חבל נחלתו יג ט

<< · חבל נחלתו · יג · ט · >>

סימן ט

דליקה בשבת

שאלה

מה מותר ומה אסור לעשות בעת שריפה בשבת?

תשובה

כתב הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם, סי' שלד ס"ק לב) "עיין מ"א. שאנו דרים בין אומות העולם, ויש סכנה, שוללים וכדומה, מצוה לדרוש דמותר לכבות, כמו בסימן שכ"ח [סעיף ב ומ"א ס"ק א] השואל והנשאל הרי זה מגונה, שהיה לדרוש ברבים".

לדעתי, כמבואר להלן, במציאות בתינו חייבים לכבות כמעט בכל ישוב יהודי, ועל כן צריך לפרסם זאת לרבים.

להלן מובאים פסקי הלכות דליקה בשבת מתוך ספר חיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל מה-מו). הובאו ההלכות הקשורות לשאלה בלבד, וביניהן הערות קצרות, ואח"כ הדיון עצמו.

סעיף א

המבעיר כל שהוא, חייב. והמכבה כל שהוא לעשות פחמים, חייב לכולי עלמא, שהרי צריך לגוף הכיבוי. אבל המכבה מפני שהוא חס על העצים ועל הפתילה שלא לעשות פחמין, לרמב"ם חייב ולשאר פוסקים פטור, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומכל מקום חמור משאר איסורין דרבנן כיון דיש בו צד חיוב לכולי עלמא (שבת מ"ו תוס' ד"ה דכל היכא ע"ש):

סעיף ב

המחמם ברזל, חייב משום מבעיר. אבל המכבה גחלים של מתכות, לכולי עלמא אין בו חיוב, דלא שייך בו כיבוי. רק יש אומרים, דאם כוונתו להקשות הברזל, חייב משום מצרף, דהוי גמר מלאכה, והיינו מכה בפטיש. ומכל מקום, מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן בתוכו מים צוננין מרובים כדי להפשירן, ולא אמרינן דהוי מצרף, כיון דאינו מתכוין לכך. ולא אמרינן דהוי פסיק רישיה, שכיון שאינו מתכוין לכך, אם כן אינו עושה כלי (עי' במ"א סי' שי"ח סקל"ו וברמב"ם פ' י"ב במ"מ ולח"מ שם). לפיכך התירו לכבות גחלים של מתכת שמונחים ברשות הרבים כדי שלא יזוקו בו רבים. אבל גחלים של עץ, אסור לרמב"ם דהוי איסור דאורייתא:

אלו הלכות כיבוי מן התורה ומדרבנן ואעפ"כ חכמים החמירו בכיבוי, כמבואר בהלכות הבאות.

סעיף ג

בענין דליקה שנפלה בשבת חס ושלום, יען כי בעונותינו עכשיו בהולים מאד להצלת ממונם, ואם לא ימצאו דרך היתר, יצילו בדרך איסור, ולכן אכתוב דעת היותר מקילים על פי דין, ואחר זה אכתוב לשון איסור והיתר והביאו גם כן א"ר, אף שלעניות דעתי הוא נגד כל הפוסקים ולא נמצא בשום פוסק כדבריו, והבוחר יבחר ולא אני.

סעיף ד

הבית שבו הדליקה, כיון שהם בהולים מאד, חששו חכמים שאם נתיר לו להציל כמו בחול, יסברו שמותר לחלל שבת משום הצלת ממון. וגם חששו שאם נתיר לו להציל בחצר, כיון שדומה קצת לרשות הרבים שדרים בו הרבה בעלי בתים אף על גב שעירבו, יתירו גם ברשות הרבים. ולכן אסרו חכמים להציל רק מזון כדי הצורך וכלי תשמישו הצריך לשבת. ודוקא לחצר שעירבו בו. ובגדים שיכול ללובשם, התירו ללבוש כל מה שיכול, ואז מותר אפילו לרשות הרבים. ופושט וחוזר ולובש ומוציא. וגם אחרים מותרים להציל בשבילו בדרך זה בין אוכלין בין מלבושים. וכל זה, כשצריך להציל לחצר של רבים. אבל אם מציל לחצירו, אף על פי שהוא מגולה, מכל מקום כיון שאין אחרים דרים בו, או כשמציל לבית חבירו שעירב עמו, כיון שאינו דומה כלל לרשות הרבים שהרי הוא מקורה, מותר להציל שם כל מה שירצה מדברים המותרים לטלטל (כל זה הוא לפי דעת ספר התרומה).

סעיף ה

כל כתבי קודש מותר להציל אפילו לחצר חבירו ואפילו אינה מעורבת, ואפילו למבוי שיש לו לחי ולא נשתתפו בו. ואם היה מונח בתיבה מעות וגם כתבי קודש, מצילין הכל כדין כתבי קודש. וכל זה בבית שיש בו הדליקה.

יש לשים לב שדוקא כתבי הקודש (אולי אפילו עלוני שבת) אבל אמצעים אלקטרוניים לשמירת כתבי קודש אין שום היתר להצילם!

סעיף ו

הבתים שאין הדליקה בהם רק שסמוכים לדליקה, כיון שאינם בהולים כל כך, ואדרבה אם לא נתיר להם להציל, יחללו שבת. ואם נתיר להם להציל, יצילו בהיתר ולא יבואו לכבות, ולכן התירו חכמים להציל אפילו מעות ולא חיישינן לאיסור מוקצה במקום הפסד, ומותרים לטלטל ולהציל ברשות היחיד. ואפילו ברשות הרבים מותר לטלטל פחות פחות מד' אמות, דהיינו שבכל פחות מד' אמות יעמוד. ובלבד שלא יוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

סעיף ז

ונראה לי דאפשר דלפי זה גם אחרים חוץ בעל הבית ואשתו ובניו מהבית שהדליקה בו שהם בהולים. אבל אנשים אחרים שאינם בהולים כל כך, מותר להם להציל בשבילו ואפילו מעות, דאין בו אלא איסור מוקצה. אבל אסור לטלטל בשבילו בכרמלית.

עולה שיש חילוק בין מי שבביתו הדליקה עתה לבין מי שהדליקה עלולה להתפשט ולהגיע אליו, ולשני הסוגים אסור לכבות בשבת, והחילוקים הם בכמות הדברים שמותר להציל והאם מותר להציל מוקצה.

סעיף ח

אבל באיסור והיתר כלל נ"ט סי' מ"א ובהגהות שם כתב וזה לשונו, כתב במרדכי פרק כ"ב, כשהדליקה בביתו, יכול להציל כל דבר, שלא יבוא לכבות, דאי לא שרית ליה, אתי לכבויי, והיינו אפילו אין בו סכנה, כן כתב ר' ברוך. ועתה בזה הזמן שאין לנו רשות הרבים (היינו לשיטת הרבה פוסקים) אלא כרמלית, אם נפלה דליקה בביתו בשבת, יכול להציל כל דבר, שלא יבא לכבות, מפני שאדם בהול על ממונו. וכל שכן אם נפלה דליקה בחצר אחר דעדיף טפי, ויכול להציל כל דבר. ואפילו מעות ושאר דברים המוקצים, יכולין להציל במקום פסידא, ואין לחוש לאיסור מוקצה כו'. ודוקא באיסור דרבנן. אבל לחפרן בקרקע ולחלל שבת בשום מלאכה דאורייתא אבות או תולדות עבור ממון, כלל לא, עד כאן לשון או"ה. וכתב בהגה"ה, ומאחר דטעמא מפני שאדם בהול על ממונו שמא יכבה, היינו דוקא הוא בעצמו ובניו ואשתו אינן צריכין לחוש לאיסור כרמלית ותחומין וחצר שאינה מעורבת. אבל חבירו דלא שייך האי טעמא, ודאי אסור להוציא. ומיהו באיסור מוקצה דלית ליה שורש בדאורייתא כלל, נראה דמותר לכל אדם לסייעו לטלטל ולהוציא לחצר אפילו אינה מעורבת. וגם להוציא לכרמלית מסופק שם דאפשר דמותר לאדם אחר לסייע אותו עיין שם, עד כאן לשונו. וכל דבריו צריך עיון גדול, כי לא נמצא כן בספר התרומות ובשום פוסק (ועיין בב"ח ובמ"א).

דעת ספר איסור והיתר שמותר להציל בביתו כל דבר ולעשות אף איסור דרבנן אך לא דאורייתא. ובהגהה אסר על אחרים להציל לכרמלית ולחצר שאינה מעורבת אבל התיר אף להם הצלת מוקצה.

סעיף טו

כל מה שכתבנו דאסור לכבות דליקה, דוקא במקום שאין לחוש כלל בשום אופן לספק נפשות. אבל אם ספק שיוכל לבוא לידי סכנה, אם יש שם חולה או ישן או תינוק, מותר לכבות הדליקה, דאין דבר עומד בפני פיקוח נפש. וצריך עיון לדידן דלית לן רשות הרבים, אם מוטב להוציאו לרשות הרבים, דגם זה אינו אלא מדרבנן או מוטב לכבות הדליקה (א"ר סי' שכ"ט). והמ"א ריש סי' שכ"ט כתב דמוטב לכבות. וצריך עיון שהרי סוגיא דעלמא פוסקים דבזה הזמן לית לן רשות הרבים, ואם כן גם כן אינו אלא דרבנן, והאיסור של כיבוי חמור יותר משאר איסור דרבנן כמו שכתבתי לעיל סי' א'.

כאמור כל זה כשאין חשש פיקו"נ, אבל אם יש חשש פיקו"נ מצוה לכבות בשבת ולהציל אף מחשש של איבוד נפשות.

בדורנו, צריך מאד לדקדק היכן מקום הדליקה ואם יש חשש קטן של פיקו"נ חייבים לצאת ולכבות.

והנה המבנה היום של רוב הישובים הוא כזה שלכל בית צמודים בלוני גז בישול. ובבתים משותפים אף צוברי גז. מיכלים אלו אם המדובר בפיצוץ בלון אחד הרי זו פצצה קטנה שיכולה להחריב בית ולפצוע או להרוג. ואם בצוברי גז הרי הם יכולים לפוצץ גוש בניינים שלם! פיצוץ ק"ג של גז בישול שקול לפיצוץ ק"ג עד . ק"ג של טי. אן. טי (..) [לקוח מתוך גליון בטיחות של בתי הזיקוק לנפט – בזן].

חז"ל, ראשונים ואחרונים עסקו בבניין בו מבשלים על עצים ופחמים אבל לא על גז בישול שבשעת שריפה ל"ע הוא משול לפצצות שיכולות לפגוע ח"ו בכל מה שבסביבה. ועל כן הכיבוי הוא מצוה. ורק במחנות אהלים או מקומות קייט בהם אין באזור המגורים בלוני גז, שם צריך לשוב לעיקר כיבוי דליקה בשבת ומותר רק להציל אך לא יותר. וכ"כ: ספר מלאכת שבת לרב י"מ שטרן (עמ' שיח), ילקוט יוסף (שבת ח"ד סי' שלד ס"ב), ס' מלאכת שבת (טהרני, עמ' צב, ס"ח).

מסקנה

בישובים עירוניים או כפריים הן צמודי קרקע והן על קומות המבשלים בגז לבישול, צריך לכבות את השריפה בשבת, ולעשות את כל הנצרך עד שתשקע האש ורק במקומות שאין בלוני גז בישול מותר להציל בלבד עפ"י ההלכות לעיל.