנתערב מאליו".

וכרא"ש פסק המשנה ברורה (סי' תמז ס"ק קד): "ונתערב לאחר הפסח – ר"ל בשוגג אבל אם עירב במזיד הרי ביטל איסור בידים ודינו כמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ו ע"ש".

ג. חמץ שנתערב קודם הפסח

נאמר במסכת פסחים (מב ע"א) במשנה: "ואלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן – הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת".

וכתב תוספות: "ואלו עוברין בפסח – פ"ה לעבור עליהן בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברים דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפילו באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייא קרא ומהיכי תיתי בל יראה ובל ימצא ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלין ועוברין היינו מעל השולחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא".

עולה שנחלקו רש"י ונכדו ר"ת האם עוברים בתערובות חמץ בפסח בבל יראה ובל ימצא.

הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ד ה"ח) כתב: "תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח".

וכתב המגיד משנה: "וכבר נתבאר פ"א שרבינו פוסק שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס, ובודאי לדבריו ה"ה שאינו עובר עליו אלא בתערובת שיש בו כזית בכדי א"פ וזהו שכתב כגון כותח הבבלי וכו' אותן שהזכיר פ"א שיש בהן כזית בכדי א"פ וזה הפסק הוא עיקר. ויש מן הגאונים סוברין שאפילו בפחות מכן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואף על פי שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו. כך פירש דברי רבינו הרב ר' משה הכהן ז"ל וסייע דברי רבינו בדעת זו. וכונת רבינו צריכה לי עיון".

עולה מדבריו שיש מחלוקת בפירוש הרמב"ם באיזה שיעור עובר בבל יראה שיטת הרמב"ם לגבי אכילה שעובר רק על כזית בכא"פ וסובר המ"מ שה"ה לגבי בל יראה וא"כ תערובת שיש בה פחות מכזית כא"פ אינו עובר עליה בפסח, ומותר לקיימה ומותרת באכילה אחר הפסח, לעומת זאת שיטת הגאונים שעובר אף בפחות מכזית בכא"פ על חמץ בב"י אם בכלל התערובת יש כזית – מדין חצי שיעור שאסור מן התורה (כס"מ) – וא"כ אסור להשהותו בפסח ואסור לאכלו לאחר הפסח משום שהקנס חל עליו. וכן מסביר הכס"מ בשיטת הרמב"ם.

בשולחן ערוך (או"ח סי' תמב ס"א) פסק: "תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה (שמות יג, ז) ובל ימצא (שמות יב, יט) כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח; כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות, אפילו נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו. ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור, מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש; תוך שלשה ימים, חייב לבער. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכו חמץ, מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ".

המגן אברהם (ס"ק א) הביא את המחלוקת בין המ"מ והכס"מ. וכתב שאם נתערב במינו ברוב קודם הפסח מותר להשהותו ולאכלו אחר הפסח אבל אם נתערב בשאינו מינו צריך לבערו וממילא יהיה אסור לאכלו אחר הפסח, ונראה שדוקא אם לא בטל טעמו אבל אם בטל טעמו מותר להשהותו ואינו עובר עליו בבל יראה בפסח.

וכן באר המשנה ברורה (ס"ק א): "תערובת חמץ וכו' – הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס, ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס, מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא, אבל מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו דלמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ אם עבר ושהה עד לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י ובב"י כמבואר לקמן סוף סימן תמ"ז".

ולגבי תערובת מין בשאינו מינו לפני הפסח כתב המשנה ברורה:

"וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו דינא הכי דאף דאיסורו במשהו הרי אינו רק מדרבנן וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור דאורייתא להשהותם רק מדרבנן צריך לבערם בע"פ ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם ואם עבר ולא ביערם עד לאחר הפסח מותרין באכילה".

עולה מדברי המשנה ברורה שמחמירים כשיטת הגאונים שאף על פחות מכזית מכא"פ עובר בבל יראה. וסבר כריטב"א שמין במינו בטל מרוב ורק מדרבנן צריך לבערו, וכן בתערובת מין בשאינו מינו ויש בו יותר מששים צריך לבער רק מדרבנן ועל כן מותר לאחר הפסח אף באכילה (אמנם החזו"א החמיר עי' להלן).

ומוסיף עוד המשנ"ב: "ואם אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר החמץ ולא נשאר בו אלא הטעם דלא היה בו ששים לבטלו אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם כעיקר מ"מ לענין בל יראה מצדד הח"י דאינו עובר כיון דאין בו ממשו של איסור ומ"מ מדרבנן בודאי אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר הפסח אין לאסור בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר. ויש חולקין וס"ל דכיון שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור ג"כ מן התורה וממילא אם עבר ולא ביערו גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה".

אמנם החזו"א (או"ח סי' קיט אות כב) כתב: "אבל מבשא"מ בפחות מס' כיון דאכילתו אסורה מה"ת אסור לאה"פ [אף לדעת החולקין על הטור ומתירין נתערב אחה"פ בפחות מס', נתערב קדם הפסח או תוך הפסח אסור]".

וצ"ע מדוע אסור מן התורה? ואולי סובר שלשיטה שאין צריך כזית בכא"פ לעבור בבל יראה אין לו שיעור ואף זית אחד של חמץ בכל התערובת אוסר את כל התערובת אף שיש בה פחות מששים. (אולם כל זאת דוקא לאוכלו אבל בבל יראה אינו עובר ואף המשנ"ב ומחה"ש לא כתבו כחזו"א). ולפי"ז אם בבית החרושת הכניסו חומרי חמץ ביותר מכזית לשמנת או למאכל אחר אע"פ ששיעור החמץ קטן ביותר ובכל גביע וגביע הוא אחד מאלף בכ"ז היה חייב בביעור לפני הפסח ואף אחר הפסח אסור בהנאה כדין קנס בחמץ שעבר עליו הפסח.

בסי' תמב (ס"ק ב) כתב המשנה ברורה: "עוברים עליו וכו' – אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת [ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב] ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז".

וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמז סי"ב) לגבי חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח: "חמץ נוקשה, אפילו בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח. והפידאו"ש, חמץ גמור הן ואסורים בהנאה אחר הפסח". ודבריו הם ציטוט תשובת הריב"ש (סי' ג).

ומבאר המשנה ברורה (ס"ק קז): "אינו אסור בהנאה – מפני שלא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים. וכתב המ"א דה"ה דאפילו באכילה שרי אך מפני שנוקשה אינו ראוי לאכילה לפיכך נקט הנאה. אבל רוב אחרונים סברי דבאכילה אסור דמ"מ שם חמץ שעבר עליו פסח ע"ז החמץ".

ובשער הציון (סי' תמז ס"ק קפג) העיר מי הם רוב האחרונים הסוברים שאסור באכילה: "חק יעקב ופרי חדש ואליה רבה והגר"ז ומקור חיים, [והנה אף דבביאור הגר"א משמע גם כן בתחלת דבריו כהמגן אברהם דאין לחלק בין אכילה להנאה, אבל בסוף דבריו מפקפק בעצם ההיתר, עיין שם], ועיין באליה רבה שמצדד, דאם נסבור בנוקשה דאסור באכילה אף דלא עבר בבל יראה, הוא הדין במין במינו שנתערב קודם פסח ברובו, אף דמן התורה נתבטל ולא עבר בבל יראה מכל מקום לאחר הפסח אסור באכילה, וכבר כתבתי לעיל דשארי אחרונים אין סוברין כן".

וא"כ חמץ נוקשה לאחר הפסח מותר לשימוש לייעודו ואסור באכילה משום קנס.

ד. ביטל חמץ בתערובת כדי לשהותו אחר הפסח

הביא הטור (או"ח סוף סימן תמז) מדברי רבנו יונה: "וכתב עוד הר"י אם ביטלו בשוגג קודם הפסח אי נמי בפסח כגון שלא היה יודע שהוא חמץ מותר ואם ביטלו במזיד קודם הפסח לכאורה נראה שהוא מותר כיון שביטלו קודם איסורו אבל אם ביטלו מזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור, ושאור כיון שהוא דבר המעמיד אפי' אם ביטלו בשוגג אסור כיון דלטעמא עביד לא בטיל ע"כ". והובא גם בספר האגור (הל' חמץ ומצה סי' תשכד).

והטור מקשה על רבינו יונה: "ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו הרי עובר עליו וראוי לקונסו ואם הוא דבר שאין עוברין עליו אפילו עירבו אדעתא דלשהייה שרי אלא כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחילה ולשהותו ודבר שעוברין עליו אפילו נתערב ממילא קודם הפסח צריך לבערו ואם לא ביערו אסור נתערב אחר הפסח בשוגג בטל בס' במזיד אינו בטל".

ובאר הבית יוסף את דברי רבינו יונה והטור: "וכתב עוד ה"ר יונה... נראה דהכי קאמר אם ביטלו במזיד קודם הפסח כלומר שהיה יודע שהוא חמץ וערבו (שם) [עם] דברים אחרים לא על דעת להשהותו אחר הפסח לכאורה נראה שהוא מותר שאף על פי שהיה יודע שהוא חמץ כשעירבו לא הוי כמבטל איסורי לכתחלה מאחר שלא עירבו כדי להשהותו לאחר הפסח. אבל אם ביטלו במזיד על דעת להשהותו אחר הפסח אסור משום דהוי ליה כמבטל איסור לכתחלה".

היינו הב"י מסביר שהעירוב לא נעשה כדי להשהותו בפסח ולכן כיון שהחמץ לפני הפסח הוא היתר לא קנסו בו כמבטל איסור. אולם אם נעשה כדי להשהות את החמץ לאחר הפסח בידיעה שהוא חמץ אסור לאחר הפסח מדין קנס.

וממשיך באותו הסבר כדי להשיב על שאלת הטור על רבנו יונה: "ומה שכתב רבינו ואיני מבין תוכן דבריו שאם הוא דבר שעוברין על תערובתו מאי נפקא מינה בביטולו וכו'. נראה לי דהא ודאי לא איירי ה"ר יונה בדבר שעוברין על תערובתו דהא דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח ולא מיתסר אלא משום דקנסינן ליה מפני שעבר בבל יראה כל שעובר עליו בכלל הקנס הוא ואף על פי שהוא מעורב וכן כתב הרב המגיד בסוף פרק ד' (הי"ב) שנראה מדברי הרמב"ם ושכן כתבו קצת מפרשים אלא בדבר שאין עוברין על תערובתו אתא ה"ר יונה למימר שאם בטלו במזיד אדעתא דלשהייה אחר הפסח אסור משום דאף על גב דשלא בזמן איסורו הוא מערבו כיון שעירבו על דעת להשהותו אחר הפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה ואסור".

ונראה מדברי הטור שלא סבר כב"י אלא שאם ביטל בתערובת שאין חייבים עליה – כגון פחות מכזית בכא"פ שלפי הרמב"ם אין עוברים בה בבל יראה – אף אם ביטל במזיד, כיון שביטל לפני זמן איסורו מותר לאכלו אחר הפסח ואינו נחשב כמבטל איסור לכתחילה. וכ"כ במפורש הט"ז (או"ח סי' תמב ס"ק א): "דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס'".

המגן אברהם (סי' תמז ס"ק מב) כתב בתוך דבריו: "ומיהו במין במינו כיון שאין עובר עליו מן התורה מותר לאחר הפסח כמ"ש סי"ב ואפשר דע"ז כתב הרר"י דאם בטלו במזיד אדעתא דלשהיי' לאחר הפסח אסור וע' בתשובת הרשב"א סי' תפ"ה".

ובארו מחצית השקל: "ואפשר דעל זה כתב הר"ר יונה כו'. ר"ל, שהטור הביא בשם הר"ר יונה שכתב אם בטלו במזיד אדעתיה דלשהייה אחר הפסח אסור. וכתב הטור ואיני מבין תוכן דבריו, שאם הוא דבר שעוברים על תערובתו מאי נפקא מינה בבטולו, הרי עבר עליו כו'. ואם הוא דבר שאין עוברים על תערובתו, אפילו ערבו על דעת לשהויה שרי. (ולדעת הטור שהביא מ"א ריש סימן תמ"ב אפילו לכתחלה מותר לערבו לשהותו, ע"ש). ועל זה כתב מ"א דאפשר דאיירי לערב מין במינו בפחות מששים, ניהו דאינו עובר על תערובתו וכמו שכתב מ"א, מכל מקום לכתחלה אסור דנראה כמבטל איסור, וגם האיסור מעורב, ניהו דרחמנא שריא ברובא מכל מקום האיסור ישנו במציאות תוך התערובות, וכדעת הרשב"א [תורת הבית בית ד שער א יז, א] ביורה דעה סימן ק"ט [סעיף ב]. ומהאי טעמא אסור לבשלו (אצ"ל לבטלו), ודלא כהרא"ש שהביא המ"א ס"ק י"א דסבירא ליה דגם האיסור חוזר להיות מותר, וכיון דישנו לאיסור תוך התערובת אין לערב לכתחלה להשהות אותו בפסח".

אמנם אף שהמג"א הסביר כך את רבנו יונה הוא לא סבר כמותו, אלא כטור וז"ל ערוך השולחן (או"ח סי' תמז סמ"א): "כשם שחמץ קודם הפסח בטל בששים כמו כן אחר הפסח בטל בששים ובין החמץ שנתערב קודם פסח ונשתהה עד לאחר הפסח ובענין שלא עבר בבל יראה ע"פ הפרטים שנתבארו בסי' תמ"ב סעי' י"ב ואף על פי שמדרבנן היה חייב לבערו כמ"ש שם סעיף ט"ז מ"מ כיון דמן התורה לא עבר מותר לאחר הפסח והסכימו הגדולים שמותר לכתחלה לערב קודם הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח כיון שאינו עובר בבל יראה [מג"א סקמ"ב וט"ז סקי"ז וח"י סקמ"ז] ואין זה כמבטל איסור לכתחלה כיון שעדיין אין כאן איסור".

עולה שלמעשה מי שביטל חמץ ברוב לפני פסח בדרך שאין עובר עליה בבל יראה בפסח מותר להשהות לאחר הפסח ואין זה נחשב כמבטל לכתחילה, ולכן מותר לאוכלו אחר הפסח.

ה. תערובת חמץ שלא עבר עליה כיון שבטלה בביעור חמץ

לגבי חמץ שבטלו ומצאו אחר הפסח מה דינו כתב המהרי"ל (מנהגים ד"ה שלושים יום קודם לפסח): "וכה"ג אסר ר' יוחנן בירוש' חמץ שביטלו ונמצא אחר פסח מפני הרמאין, אף על פי דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר".

ובספר האגור (הל' חמץ ומצה סי' תשכו) כתב: "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי אף על פי שבטלו דחיישי' שמא יערים לומר שבטלו אף על פי שלא בטלו. ובעל העטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין הטעם נכון לחלק בין אכילה להנאה".

וכן פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמח ס"ה)" "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור אף על פי שביטל".

וכתב המשנה ברורה (ס"ק כה): "אסור אף על פי שביטלו – או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואף על גב דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר. ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן".

ונראה שאף לגבי תערובת חמץ שבדק אחריה וביטלה קודם הפסח ומצאה לאחר הפסח מותרת בהנאה ואסורה באכילה מצד החשש של הערמה.