חבל נחלתו יג יז
סימן יז
שאלות שעלו בחג הסוכות תשע"ג
א. סוכה עם סכך גבוה וסכך נמוך
שאלה: סוכה שחלק מן הסכך גבוה מכל הסוכה (ובחתך צד הוא נראה כך: _—_) האם הסכך העליון נחשב כמחובר עם התחתון אע"פ שיש 'אויר' מן הצדדים שבין הסכך?
תשובה: נראה שאם לכלל הסכך דפנות כשרות אין צריך להרים את שאר הסכך או להנמיכו ובלבד שהנמוך מעל עשרה טפחים והעליון מתחת לעשרים אמה ואומרים 'חבוט רמי'. וראיה מהאמור בעירובין (יד ע"א): "היו (=הקורות בראש המבוי) אחת למעלה ואחת למטה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: רואין את העליונה כאילו היא למטה, ואת התחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים אמה ותחתונה למטה מעשרה". וכ"פ בשולחן ערוך (או"ח סי' שסג סכ"ג): "היתה אחת למעלה ואחת למטה, רואים את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה. ולא יהי' ביניהם ג' טפחים לא בגובה ולא במשך כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכוונה עד שיעשו זו בצד זו. ויש פוסלים". והעיר המשנ"ב (ס"ק עז) על השיטה הפוסלת: "ויש פוסלין – משום דס"ל דלא אמרינן רואין את העליונה וכו' ואף על גב דלקמן בהל' סוכה בסימן תרל"א פסק המחבר בפשיטות בס"ה דאם הסיכוך הוא מבולבל ואחד למעלה ואחד למטה דאם אין ביניהם ג"ט דאמרינן לבוד שאני הכא דבעינן שיהו ראויין לקבל אריח ובאחד למעלה ואחד למטה אין ראויין לקבל אריח [עו"ש] והיינו דאפילו אם גבוהות טפח אחד מחבירו ג"כ לא מהני ואפילו אם עומדות בשוה ממש ס"ל להדעה זו כדעה שניה הנ"ל דבעינן דוקא שיהא סמוכות אחד לחבירו לא יותר מטפח וכתב בא"ר דיש להחמיר כדעה זו".
ונראה לענ"ד שהטעמים לפסול בקורה אינם שייכים בסכך.
ב. ברכת שהחיינו על סוכתו ביום השני
שאלה: אדם התארח ביום הראשון בסוכת חבירו, האם ביום השני (או בשאר ימים) כשנכנס לסוכתו מברך עליה שהחיינו.
תשובה: כאשר אדם מברך בקידוש היום ביום הראשון שהחיינו צריך להתכוין על קדושת היום ועל מצות סוכה ועל מצות בניית סוכה.
בתוספתא (ברכות פ"ו ה"ט) נאמר: "העושה כל המצות מברך עליהן העושה סוכה לעצמו או' ברוך שהגיענו לזמן הזה, נכנס לישב בה או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, משברך עליה יום ראשון שוב אינו צריך לברך".
וכתב הרא"ש (סוכה פ"ד סי' ב): "[דף מו ע"א] ת"ר העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ואף על פי שבירך ביום טוב ראשון חוזר ומברך ביום טוב שני והאידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשיה אלא בשעת נטילה כדאמרינן לקמן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקדושא ה"נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה".
ופסק השו"ע (או"ח סי' תרמא ס"א): "העושה סוכה, בין לעצמו בין לאחר, אינו מברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו, אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש".
והרמ"א הגיה: "ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אף על פי שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה; ואם בירך זמן בשעת עשייה, סגי ליה. (ר"ן פרק לולב וערבה)".
היינו יש מציאות שלא ברך שהחיינו בלילה הראשון על הסוכה מכיון שישב בבית, וברכת שהחיינו היתה על החג בלבד כאמור במשנה ברורה (סי' תרמא ס"ק ו) "משום הסוכה – דהברכה שבירך מאתמול בביתו היה רק בשביל החג".
וכתב המשנה ברורה (סי' תרמג ס"ק ב): "ואח"כ זמן – ואין נ"מ בין שהסוכה היתה עשויה ועומדת עם הסכך מכבר ובין שעשאה קודם חג הסוכות כיון שלא בירך עליה אז בשעת עשייה א"כ מוטל עליו עכשיו לברך זמן על קיום המצוה. אם לא בירך זמן בלילה יוכל לברך כל שבעה ואפילו בלא כוס דזמן יכול לומר אותו אפילו בשוק [גמרא]".
וא"כ בברכת שהחיינו של קידוש פוטר הן את מצות העשיה והן את מצות הישיבה והן את קדושת היום. וצריך להתכוין לשלושת הפעולות. אדם שלא ישב בסוכתו בלילה הראשון ספק אם יכול להתכוין בשהחיינו של המקדש, על מצות העשיה שלו בסוכה אחרת, אא"כ הוא היה המקדש בסוכת חבירו, ולכן נראה שיגרום לעצמו ע"י פרי חדש או בגד חדש ברכת שהחיינו בסוכתו, כאשר יושב בה ויתכוין על החידוש בפרי או בבגד ועל מצות עשיית הסוכה שלו. (כך הורה הגר"מ אליהו זצ"ל, וכן נראה לי להסביר את הוראתו).
ג. גזירת שמא ימשך אחר שולחנו
שאלה: האם מותר ששולחנו יהיה חלקו בסוכה וחלקו בבית, או שמחשש שמא ימשך אחר שולחנו הדבר אסור? הדבר שכיח מאד בסוכות במרפסות שהגודל המסוכך קטן יחסית וצר, ועל כן הפטורים מסוכה יושבים על יד השולחן בבית, והחייבים בסוכה, וכולם יושבים ליד שולחן אחד?
תשובה: פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תרלד ס"ד): "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושלחנו חוץ לסוכה ואכל, כאילו לא אכל בסוכה, אפילו אם היא סוכה גדולה, גזירה שמא ימשך אחר שלחנו".
המגן אברהם (סי' תרלד ס"ק ב) כתב: "נ"ל דאם מקצת שולחנו עומד בסוכה ומקצתו תוך הבית מותר דלא גזרינן שמא ימשך אחר שלחנו מאחר שעומד מקצת בסוכה ועוד דהא די בשלחן טפח כדאיתא בגמרא ועוד דגם בשלחנו תוך הבית רבים מכשירים בסוכה גדולה ודי לנו להחמיר בזה אבל אם שלחנו בבית אפי' הוא יושב כולו בסוכה גזרינן שמא ימשך אחר שלחנו". ומשמע מדבריו שהדבר מותר לגמרי.
אולם הברכי יוסף (ס"ק ד) כתב: "דוקא כל שלחנו או רובו חוץ לסוכה, דרובו ככלו... לכן צריך ליזהר שיהיה רובה בסוכה, דבמחצה יש לחוש שמא משהו טפי בבית, והוי כלא אכל בסוכה, אבל אי קים ליה דאיכא משהו טפי בסוכה, אין לחוש יותר, ועדיף הא משחיטה דהתם בעי רוב, והכא במחצה סגי. כן נראה לי. ודוק היטב".
וא"כ לדעת הברכ"י צריך לשים לב שרוב השולחן יהיה בתוך הסוכה. והובאה המחלוקת בשער הציון (סי' תרלד ס"ק ו).
ד. לולב פסול וברכות בשנית
שאלה: לולב שכל חלקו העליון נפתח והעלים נתעצו ואינם נאספים ונאגדים לקצהו העליון ביום הראשון.
ביום הראשון ברך עליו שתי ברכות וכשהבחין שהלולב פסול נטל לולב מאחר ויצא בו י"ח, האם היה צריך לברך עליו בשנית? מה הדין למחרת אם נטל לולב חדש לגבי ברכת שהחיינו?
תשובה: כתב המשנה ברורה בפתיחתו לסימן תרמ"ה: "כפות תמרים הן ענפי האילן שגדלין בו תמרים כשיצמחו קודם שיתקשו העלין שלהן ויתרחקו לכאן ולכאן רחוק מן השדרה אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב". ולכן כיון שהקונה הניח לולב זה בתוך מים (כמו פרחים באגרטל) הלולב נפתח ונתעצה וע"כ הוא פסול לנטילה בכל הימים.
ביום הראשון הוא ברך שתי ברכות (נטילת לולב ושהחיינו) וכשהבחין בפסול לולב נטל מחבירו את לולבו ונטלו לצאת ידי חובה. ונראה שהיה צריך לברך עליו בשנית שתי ברכות על נטילת לולב ושהחיינו.
נפסק בשולחן ערוך (סי' תרנא סי"ב): "ד' מינים הללו מעכבין זה את זה שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלן לזכר בעלמא, (בין ביום א' בין בשאר ימים) (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"ח ח"ג מהרי"ק שורש מ"א); ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלם אחד אחד, יצא. הגה: ובלבד שיהיו כולם לפניו (רמב"ם פ"ו). ויטול הלולב תחלה ויברך על הלולב ודעתו גם על האחרים (הרא"ש ור"ן תשובת הרשב"א סי' קנ"ו); ואם סח ביניהם, צריך לברך על כל אחד בפני עצמו (הגהות מיימוני)".
וכתב על כך המשנה ברורה (ס"ק נו): "אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה, על הדס על נטילת עץ עבות ואם היה זה ביום ראשון צריך לברך עוד פעם שני שהחיינו בשביל הנחסר אבל על הלולב יצא כיון שהיה אצלו בביתו ארבעתם, אבל אם לא היה לו בביתו ערבה אחרת או הדס אחר בשעה שבירך ואח"כ הביאו לו צריך לברך על ארבעתם יחד פעם שני על נטילת לולב כיון שלא היו מצויין אז אצלו בבית לא יצא גם על הלולב כמו שפסק המחבר וצריך לברך עליו פעם שניה ואם היה זה ביום א' צריך לברך גם שהחיינו פעם שנית".
נראה שבימינו שכאשר אין לו יש לחבירו ויכול לקנות ממנו ביום הראשון (כדי לצאת בשלו) נחשב כיש לו, ולכן צריך לברך רק על המין הפסול בשנית ושהחיינו – כל זה ביום הראשון.
לגבי היום השני בו נטל לולב חדש שקנה אינו צריך לברך שהחיינו שכן הברכה אינה על הלולב אלא על מצות לולב שהתחדשה לו וכאן כבר ברך ביום הראשון.
במידה ולא ברך ביום הראשון כאשר קנה לולב מחבירו לצאת בו י"ח, נראה לכאורה שחייב לברך שהחיינו עליו משום שעל מין זה לא ברך שהחיינו בפעם הראשונה, ולכן עדיין חלה עליו חובת הברכה אולם מאידך כבר נטל ביום הראשון לולב ולכן יותר נראה שיקח פרי חדש ויתכוין על הלולב ששכח ולא ברך עליו שהחיינו ועל הפרי החדש.
ה. אתרוג שנפל והשחיר או יש בו חור ביום השני
שאלות:
. אתרוג שנפל לו הפיטם ביום הראשון או ביום השני מה דינו?
. אתרוג שנפל ביום השני דינו?
. האם מברך בשנית אם נפסל האתרוג?
תשובה: בשולחן ערוך (או"ח סי' תרמט ס"ה): "כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב הראשון בלבד; אבל בשאר ימים, הכל כשר".
והרמ"א הגיה: "ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג, אבל שאול יוצא בו (טור והמגיד בשם פוסקים); ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול (תה"ד סי' ק' ופסקיו סי' קנ"ט). וחסר כשר בשאר ימים (טור); וניטל פטמתו או עוקצו, דינו כחסר וכשר מיום ראשון ואילך (רבינו ירוחם נ"ח ח"ג); מיהו אם נקבוהו עכברים לא יטלנו אף בשאר הימים, משום מאוס (כל בו), עד שיסיר ניקור העכברים; אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל שבעת ימים, אף אם חתך היבשות או הנמור פסול כל שבעה, הואיל ובא מכח פסול (הגהות אשיר"י פ' לולב הגזול). ומותר לכתחלה להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום ראשון, ושאינו בודל ממנו כל בין השמשות של ליל שני ואילך, ומותר אז לכתחלה לאכול ממנו מיום שני ואילך, ולצאת ידי מצוה עם הנשאר (ב"י בשם הרא"ש), אלא שאין אנו בקיאין בתנאים, כדלעיל בסוף סימן תרל"ח בהג"ה"...
ובאר המשנה ברורה (סי' תרמט ס"ק ל) את מחלוקת השו"ע והרמ"א: "דע דיש בהן שהם פסולים משום שאינו הדר ויש משום שהם בכלל חסר ודעת הרמב"ם בכולם להכשיר מיום ראשון ואילך ודעת שארי פוסקים יבואר לקמיה"... ולכן לגבי הפוסקים כרמ"א צריך לדון על כל אתרוג מצד מה הפְּסוּל ולפי"ז להחליט, אולם לפוסקים כשו"ע אף פסולי הדר מותרים ביום השני.
ולכן לגבי אתרוג שנפל הפיטם מותר מהיום השני והלאה אף לבני אשכנז. ואם נפלה רק השושנה על גבי הדד (שהוא העץ שהשושנה עליו) מעיקר הדין כשר אף ביום הראשון, ובכ"ז עדיף לקחת אתרוג שכשר לכתחילה.
לגבי אתרוג שנפל והשחיר במקומות רבים, נראה שלבני ספרד כשר מהיום השני והלאה ולבני אשכנז פסול.
אם ברך על אתרוג פסול צריך לברך על אתרוג כשר פעם נוספת, ומברך 'על נטילת אתרוג' מכיון שיצא י"ח בשאר המינים. ומברך עליו גם שהחיינו פעם נוספת כיון שלא יצא י"ח בברכה שברך על שאר המינים.
כתב על כך המשנה ברורה (סי' תרנא ס"ק נו): "אם בירך על הלולב ואחר הברכה ראה שלא היה בו הדס או ערבה או שהיו פסולים או מהופכים אם היה לו ההדס או הערבה בביתו באופן שא"צ להפסיק בינתיים כדי ליקח אותם יקח ארבעתן ביחד ויברך על אותו מין שהיה נחסר דהיינו על ערבה יברך על נטילת ערבה, על הדס על נטילת עץ עבות ואם היה זה ביום ראשון צריך לברך עוד פעם שני שהחיינו בשביל הנחסר אבל על הלולב יצא כיון שהיה אצלו בביתו ארבעתם, אבל אם לא היה לו בביתו ערבה אחרת או הדס אחר בשעה שבירך ואח"כ הביאו לו צריך לברך על ארבעתם יחד פעם שני על נטילת לולב כיון שלא היו מצויין אז אצלו בבית לא יצא גם על הלולב כמו שפסק המחבר וצריך לברך עליו פעם שניה ואם היה זה ביום א' צריך לברך גם שהחיינו פעם שנית".