חבל נחלתו יג כח

סימן כח

תלות מצוות התלויות בארץ בקדושת הארץ

הקדמה – מצוות התלויות בארץ

במסכת קידושין (פ"א מ"ט): "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; רבי אליעזר אומר אף מן החדש".

ובפירוש הרמב"ם: "שאינה תלויה בארץ, הן מצות שאינן תלויות בקרקע אלא הן חובת הגוף. ושהיא תלויה בארץ, הן הדברים שהן חובת קרקע"...

ורש"י בקידושין לז (ע"א) פרש:

"חובת הגוף – היינו אינה תלויה בארץ אינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהם".

"חובת קרקע – שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים".

עולה מדברי הרמב"ם ורש"י שמצוה שמוטלת על האדמה או על גדולי האדמה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל, להוציא ערלה כלאים וחדש.

יוצאים מן הכלל כלאי אילן לגביהם פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"א ה"ה):

"כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים, כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום".

הגדרת ארץ ישראל לענין מצוות התלויות בארץ היא כדברי הרמב"ם (הל' תרומות פ"א ה"ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו".

ובהלכה ה פסק הרמב"ם: "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא"...

וא"כ הארץ אליה מתייחסות מצוות התלויות בארץ היינו בגבולות עו"מ עד חורבן הבית, או בגבולות עו"ב מעלית הגולה, לפי הרמב"ם, שהיא קדושה לעולם.

לכאורה, מצוות התלויות בארץ תלויות כולן בקדושת הארץ ונלוים אליהן תנאים נוספים כפי שנדגים להלן, אולם יש לעיין בכך היטב.

מצאנו שזמן התחלת חיוב מצוות התלויות בארץ שונה מאחת לשניה.

בתוספתא מנחות (פ"ו ה"כ) נאמר: "נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע שש עשרה בניסן נתחייבו בעומר ובקרב עמו, שהה חמשים יום נתחייבו שתי הלחם ובקרב עמהן, לארבע עשרה שנה נתחייבו בנטע רבעי. ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אומרין לא נתחייבו בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה כשכיבשו ושחילקו נתחייבו במעשרות התחילו מונים שנה ראשונה ושנייה ושלישית ואחר כך נתחייבו בנטע רבעי, לעשרים ואחד שנה עשו שמטה לששים וארבע שנה עשו יובל"... ובדומה בספרא (בהר פר' א, ג).

וכך פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונ"ר פרק"י ה"ט): "...זה שנטעו עכו"ם עד שלא באו אבותינו לארץ פטור, אבל משבאו לארץ אף מה שנטעו עכו"ם חייב שנאמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם משעת ביאה".

עולה שתחילת זמן חיובן של מצוות התלויות בארץ שונה זו מזו, ערלה חלה וחדש נהגו לפני יתר מצוות התלויות הארץ שנהגו רק לאחר כיבוש וחלוקה.

אלו הן המצוות התלויות בארץ: איסור חדש, כלאי הכרם וכלאי זרעים (להוציא כלאי אילן), ערלה, רבעי, תרומות ומעשרות, לקט, שכחה ופאה, פרט ועוללות, שביעית ויובל.

ננסה לפי קוצר ידינו לבדוק האם כל המצוות התלויות בארץ תלויות בקדושת הארץ. מצוות שימָּצֵא שאינן תלויות בקדושת הארץ נוהגות אף בימינו מן התורה, ובכל א"י ולא רק בעולי בבל. נדון על המצוות כפי שמצאנו התייחסות הפוסקים אליהן.

תרומות ומעשרות, שמיטה ויובל

מצוות אלו תלויות בקדושת הארץ כמו שכתב הרמב"ם בהל' תרומות פ"א ובהל' שמיטה ויובל פ"י. וישנם תנאים נוספים: תרו"מ צריכים שרוב ישראל יהיו בארץ כדי שיהיו מן התורה, ויתר עליהם שמיטה ויובל שצריכים שכל אחד יכיר את מקומו בארץ (פ"י ה"ח).

כלאי הכרם ערלה וחדש

במשנה האחרונה במסכת ערלה (סו"פ ג) נאמר:

"החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים".

היינו מן התורה ערלה וחדש נוהגות בכל מקום. (כלאי הכרם נוהגים מדרבנן אף בחו"ל). שתי מצוות אלו נהגו מיד בכניסת ישראל לארץ, ולכן צריך לעיין אם הן תלויות בקדושת הארץ או שנוהגות מן התורה מעת הכניסה כנקודת זמן ההתחלה.

מצאנו בקידושין (לח ע"א) את דעת רשב"י: "תניא, ר"ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו".

וברש"י: "שלש מצות – חדש וערלה וכלאים".

"בכניסתן לארץ – שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו".

"והוא הדין שינהגו – החדש מפורש בו מושב וקסבר כל מקום שאתם יושבים משמע וערלה וכלאים מק"ו".

לרשב"י ג' מצוות אלו נוהגות מן התורה בכל מקום ואינן תלויות בארץ.

וכתב על כך החזו"א (ערלה סי' א ס"ק יא)

"והנה לר"ש נתחייבו בג' מצוות הללו תיכף בכניסתן, אבל לר' ישמעאל לעיל ל"ז א' לא נתחייבו בחדש עד לאחר ירושה וישיבה, אבל ערלה וכלאים נתחייבו תיכף בכניסתן, אבל לאידך תנא דבי ר' ישמעאל נראה דלא נתחייבו בערלה עד לאחר ירושה וישיבה דהא כתיב בי' ביאה, ולפ"ז איכא נפקותא בין הני תרי תנאי דבי ר' ישמעאל גם לענין ערלה".

עולה מדברי החזו"א שלר' ישמעאל נתחייבו בערלה וכלאים רק לאחר ירושה וישיבה וחולק על התוספתא במנחות לגבי ערלה.

בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' סז) הסתפק לגבי ערלה וכלאי הכרם אם תלויות בקדושת הארץ שכן כתב: "הן אמת שאני מסופק אם בכיבוש עולי מצרים ולא כיבשום עולי בבל אם לוקין על ערלה וכלאי הכרם עיין היטב במשנה בפ' קמא דערלה ואין מקום להאריך בזה".

ולפי דבריו אם לוקים בימינו על ערלה וכלאי הכרם בכיבוש עולי מצרים, הן אינן תלויות בקדושת הארץ ואף אם הקדושה בטלה חייבים במצוות אלו מן התורה.

החכמת אדם (שערי צדק, שער משפטי הארץ, חכמת אדם, הקדמה) סובר שאיסור 'חדש', כלאים וערלה אינן מצוות התלויות בארץ, וז"ל:

"אמר המחבר: לא יתפלא המעיין שלא סדרתי דין כלאים וערלה וחדש בשער מצות הארץ, כדאיתא בסוף פרק קמא דקידושין [משנה ט, לו ע"ב] כל מצות התלויות בארץ כו' חוץ מן הערלה כו'. וכן כתבו תוס' להדיא ביבמות דף פא [ע"א] ד"ה מאי דלריש לקיש דתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן הוא הדין כלאי הכרם, ואם כן כל שכן ערלה וחדש".

"ואמנם אני הולך בעקבי הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' מאכלות אסורות [ה"ב] דחדש בזמן הזה הוא דאורייתא אפילו בחוץ לארץ, והרי הוא פסק [פ"א מתרומות הכ"ו] דתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן. אלא על כרחך דסבירא ליה דהכי קאמר מתניתין חוץ מן הערלה כו', דאע"ג דהם בפירות הארץ, אפילו הכי אינם נקראים תלוים בארץ, דומה להרכבת אילן דאסור אפילו לבני נח".

החזון איש (שביעית סי' ג ס"ק יב ד"ה ערלה) מסתפק לגבי כל מצוות התלויות בארץ, האם תלויים בקדושת כיבוש וחזקה של עו"מ ועו"ב, וז"ל:

"בירושלמי אמרו דמודה ר"י בערלה, ויש לעי' אי נתחייבו מיד מדין חו"ל וכר"ש דאמר קדושין ל"ח א' דערלה נוהג בחו"ל מה"ת, א"נ מהלכה כדאמר קדושין שם, ואע"ג שנוהג בחו"ל מ"מ לא התחילה מצוה זו רק כשנכנסו לארץ וכמו חדש שלא נאסרו קדם שנכנסו לארץ, או דלמא מדין א"י נתחייבו מיד, ונפקא מינה לענין ספק דבחו"ל מותר ובארץ אסור, ונראה דמדין א"י נאסרו בערלה מיד [וכן צ"ל ע"כ למ"ד קדושין שם דערלה בחו"ל מד"ס] והנה בכתובות כ"ה א' אמר דחלה בזה"ז מה"ת מהא דנתחייבו קדם שכיבשו, ולפ"ז לכאורה גם בערלה כן דאף למ"ד לא קדשה לע"ל, מ"מ ספק ערלה בזה"ז אסור מה"ת שאין ערלה תלוי' בקדושת הארץ אלא בגבולי הארץ, ואע"ג דבחלה מסקינן שהוא מדרבנן משום דבעינן ביאת כולכם הכא בערלה לא בעינן ביאת כולכם דא"כ גם בבית שני היה ראוי להתיר ספק ערלה ולמ"ד בחו"ל מד"ס גם בבית שני כן וזה לא שמענו, ועוד כיון דלא כתיב קרא אין לנו לבדות מעצמנו, איברא למאי דאמר נדה מ"ז א' דחלה ותרומה שוין ה"ה ערלה ואע"ג דנתחייבו מיד מ"מ ע"י קדושת הארץ נתחייבו וכמש"כ לעיל סק"ד, ולפ"ז למ"ד לא נתקדשה לע"ל גם ערלה בזה"ז היא כערלת חו"ל, ומ"מ קשה להקל בספיקא דהא הרבה פוסקים ס"ל דקדושה שני' קדשה לע"ל, ואף אי לא קדשה לע"ל מ"מ מדרבנן יש לה קדושת הארץ וממילא מדרבנן יש לאסור ספיקה ועוד דלסוגיא דכתובות משמע דבדבר שנתחייבו קדם כיבוש לכו"ע לא בטלה קדושת הארץ".

עולה שלגבי חדש לפי שיטת הרמב"ם אינו תלוי בקדושת הארץ, ולראשונים אחרים תלוי בקדושת הארץ, ולגבי ערלה נחלקו בכך התנאים, והאחרונים הסתפקו האם ערלה בימינו מן התורה וא"כ באלו גבולות.

לגבי כלאי הכרם הבאנו לעיל דעת רשב"י שכלאי הכרם אינם תלויים בארץ וממילא אינם תלויים בקדושת הארץ. וכן הבאנו שהישועות מלכו הסתפק לגבי כלאי הכרם האם נוהג בימינו בעולי מצרים ולוקים עליו.

תוספות (יבמות פא ע"א ד"ה מאי היא) מבאר שכלאי הכרם בזה"ז מדרבנן כשם שתרו"מ מדרבנן.

והמשנה למלך (הל' מאכלות אסורות פ"י הי"א) הסיק מתוס': "ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור. אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמה"ז מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וס"ל ג"כ דעזרא לא קידש לעתיד לבא כלאי הכרם בזמן הזה אף בא"י אין איסורו כ"א מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ"כ התוס' בפ' הערל (דף פ"א) ד"ה מאי יע"ש. ונראה דה"ה לחדש אליבא דמאן דאית ליה דחדש בח"ל מדרבנן דה"ה בזמה"ז אף בא"י לא אסור כי אם מדרבנן, וכן ערלה דקי"ל דבח"ל ספיקה מותר משום דכך נאמרה הלכה למשה בסיני בזמה"ז אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ".

עולה לפי המל"מ שכל מצוות התלויות בארץ תלויות בקדושת הארץ של עו"מ ועו"ב ואם קדושת הארץ מדרבנן אף קדושתן מדרבנן ומונה בהן: כלאי הכרם, ערלה, תרו"מ וחדש. וכמובן שאף שמיטה ויובל תלויים בקדושת הארץ. (לגבי מתנ"ע נבאר להלן).

וכן תפארת ישראל (יכין, ערלה פ"א מ"ב אות ח) הלך בעקבות המל"מ וכתב: "מצאו נטוע פטור וא"ת. מה דהוה הוה כקו' הש"ס [יומא ד"ה ב'], וי"ל למאי דקיימא לן דתרומה בא"י בזה"ז דרבנן [כי"ד של"א] דנתבטלה קדושת הארץ, אם כן גם ערלה וכלאי הכרם וחדש אינו אסור שם רק מדרבנן [כ"כ רבינו משנה למלך פ"י ממאכלות אסורות], אם כן יש נפקא מינה לע"ל תוב"ב, ולפ"ז בדבר זה קיל ארץ ישראל מחוצה לארץ דבארץ ישראל אסור בזמן הזה רק מד"ס ובחוצה לארץ בין שנטעו ישראל או עובד כוכבים בין בשדה ישראל או של עובד כוכבים אסור הלכה למשה מסיני [כקדושין ד' ל"ט א', וי"ד רצ"ד], ורק דספיקא שרי וכך הי' מהלכה למשה מסיני [י"ד רצ"ד ס"ח], מיהו י"ל דבזה"ז דבא"י מד"ס לא עדיף חו"ל מינה".

וכתב על כך המנחת חינוך (מצוה קעז, ה): "ונוהגת כו' בכ"ז כו'. בר"מ אינו מבואר כאן גבי נגעי בתים אי נוהג בכ"ז ודע דכ"ז לשיטת הראשונים שפסקו דקדושת א"י לא בטלה דקדושת עזרא ל"ב אף היום אף דלתרומות ומעשרות אינו רק מדרבנן מ"מ העיקר מחמת דלא הי' ביאת כולם ע' ר"מ התו"מ ובראב"ד וכ"מ והרהמ"ח לקמן אבל להאומרים דקדושת עזרא בטלה היום מה"ת לכל הדברים ע' תוס' יבמות הובא במ"ל המ"א דלכל הדברים אף לענין חדש וכה"כ וערלה בטלה קדושת הארץ א"כ נלע"ד דגם לענין נגעים דינו כח"ל ואינו מטמא האידנא בנגעים...".

ולדבריו כל מצוות התלויות בארץ תלויות בקדושת מצוות של כיבוש או חזקה. והן מדרבנן אם קדושה זו בטלה.

עולה כי לפי הבנת הפוסקים כלאי הכרם תלויים בקדושת הארץ (ולא כרשב"י לעיל), ועל כן למ"ד שהיא דרבנן נוהג אך מדרבנן בזה"ז.

בשו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' כד) מעמיד דעות הפוסקים אלו מול אלו:

"כי ראיתי הלום להגאון ר' דוד מקרלין בפסקי הלכות על הלכות אישות בח"ב (ביד דוד, דף יד ע"ג) שכתב, דדוקא תרומות ומעשרות שתלויות במספר שנות שמטה ויובל וכן שביעית התלויה ביובל, אינם נוהגים בזה"ז אלא מדרבנן וכו', אבל ערלה וכלאי הכרם שלא נזכר בהם קדושת הארץ, ותיכף ומיד שנכנסו לארץ נתחייבו בהם, לכן אף במקומות שכבשום רק עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל נוהג דין ערלה וכלאי הכרם מה"ת. ואפי' אם ירצה מי שהוא להתעקש ולומר שבגלות בבל נתבטלה קדושת א"י גם לענין ערלה וכלאי הכרם, אף שזהו רחוק מאד לדעתי, עכ"ז בקדושה שקידש עזרא נתקדשה א"י שוב, דלא בעינן לזה ביאת כולם, וקדושת עזרא לא נתבטלה, כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' תרומות, לכן עכ"פ במקומות שכבשו עולי בבל נוהג דין ערלה וכלאי הכרם מן התורה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מלבושי יום טוב (חובת קרקע סי' ב). ע"ש. וכ"כ הגאון ישועות מלכו (פ"א מה' תרומות הכ"ו). וע"ע בשו"ת ישועות מלכו (חיו"ד סי' סז) בזה. ע"ש. ובעל כרחנו לסמוך רק על המשנה למלך והצל"ח וסיעתם דס"ל דאף לענין ערלה וכלאי הכרם בזה"ז הוי כחו"ל וספיקא דערלה מותר. וע"ע בס' תורת הארץ ח"ב (פ"א אות לט והלאה) מה שהאריך בזה ע"ד המלבושי יום טוב ופסקי הלכות הנ"ל. ע"ש. וע' בשו"ת שאגת אריה החדשות ח"ב (חובת קרקע סי' ח). ואכמ"ל".

עולה למסקנה שהיא מחלוקת פוסקים גדולה לגבי חדש ערלה וכלאים האם נוהגים בימינו מן התורה או רק מדרבנן, כשיסוד המחלוקת האם מצוות אלו תלויות בקידוש הארץ בכיבוש או חזקה או שכלל אין תלויות בכך.

חלה

לגבי מצות חלה קובע הריטב"א (כתובות כה ע"א) שאינה תלויה בכיבוש, אבל תלויה בהיות רוב ישראל בארץ: "בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. כלומר וחיוב חלה נהי דלא תליא בכבוש הארץ שהרי נהגו בה בארץ קודם כבוש וחילוק שהיה רובה ביד ישראל, מ"מ בעינן שיהיו כל ישראל או רובם בארץ כמו שהיה בזמן כבוש וישיבה וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, הלכך אף על גב דחלה נהגה מן התורה בזמן כבוש וחלוק אינה נוהגת עכשיו מן התורה כיון שאין רוב ישראל עליה, ואפי' למ"ד דתרומה ומעשרות נוהגין בה מן התורה משום דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, וזה הכתוב הוא בחלה".

ובדומה לריטב"א באר החזו"א (ערלה סי' א ס"ק יא): "ויש לעי' למה לי קרא בחדש לר"י דאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה, ואיך נתחייבו בחלה מיד, הא אין קדוש א"י עד שיקדשוה ב"ד כדאמר שבועות ט"ז א' וקדשום, ועיי"ש בפרש"י, ובטו"א כתב דב"ד אומרים מקודש, ומשמע דכמו דערי ישראל צריכין קידוש ה"ה א"י כלה, ונראה דדוקא אותן מצוות שאינן נוהגות עד אחר חלוקה אינן נוהגות עד אחר קידוש, אבל חלה שנתחייבו מיד א"צ קידוש, וכן אמר בהדיא כתובות כ"ה א' דחלה בזמן הזה דאוריתא אע"ג דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, כיון דנתחייבו בז' שכבשו וז' שחלקו ועדיין לא קדשו, וא"צ לחלה אלא קדושת א"י שהיא ארץ קדושה ומובחרת מאליה, אבל תרומה ומעשר ושביעית שלא נתחייבו עד אחר ז' שכבשו ושחלקו ונתקדשה הארץ כיון שבטלה קדושת הארץ אין מצות אלו נוהגות, ומסקינן שם דאין חייבין בחלה דבעינן ביאת כלכם, וזה תנאי מיוחד בחלה".

עולה מדברי החזו"א שחלה אינה תלויה בקדושת כיבוש וחזקה אולם יש בה תנאי מיוחד של ביאת כולכם.

מתנות עניים – לקט שכחה ופאה פרט ועוללות

לגבי מתנות עניים כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א הי"ד): "כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות, הרי הכתוב אומר ובקצרכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך, וכבר נתפרש בגמרא שהפאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם, ויראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בחוצה לארץ מדבריהם".

ונראה שהרמב"ם מקביל את דינן של מתנות עניים לתרו"מ וכך מסיק בפאה"ש (פ"ד בי"ש ס"ק לט) כי לרמב"ם מתנ"ע מדרבנן בזה"ז מפני שתלויות בביאת כולכם כמעשרות, ולראב"ד מתנ"ע מן התורה.

וכן החזו"א (מעשרות סי' ז ס"ק י) כתב: "ולקט בזה"ז דרבנן בין לדעת הפוסקים דק"ש לא קלע"ל ובין לדעת הר"מ משום דבעינן ביאת כולכם דדין לקשו"פ כדין מעשר דבני ביקתא חדא נינהו וכמש"כ בפאה"ש סימן ד' ס"ק ל"ט".

נטע רבעי

לגבי נטע רבעי לכאורה הוא ענף של מצות ערלה ונוהג בא"י ובחו"ל ללא תלות בקדושת הארץ, אולם הרמב"ם (הל' מאכ"א פ"י הט"ו) כתב: "יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה, וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני, חוצה לארץ לא כל שכן שלא יהיה נטע רבעי נוהג בה, אבל בארץ ישראל נוהג בה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והורו מקצת גאונים שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחוצה לארץ ואחר כך יהיה מותר באכילה ואין לדבר זה עיקר".

ובאר הכסף משנה: "יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל וכו'. כתב הר"ן בפ"ק דר"ה ובספ"ק דקידושין דסוגית הירושלמי בפ"ה דמעשר שני מוכחת כדבריו. והרשב"א כתב בתשובה שטעמו של רבינו מפני שלמדו בקידושין רבעי ממעשר שני בג"ש דקדש קדש. וסבור הרב ז"ל דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף הרבעי אינו נוהג בה. והתוספות וה"ר יונה והרשב"א והרא"ש בר"פ כיצד מברכין חולקים על דברי רבינו וסוברים דאף בח"ל נוהג נטע רבעי אלא שכתבו שאינו נוהג אלא בכרם ולא בשאר אילנות. וכן דעת רב אחא גאון וכסברת מקצת הגאונים שדחה רבינו. ומ"ש שנוהג בא"י אף שלא בפני הבית, כן משמע בפ"ה דמעשר שני".

היינו נחלקו הראשונים האם נ"ר הושווה למעשר שני ודיני תחולתו כמע"ש (רמב"ם) או שהושווה לערלה ולכן דיניו כערלה (תוס' ושאר הראשונים שמונה הכס"מ) ונוהג אף בחו"ל בכרם.